השיפוצים נגמרו. עכשיו תקופת ה'אחרי השיפוצים'. עכשיו אנחנו מגלים את כל מה שלא גילינו בזמן, כי הם אנשים נורא נחמדים..

למשל: בקשנו מהם לבנות קיר מפריד ברוחב 90 ס"מ. הסתבר שהם בנו קיר ברוחב 80 ס"מ. זה יותר נוח בחישוב רוחב הבלוקים (שרוחבם 20 ס"מ). 90 ס"מ היה עושה להם עבודה יותר קשה. צריך לחתוך, להתאמץ ליישר, בקיצור בלגאן. הם החליטו ש-80 ו-90 זה אותו דבר, ואנחנו לא בדקנו. 10 ס"מ זה משהו שבעין בלתי מזויינת לא רואים. להם זה עשה את הכל יותר פשוט. כאילו מה זה משנה? אצלנו זה השפיע על התכנון. עכשיו כבר אי אפשר לשנות. מרגיז.

הבית אמנם כבר לא מאובק וכבר לא פרוץ לרוחות, וכבר אפשר לסגור את הדלת ולהסתובב יחפה מבלי לדרוך על שאריות של בטון, אבל החדרים האחרים עוד מלאים בחפצים שפינינו מחדר העבודה, הכל בגלל הפאנלים.

את החיבור בין הפאנלים לקיר שאמור להיות בשיפוע מדורג כדי שלא יצטבר שם אבק ולכלוך הם עשו בצורת מדרגה. על זה לא ויתרנו ואמרנו להם לבוא ולתקן. עכשיו אנחנו מחכים שיהיה להם זמן לבוא ולתקן. כעת זה כבר אחרי שגמרנו איתם את החשבון. נראה כמה זמן זה יקח... ה'נבוא ביום ראשון', ועוד לא ברור לנו בכמה עבודה מדובר. (על הלכלוך אני כבר לא מעזה לדבר...)

הסיפור עם הפאנלים מעכב אותנו מלסדר את החדר ולהחזיר אותו לתפקודו הרגיל כחדר עבודה. המראה הזמני הזה, הסטרילי משהו של החדר, שכמנהגם של חדרי עבודה היה תמיד עמוס לעייפה, הוא מרחיב לב. אבל ביני לביני אני מודה שככה, עם השולחן באמצע והמחשב עליו, זה עושה אותו חסר ייחוד. אני אוהבת את החדר הזה יותר עם כל התמונות והקלסרים והדפים שלי מסביב. וגם עם הבלגאן. יש משהו חמים ומאד אנושי בבלגאן.

אבל... to make the long story short יצא מזה דווקא משהו חיובי. עד שנצליח להתארגן עם הסדר, התפרענו במחשבות ובתכנונים ובהחלטה של רגע החלטנו להעביר את הספריה שהיתה בחדר העבודה לחדר המשפחה. ואז דברים התחילו לצאת לגמרי משליטה. באופן חיובי כמובן. רק באופן חיובי, ועל זה בפעם אחרת כי אני בחופש ובהחלטה של רגע גמרתי אומר ללכת לשיעור עיצוב וחיטוב של דניאלה ואם אשב ואמשיך להרהר פה את מחשבותי על הכתב לא אגיע בזמן...

עשרה ימים מקסימום והכל מאחוריכם. ככה הם הבטיחו. ותראו שתהיו מרוצים. "אנחנו רוצים שתהיו מרוצים"  זה משפט המפתח אצלם ויש לו וריאציות "בסוף, תהיו מרוצים" "כל מי שעבדנו אצלו יצא מרוצה". אז איך אפשר שלא? אני משתדלת להיות מרוצה. בעתיד בטח אהיה מרוצה, ככה אני חושבת. אבל מה עכשיו? מה עכשיו?

היום בדיוק שבועיים. אם יגמרו ביום ראשון זה יהיה נס. זה אומר שנעבור פה עוד שבת מאובקת. עם סדינים על הספות וניילונים על הספריות. ונתנצל בפני מי שרוצה לבוא ש'עכשיו זה לא מתאים'

כל ערב כשהם יוצאים אנחנו מסכמים את המחר. זה טקס קבוע. הם אומרים שיבואו מוקדם אבל כל בוקר והסיפור שלו. פעם נתקעו עם האוטו, פעם לא הגיע הפועל, פעם לא היה חומר ופעם נסעו לחפש חומר, ופעם אחרת התחילו קודם במקום אחר ופעם התעכבו. ולכן הם גם עובדים עד מאוחר. עד שנגמר האור.

במשך הזמן התפתחו בינינו יחסים אישיים. שותים יחד קפה על המרפסת. אוכלים יחד, מדברים על כולסטרול ועל תכונות השמן זית ועל ספורט ועל הילדים. עכשיו כבר לא נעים לכעוס כשהם מבטיחים לבוא בשמונה ומגיעים בעשר וחצי.

הבית מבורדק על בסיס קבוע, אי אפשר לאכול כמו שצריך, על לנוח אין בכלל מה לדבר. גם לא בשישי. אני רוצה בחזרה את הפינה שלי, את הבלגאן של העיתונים ביום שישי על השולחן בסלון, את מנוחת הצהרים הגזולה שלי, את הארוחות המשפחתיות. אני רוצה לסגור את הדלת. להסתובב בתחתונים. לדבר בטלפון בבית. להתבטל. ללכת יחפה. להפסיק לנגב אבק כל דקה. להיות לבד. אמא'לה.

"אני רוצה שתהיו מרוצים" הוא אומר כל פעם כדי להצדיק את האיחור בלוח הזמנים. טוב, אני מבטיחה להיות מרוצה. את זה השגתם. יאללה תגמרו כבר.

ובבקשה אל תגידו לי שאני אחר כך אני אהיה מרוצה ואשכח הכל. אני עומדת על זכותי לקטר. הרווחתי את זה.

איזו כת מסתורית השתלטה על הבית שלי ועושה בו כבתוך שלה. אני בשלי והם בשלהם: גוררים רהיטים, מזיזים חפצים, חדר העבודה שלי נעלם לתוך החדרים האחרים, הפינה האהובה עלי איננה עוד. הם הפכו אותי לחשופה בתוך ביתי. אני לא מצליחה למצוא לי מקום. אין לדעת למה הם חותרים. בנוסף לכל אי אפשר להחליף איתם מילה. הם באים מתי שהם רוצים והולכים מתי שהם רוצים. אני פטורה מלדבר. פטורה מלענות על שאלות. אני מתנהלת בשקט בלי להפריע להם. רק "אפשר לקבל מים?" מפריע את שלוות החוצבים והלמות הפטישים. השקט שלי לא מפריע לרעש שלהם. פניהם משולהבים. עיניהם מתרוצצות אנה ואנה. בסוף היום כשהם הולכים אני מקווה להתעורר ולגלות שזה חלום.

לא. זה לא חלום. מחר הם יבואו שוב.

מאז שנפל עלינו עידן הטלפון הסלולארי, הטלפון הרגיל של בזק, זה שמחובר אל השקע בקיר, בקושי מצלצל. כשהוא כבר מצלצל, מרבית השיחות הן בקשות לתרומה, או שסקר טלפוני או משהו בנוסח "מחר אנחנו נמצאים באזור שלכם ועושים מבצע לבדיקת דליפות גז בבתים". כבר מזמן הבנתי שאין טעם לענות לטלפון. לא שאני לא עונה, זה פשוט לוקח לי קצת זמן מהרגע שאני קמה מעיסוקי ועד שאני שמה את ידי על השפופרת (ככה קוראים לזה..?) ובדרך כלל בדיוק בשניה הזו הוא מפסיק לצלצל.. מעצבן...

כשהטלפון צלצל הפעם, כבר הכנתי את גירסת הכיסוי ל"למה אני לא תורמת דרך הטלפון" או "אני מאד רוצה להשתתף בסקר אבל אני בדיוק בדרך החוצה" כששמעתי אותה אומרת: "איפה אתם? שבועות שאני מחפשת אתכם" אמרה לי ציפי ממחלקת הגביה במועצה. בדרך כלל אנחנו מתראות במכון כושר אבל מאז ששיניתי את השעות שלי אנחנו לא נפגשות. "יש לכם בעיה עם צריכת המים" היא אמרה "מז'תומרת בעיה?" אני שואלת אותה "בחודשים הקודמים צריכת המים שלכם היתה גבוהה במיוחד" כשניסיתי להבין כמה זה 'גבוהה', הסתבר לי שמדובר בפי שלוש ויותר מצריכה רגילה בימי הקיץ שבהם משקים את הגינה.

"לא יכול להיות" יריתי את התשובה שלי תוך השפופרת "זה בטוח השעון שלכם. מתי לאחרונה בדקתם אותו?"

"יכול להיות שזה השעון" היא ענתה בטון ענייני מתעלמת מהנימה שבה אמרתי את הדברים "אבל קודם אני רוצה להציע שנבדוק כמה דברים"

"את יכולה לבדוק מה שאת רוצה, אבל אני בטוחה שזה השעון וזו בעיה שלכם" חזרתי על מה שכבר אמרתי וכבר הרגשתי איך הפיוזים שלי מתחממים. היא לא התרגשה מהתגובה שלי. היא בטח רגילה לשיחות בנימה תוקפנית כמו זו שאנחנו מנהלות כרגע. אישית אני דווקא מחבבת אותה.

"סגרתם את ההשקיה של הגינה?"  שאלה. "בטח" עניתי בבטחון למרות שלא הייתי בטוחה. היא הציעה שמחר בבוקר, אני אבצע  קריאת מונה לשעון, כשכל הברזים סגורים ועם זה אבוא אליה.

חלפו שבועיים ועברו עוד שלושה-ארבעה. כל העניין נשכח ממני לחלוטין עד שאחר צהרים אחד מצאתי את החשבון התקופתי החדש בתיבת הדואר ונזכרתי שהבטחתי לבוא אליה לברר את הנושא. הסכומים בחשבון החדש היו סבירים לחלוטין. "הנה הוכחה שהשעון לא היה בסדר" חשבתי. מלאת בטחון בצדקתי, דלגתי על המדרגות המובילות למשרדי המועצה ונחתתי לפתחה שלא בשעת קבלת קהל.

"טוב שנזכרת לבוא.." אמרה לי בחביבות, "את יודעת כמה זמן חיפשתי אותכם..?" "אז הנה באתי" אמרתי "ולא בשעות הקבלה" ענתה "בכלל לא ידעתי שיש פה שעות קבלה" כשהמבט שלי נתקל בשלט שעל הדלת. אופס... אולי כדאי לי להיפרד מהפוזה שאני מחזיקה בה.

עשר דקות של הסבר מצידה שכללו הסתכלות וניתוח היסטוריית צריכת המים שלנו בשנתיים האחרונות - גילו לי שהחודשיים ההם היו חריגים באופן יוצא דופן. למדתי גם שהמונה הוחלף לפני חודשים ספורים ואם יתברר בבדיקה שהוא תקין לא ניתן יהיה לערער על התוצאות וחוץ מזה שזה גם יעלה לי כסף.

קריאת המונה שהבאתי הראתה שהמונה עובד בסדר ואין נזילת מים. סיכמנו שאני אבצע עוד כמה קריאות בימים הקרובים ואז נחליט מה עושים. התמונה שלי הלכה והתבהרה. כבר הבנתי שזו לא ה"המועצה" ו...לא נעים להודות, אבל אולי הבעיה אצלי.

"אז מה לדעתך יכולה להיות הסיבה לצריכה הגבוהה הזו?" שאלתי. "מהניסיון שלי, זה יכול להיות איזה ברז שנשאר פתוח תקופה ארוכה" היא אמרה וכמו שהיא מדברת, בראש שלי הבזיק "הגנן" שנוהג לבדוק את מערכת ההשקיה בכל פעם שהוא בא לטפל בגינה. יכול להיות שבפעם האחרונה הוא פשוט שכח לסגור?  את תשובת הגנן לא היה קשה לנחש. הוא אמר שמאז סוף הקיץ הוא לא נגע בהשקייה. כל מה שנותר לי זה לשאול את בני הבית אולי מישהו יודע משהו שאני לא יודעת... ואז נזכרתי בפעם ההיא שהיה חמסין גדול אחרי שרשמית הודיעו שהקיץ נגמר ובדרך לעבודה פתחתי את ההשקייה ישר מהברז ואמרתי לעצמי שעלי לזכור לסגור את זה כשאחזור, ויכול להיות ששכחתי להזכיר לעצמי לסגור...