תראו איזו ידיעה נחמדה מצאתי השבוע באחד מעיתוני הבוקר 

דיירי בית אבות בשרון, מרביתם בני כ־90, נתפסו באמצע אורגיה 

דיירים בבית אבות יוקרתי באזור השרון נתפסו לפני ימים אחדים "על חם" באמצע אורגיה באחד מחדרי המוסד.

את הקשישים, מרביתם בני 90 ומעלה, מצאו עובדים שנכנסו במפתיע לחדר שבו נערכה ה"חגיגה".

לאחר התייעצות קצרה עם הנהלת בית האבות החליטו העובדים הנבוכים שלא להפריע למבלים ולהרוס את המסיבה, אולם למחרת זימנה ההנהלה לשיחה את הדיירים הקשישים שהשתתפו באורגיה.

ראשי בית האבות הבהירו לקשישים חסרי המנוח את נוהלי המקום, שאחד מהם הוא איסור על קיום יחסי מין המוניים בחדרים. עוד נודע כי במהלך השיחה שלחה ההנהלה מכתבים אישיים לכל אחד ממשתתפי מסיבת החשק שבהם התבקשו הדיירים, מרביתם סבים וסבתות, "לשמור על כללי התנהגות נאותים".       

מסתבר שלבלות בסוכה עם אושפיזין וארוחות זה כבר לא סחורה. גם לא עבור הקשישים.      

קצה חוט / אריה סיון 

לִתְפּוס קְצֵה חוּט. רק לִתְפּוס קְצֵה חוּט.

אִם אֶמְצָא קְצֵה-חוּט כָּזֶה

אֲנִי אֶשְזור מִמנוּ גֶּשֶׁר-חֲבָלִים

וְעל גבּוֹ אֶחֱצֶה נָהָר

שֶׁאֵינִי זוֹכֵר אֶת שמוֹ. אוּלַי נְהַר הַשִּׁכְחָה.

מה בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי, מה מְּצַפֶּה אֲנִי למצוֹא בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי? מִכָּאן

אֲנִי רוֹאֶה שִׂיחִים, פְּרָחִים צוֹמְחִים

באדמה רַכָּה, חוֹלִית, כְּמו בָּרִקְמָה

שֶׁאִמִּי עָשְׂתָה לִי בְּעודֶנִי בְּרַחְמָה

וְתָלְתַה על מִטָּתִי.

מִטְּעָמִים שֶׁל עֵין-הָרָע אֵינֶנִּי מְקַוֶּה שׁשָּׁם מֵעֵבֶר לַנָּהָר

אֶתְחבֵּר שׁוּב אֶל הַחֵלֶק שֶׁנִּפְרַד מִמֶּנִּי

אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁהַחוּטִים אֲשֶׁר בָּהֶם נִתְפַּסְתִּי עַד הַיּוֹם

הִתְקַשּׁוּ בִּי וְהָפְכוּ

פְּקָעוֹת כְּבוּשׁוֹת בְּתוֹךְ עַצְמָן.

אחרי שחזרתי מהחופשה אני מרגישה שאני במצב של התפזרות פנימית.

נשאבתי מחדש לתוך העשייה היומיומית כשאני מרגישה צורך לעצור קצת. להתבונן, לקחת זמן למחשבה.

קורים לי דברים. אני מרגישה שאני רוצה זמן להפנים אותם, לחוות אותם.

אני מחפשת קצה חוט.

הבושה יש לה התנהלות משלה. כמה שלא נסתיר אותה היא תמיד יוצאת החוצה.

לקוח מתוך הארץ

 למחרת
מילים: לאה גולדברג לחן: יהודית רביץ

הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
קצת שחור, ואין לובן בעיר
הנסער היום נסער מאוד
והעבר היום עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר

ועוד לא קל לנשום
ועוד לא קל לחשוב מול הרוח
ועוד לא קל לנשום ועוד לא קל לחשוב
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

 אני מסתובבת עם השיר הזה בבטן כבר כמה ימים, עם המנגינה הבלתי פוסקת והקול הרך של יהודית רביץ וחושבת לעצמי מה הוא בא להגיד לי.

אני חשה את הפער הזה בין ה'חוץ' המאד ברור ומודגש הירוק והאפור הברורים לבין ה'פנים' שבו הכל סוער ורוגש וגועש ואי אפשר לחשוב ברור ובהיר.

והירוק היום ירוק מאד.