לא עמדתי בהבטחה שנתתי לעצמי לחזור
ולכתוב פה ברציפות ובקביעות, כמו שזה היה פעם. מאכזב אבל היו לי נסיבות מקלות.
הדד-ליין של פרוייקט הגמר שלי באוניברסיטה היה כזה שהכניס אותי ללחץ אטומי. תוך
חודש הייתי צריכה לכתוב מאמר של לפחות 4000 מילים ולכתוב סיפור שאורכו 14 עמודים.
משימות לא פשוטות בכלל. אני מכורה לדד-ליין. בלעדיו אני מורחת את הדברים עד כדי
סכנת ויתור.. הפעם לא יכולתי להרשות לעצמי את זה. הסיום היה כבר ממש מעבר לפינה. יכולתי
לראות לו את הלבן בעיניים. כתבתי כבר כל כך הרבה עבודות. לא יכול שדווקא עכשיו אני
אוותר.

המאמר היה אמור להיות ניתוח ספרותי של
סיפורים קצרים של סופר/ת אחד מהיבט שאבחר להתמקד בו. בהתחלה היה קשה לי לבחור את
מי אקרא. עברתי מסופר אחד לסופר אחד. כל יום התעוררתי עם בחירה חדשה ובלילה כשהלכתי
לישון – ויתרתי עליה. עברתי מאפלפלד ליהודית הנדל לאורלי קסטל-בלום ואחר כך עברתי
לאליס מונרו, זוכת פרס נובל של אותה שנה, ובסוף החלטתי על אידה פינק. אידה היא סופרת
שואה שכתבה סיפורים קצרים מרתקים. ימים שלמים שקעתי בסיפוריה. בכתיבה המיוחדת שלה היא
הצליחה לגרום לי להרגיש כאילו אני חווה את הדברים בעצמי ממש. עד שיכולתי לראות שם את
אבי ומשפחתו. אחרי שקראתי אותה היה ברור לי שאני לא יכולה לבחור במישהו אחר. אבל חוויית
הקריאה היתה כל כך מטלטלת עד שהיה לי קשה לתפוס מרחק מהם כדי לעסוק בהם בכתיבה
ולדבר עליהם. באופן ספרותי.

כבר חשבתי לוותר אבל לא החלטתי שלא.
נאבקתי עם עצמי. החלטתי להתמקד בסיפורים העוסקים בשחרור. אלה ששרדו וחוזרו הביתה,
לחיים הרגילים. הכאילו רגילים. לשגרה. איזו מילה זו ה'שגרה' הזו. איך אפשר לחזור
לשגרה אחרי שנותרת לבד בעולם. אחרי ששכבת מקופל במחבוא שבועות וחדשים, מפחד שעוד
רגע יגלו אותך ובסוף חטפת מחלות שבקושי יצאת מהן. שבזכות המחבוא הזה ניצלת אבל
נשארת חייב למי שהציל אותך ושנים אחרי ההצלה עליך לשלם כופר כספי על זה.

הדרך שבה היא מספרת את הדברים כבשה אותי
לגמרי. אין אצלה רגשנות יתר, אין אצבע מאשימה. רק אוסף של סיטואציות קטנות שלקוחות
מן החיים, שעוסקות בטבע האנושי, שאחרי שמעכלים אותן מבינים כמה הזוועה גדולה.

וזה מה שעשיתי. כתבתי על איך היא עושה
את זה. כיצד, בדרך התיאור המיוחדת לה, היא מעוררת בי, הקוראת, את תחושת החוויה
הקשה. היה לי קשה לכתוב אבל היה בזה גם משהו משחרר. העיסוק בזה חיבר אותי אל אבא
שלי שחזר את העיירה שלו כדי להבין שהוא נותר לבדו בעולם. כתיבת המאמר הזה הביאה
אותי לתחושה של השלמה. היה בקושי הזה משהו מאד משחרר.

ואז עברתי לכתוב את הסיפור שלי. את
ההתחלה שלו עשיתי כאן בקטעים שנושאם "עץ המשפחה". בשלב כלשהו הרגשתי תקועה.
היה לי רעיון לא רע אבל הוא לא התפתח למתווה של סיפור שלם. היו לי הבזקים פה ושם.
מחשבות. רעיונות שהתחילו טוב אבל לא הבשילו. כבר חשבתי לוותר ולכתוב על משהו אחר
אבל הרגשתי שאני לא באמת רוצה לוותר.

ימים שלמים הסתובבתי בראש עם רעיון שלא
הבשיל. הפכתי בו לכל מיני כיוונים. כבר היה לי משהו שכתבתי באורך של 3-4 עמודים,
אבל לא כזה שיתפתח לכדי 14 עמודים. בשביל שיתפתח צריך לשבת ולכתוב וזה מה שעשיתי.
כפיתי עלי את מלאכת הכתיבה. מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה ישבתי וכתבתי וכתבתי.
לפעמים היה קשר בין הדברים ולפעמים לא. או שנדמה היה לי שלא. אבל זה עבד. הרעיון
התפתח והפך להיות סיפור של ממש.

לפנות בוקר סיימתי לכתוב אותו. 10
עמודים ברווח של אחד וחצי או 14 עמודים ברווח כפול. בשלוש לפנות בוקר כשגמרתי
לכתוב הרגשתי מרוקנת לגמרי אבל מאושרת. סיפור זה כמו לידה.

יש לי עוד יומיים עד ההגשה. כבר יש לי
מחשבות על מקומות שבהם אוכל לשפר, להוסיף עוד קצת כדי לפתח אותו יותר.

ביום שני הכל יהיה מאחורי. אפילו שיום
שני עוד לא הגיע, תחושת ההקלה כבר מציפה אותי.

תכף תכף מגיעה לה השנה החדשה

שנת 2013 היתה בשבילי שנה של צמיחה, למידה, מוטיבציה ואהבה.

לקראת השנה החדשה אני רוצה לאחל לעצמי ולכל מי שמבקר אותי פה,

שזו תהיה שנה מיוחדת 

עם:

הרבה אומץ לפעול
ביטחון להיות אותנטית
רעב לחלום
מטרות שאפשר להשיג
והשראה במקומות בלתי צפויים

שאדע להפרד באהבה ממה שאי אפשר

שאנשום קצת

שאמצא את הזמן לעצור

ושזו תהיה שנה עם לב פתוח ואינסוף נקודות מבט

ושאזכור ש...

בְּפַעַם הֲבָאָה שֶׁנִּתְחַבֵּק,

אֲנִי רוֹצֶה

לְצַמְצֵם אֵת הָרֶוַח שֶׁבֵּין גּוּפִי לְגוּפְךָ.

לְהָסִיר אֶת הַבְּגָדִים

לְהוֹצִיא אֶת חֶלְקִיקֵי הָאֲוִיר

לְסַלֵּק אֵת ההיסוסים,

וּלְדָבוּק בְּךָ חָזֶה אַל חָזָה, יָרֵךְ אַל יָרֵךְ.

וּבַשְּׁבִיל בּוּעוֹת הָאֲוִיר שֶׁעוֹד נוֹתְרוּ

אָבִיא אֵת הַשּׁוֹאֵב הֶחָדָשׁ

שֶׁיִּשְׁאַב אוֹתָנוּ

עוֹר אֵל עוֹר

עַד שֶׁנִּצְמָד בוואקום.

התגעגעתי

רוצה לחזור לכתוב פה.

פעמיים כתבנו יחד ספור ברביעיה. בפעם הראשונה היית ראשון ובפעם השניה היית אחרון.

הפתיחה שכתבת לספור הראשון היתה מיוחדת ונכתבה בשפה עשירה וחגיגית וגמישה. הרבה דברים יפים היו מפוזרים בטקסט בה. כמנהג פתיחות, בנית עולם רחב ומיוחד מאד עם הרבה אפשרויות להמשך. אנחנו כתבנו אחריך אבל כמעט ולא השתמשנו בכל ההזדמנויות האלה שהנחת לפתחנו. דלתות ההזזה למשל, איזה רעיון מיוחד היה להשתמש בהן. אפשר היה לחוש אותן נוסעות על הציר בתנועה מתגלגלת ושקטה. לא עוד טריקת דלתות. איך עושים מעבר בחיים מדלת שנסגרת על ציר לדבר שזז אחרת...

וגם הקשר בין הבחורה לזוג הזקנים בהתחלה. התיאור של ההיכרות והגישושים כדי לבחון אם השוכרת והמשכירים מתאימים אחד לשני היה כל כך רגיש וכל כך מחכה להתפתח בהמשך ולהתפתח לכדי עולם סיפורי שלם. היה בחלק שכתבת הרבה ויזן מסוג שיכול להתפתח לספור מלא, של יחסים עשירים מיוחדים. אנחנו הבנות די קלקלנו את זה בהמשכים שכתבנו. לקחנו נקודה אקראית פה ושם, ולא ממש התכתבנו עם החלק שלך, אצלנו זה הפך לסיפור חבוט משהו של הריון לא רצוי ומערכת יחסים של אמא מתערבת וגבר חסר עמוד שדרה. אפשר למצוא עשרות כאלה. קצת מסמסנו את העולם המיוחד שבנית עבורנו והפכנו אותו למשהו שגרתי.

הניסיון לבנות ספור אחד שלם שנכתב על ידי ארבעה כותבים שונים, הסתבר כמשהו מאד מורכב מבחינת היכולת להתחבר למה שכתבו הקודמים לי ולאפשר גם מקום למי שיבוא אחרי. בזמן הכתיבה לא שוחחנו על הספור שהלך ונרקם לנגד עינינו. התוצאה היתה טלאים טלאים. ארבעה אינדוידואליסטים תחת קורת גג אחת. קשה לוותר על האגו שלך כיוצר. אחרי הסדנא הזו אתה ואני  החלטנו להתנסות בתרגיל הזה שוב, בשינוי תפקידים. הפעם בחרת להיות אחרון.

שינוי המקום שלך היה מעניין. ממש מעניין. הכותב הראשון כתב כאילו אין מחר. בקושי השאיר מקום למי שיבוא אחריו. הקטע הראשון שעסק בבחורה שלא מצליחה במערכות היחסים שלה עם כל מי שהיא פוגשת, טרפד את הסיפור כולו. הוא היה מלא וגדוש וכל כך כופה את עצמו עד שההמשך הפך להיות טלאי על טלאי, התמודדות עם נתונים בלתי אפשריים בניסיון לבנות סיפור שלם. אנחנו שכתבנו באמצע, התפתלנו עם מעט המקום שנותר לנו. אורי המשיך את הפתיחה למשהו קצת רוחני שמתקשר עם התמזגות עם הטבע. אני הלכתי על טיול לדרום אמריקה עם חברה ועל קציצות ברוטב עגבניות לארוחת צהרים. ואז בא הסיום שלך

כמו בפתיחה היה בו הכל מכל כל. ניסיון לסגירת מעגלים שלא ממש התפתחו מההתחלה, ריב עם השכן, תכנונים לתוך הלילה, החברה מבטלת בבוקר את הנסיעה משותפת, אורי מבקש לנסות שוב.   זה היה סיום מתבטל. לא השפה שלך, לא עולם התיאורים שלך. תמונות שלא מתפתחות. פה ושם אפשר היה להות את השפה שלך. התיאור, התמונות, צירופי הלשון. הביטויים. אבל לא אתה במייטבך. אחר כך דברנו אחר כך על הקשיים, על הפתיחה שגרמה לכולנו חוסר נחת . שאולי לא היינו צריכים לחכות עד לסדנא ולדבר על זה קודם. להעיר על הפתיחה.

הכתיבות המשותפות האלה עשו לנו שיחות קטנות על כתיבה. על הדשא, במסדרונות, פתקאות שהחלפנו בינינו בסדנא. כשעשיתי סדר לפסח, מצאתי את כל ההתכתבויות האלה, ממש ראינו דברים עין בעין.

בשבוע שעבר זה נגמר. בהתחלה אמרו שנפצעת. ככל שנקפו הימים אמרו שזה חסר סיכוי. חסר סיכוי לגמרי. לפני יומיים זה נגמר לגמרי. ביום שיצאנו לחופש ספרת לי שאתה כותב כל הזמן. עכשיו אני תוהה מה יהיה על כל מה שכתבת והשארת אחריך. הייתי רוצה לקרוא את זה. רק התחלנו להכיר..