חורף. אני משרתת בבסיס נידח אי שם בדרום הארץ. עוד כמה שבועות אני משתחררת. הקשר ביני לבין הקצין החתיך הזה שהגיע לבסיס לפני כמה חודשים הולך ומתחמם, אבל עוד לא ברור לגמרי לאן זה הולך. ב-31 בדצמבר הוא יוצא לסיור בקו. אני בחמ"ל ואנחנו מדברים בקשר. בהתחלה זו שיחה מבצעית. לאט לאט השיחה עוברת לפסים מבצעיים מסוג אחר. קר מאד בחוץ. השיחה הולכת ומתחממת תוך שהיא מוגבלת לאמצעי הקשר שבו אנחנו מדברים. לא בדיוק דיבור. יש הרבה רווחים בין המילים. אנחנו לא לבד. כל העולם מאזין לנו. ב-12 בלילה הוא שולח לי נשיקה בקשר. אני שולחת לו בחזרה. תחושת האושר מצליחה לעבור גם את השתיקות ואת מגבלות הקשר של המכשירים  האלחוטיים. בשביל זה לא צריך לדבר. בבוקר כשאנחנו נפגשים לשנינו כבר ברור שדבר נפל בינינו.

מאז אנחנו ביחד. ב-12 בלילה אנחנו ממהרים להשלים את הנשיקה החסרה ההיא מהלילה ההוא.

שתהיה שנה טובה באמת

הצצה באלבום התמונות היא מסע אל עצמך. אל תחנות בחייך. לימים שאפילו אני עצמי לא זוכרת. הנה אני תינוקת. ההורים שלי נראים מאושרים, אני הולכת לבית הספר, תמונות מהטיול השנתי, מהגיוס לצבא. יש משהו נעים בדפדוף באלבום. אני נזכרת בכל מיני אירועים קטנים. הבית בו גדלתי, התרנגולות. עץ התות שהיה לנו בחצר ושעליו ביליתי שעות. ההורים שלי שכבר מזמן אינם. לפני כמה שבועות סרקתי תמונות של חמותי. שעות של הסריקה הפגישו אותי עם סיפור חייה של מי שאני מכירה כל השנים כחמותי. האמא של הבנזוג שלי. משונה לראות מי שאת מכירה שנים כילדה צעירה בבית הספר, מתאבלת על אביה שמת כשהיתה בת שלוש, בצופים ... פתאום את מבינה שמאחורי הבנאדם שאת מכירה שנים מסתתרת איזו ילדה שבטח מתגעגעת לאמא שלה..

עכשיו אני בדפדוף באלבום שלי. החיים שלי נפרשים לנגד עיני בתמונות. המשימה שלי היא לבחור תמונה מהאלבום ולהתכתב איתה. אני מתלבטת. איך בוחרים.. תמונה אחת או כמה. כמה תחנות או רק אחת.. ואיזו...? קשה.

הנה אני כלה. זה אמור להיות היום המאושר בחיי. אני מסתכלת מנסה לפענח את המבט שבעיני. מה התמונה הזו מספרת ומה היא לא. לחתונה שלי הגעתי אחרי תאונה. חודשיים הייתי נתונה בגבס מהחזה ועד אגן הירכיים. לא רואים בתמונה את המתח שהיייתי שרויה בו עד ימים ספורים לפני החתונה. האם אתחתן עם גבס או בלעדיו? עוד לא היתה לי שמלת כלה. שבוע לפני החתונה היתה לי ביקורת בבית החולים והתופרת הסכימה לחכות עד אז לראות אם ישאירו לי את הגבס או אולי יורידו אותו. היא אמרה לי שתוך שבוע היא תספיק. שבוע לפני החתונה נסעתי לביקורת והרופא החליט להוריד ליא תה הגבס ולשים אותי בתוך מחוך. ככה נתפרה השמלה.

לא רואים בתמונה הזו את תוצאות הביקור ברבנות, ואת מה שעלה בשיחה עם הרב כשהסתבר לו שלא אוכל ללכת למקווה כמו כל בת ישראל כשרה שנכנסת לחופתה, הרב שהיה קצת שיכור לא כל כך הצליח להתרכז ואמר לי לבוא למחרת כי הוא צריך לחשוב מה עושים. למחרת, כשבאתי אליו, הוא הוציא דף מודפס. בתחתית הדף הופיעה השורה "חתימת הכלה" ותאריך. במסמך התחייבתי שלא אקיים יחסי אישות עם האיש שאני נישאת לו עד שלא יורידו לי את הגבס ואטבול במקווה...

אחרי החתונה אני אמורה לעזוב את הבית שבו גדלתי ולעבור לגור בעיר אחרת. רחוק. הכאבים. ההכנות לחתונה. הגבס. השמלה. הפרידה מהבית, מאמא שלי, מאחותי. לאן אני הולכת? הבית שאליו אני עוברת. החיים שאני הולכת לחיות. איך אסתדר? התאונה הזו טרפה לי את כל הקלפים. ברגע אחד נותרתי ללא עבודה שעליה בנינו את העתיד שלנו כסטודנטים. אני מתבוננת היטב בתמונות. שום דבר מזה לא רואים על הפנים שלי. לא רואים את הכאבים שלי, את זה שהיה קשה לי מאד לעמוד ערב שלם ולחגוג ביום השמח הזה. את חוסר הידיעה של מה שיקרה איתי מחר.

אני בוחנת את התמונה. שום דבר מהסערה שמלווה את חיי לא ניכר בה. אני נראית בסדר. השמלה בסדר. גם הפאן. החיים שלי לא כל כך. לא רואים את זה. מבחוץ הכל נראה טוב. גם האושר.

בהתחלה זה תמיד נשמע קל, כאילו 2 דקות ואני כותבת וגומרת.

אחרי שאני מתחילה לכתוב אני יודעת שזה לא ככה. פתאום אני מבינה שאני צריכה להסביר את זה קודם כל לעצמי. להבין את החיבור הזה בין השם לביני

ו... פתאום נורא קשה לי להמליל את זה למרות שבתחושות הפנימיות שלי השם הזה הוא מאד אני.

אז למה אמזונה?

השם הזה קשור מאד לתקופה שבה נמצאתי במחשבות עם עצמי ובחיבוטי נפש. הייתי צריכה מאד לכתוב. פתיחת הבלוג היתה חלק מן התהליך הזה.

הייתי אז על פרשת דרכים בהמון היבטים. זו היתה תקופה של המון התלבטויות פנימיות והתחבטויות רבות.

מישהו שסיפרתי לו קצת ממה שעובר עלי אמר שכמו שאני מתארת את הדברים אני נשמעת כמו אמזונה. אחת שנלחמת על הגשמת החלומות האישיים שלה ואיננה מוותרת. כמו בשיר של רפי וייכרט:

                                         (רפי ויכרט, פתק אהבה לעולם)

אני יודעת שאין סתמיות בבחירה. השם הזה הוא ממש אני, וככה אני רואה את הדברים: כש"הכל משתרע לפני כהבטחה גדולה..."

כל קיץ היינו נפגשים בבריכת השחייה. בזמנים אחרים כמעט ולא נפגשנו.

כשהיה מגיע הקיץ, היינו מתקבצים לבריכה מחדש, שמחים לראות שוב מכרים ותיקים וגם לפגוש פרצופים חדשים.

לכל אחד היה סדר כניסה קבוע.

אני הייתי קושרת את האופניים במתקן, הולכת למלתחה לובשת את הבגד-ים, יוצאת החוצה, בוחרת לי מקום לשבת, שמה את הדברים על הכסא-נוח והולכת לכיוון המים.

הוא היה מגיע לבריכה קצת אחרי, קושר את האופנים, נכנס לבריכה ומסתכל מסביב, בוחר כסא נוח, פורש עליו מגבת צבעונית גדולה, מורח קרם שיזוף, מיישר את הרייבאן ויושב על הכסא להשתזף.

אחר כך היה קם וקופץ לבריכה, כמה בריכות חתירה, כמה פרפר, אח"כ גב, עולה למקפצה מנתר לגובה עושה כמה סלטות באוויר ומחליק למים. אח"כ היה יוצא מהמים, מתנגב, מוציא את המטקות של הפינג פונג מהתיק והולך לשחק.

אף פעם לא דברתי איתו ממש. מפעם לפעם החלפנו מבטים. לפעמים הוא היה משפריץ עלי לפני שהייתי קופצת למים. זה היה מרגיז.

יום אחד הוא שאל אותי אם אני יודעת לשחק פינג-פונג. אמרתי שלא והוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא ילמד אותי.

"מה יש לי להפסיד" חשבתי בלב. היה לי המון מה להפסיד.

בהתחלה לא הצלחתי. הוא לימד אותי את כל הפטנטים אבל הם תמיד עבדו אצלו ולא אצלי. איכשהו הכדור תמיד היה נשאר במגרש שלי. אם הכדור כבר עבר את הרשת בדרך כלל הוא היה נופל מחוץ למגרש. פרצי הצחוק הלגלגניים גרמו לו המון הנאה. הוא היה מעודד וגם מלגלג, מתקן את הטעויות וצוחק עלי.

כל פעם רציתי להפסיק אבל הוא היה מבטיח לי שזו פעם אחרונה ויותר הוא לא יצחק עלי. זה היה מחזיק מעמד רק זמן קצר. שוב ושוב הייתי נשבעת שאני יותר לא משחקת איתו, שוב הוא היה משכנע אותי ש'הפעם הוא יהיה רציני', וכמו תמיד גם בפעם הזו הוא לא היה עומד בזה.

לאט לאט יחסי הכוחות בינינו התחילו להשתנות. עדיין הייתי מפסידה אבל הוא היה צריך להתאמץ יותר. עד שיום בהיר אחד ניצחתי. לזה הוא כבר לא היה מוכן. דרש שנעשה משחק גומלין, הפעם הפסדתי והוא נשם לרווחה. כשהתחלתי לנצח הוא התחיל להתרגז. את נימת הלגלוג החליפה ארשת פנים רצינית ושתיקות.

יום אחר הוא התרגז ממש. הוא לא ניצח באף משחק. באמצע המשחק האחרון הוא זרק את המטקות והלך לשבת בכיסא נוח, מתקן את הרייבאן על העיניים ושותק.

אני הייתי מאד מרוצה. הפעם, כשהלכתי לשחות בבריכה הוא לא השפריץ לעברי.

ביציאה מהבריכה פגשתי אותו שוב. הוא שאל אותי אם מתחשק לי לבוא איתו בערב למסיבה.

עכשיו ידעתי שניצחתי באמת