את הסוף שלו לסיפור כתב ראביט כאן ודאנג'לו כתב את הסוף שלו לסיפור שלנו כאן

ואני?

התחלתי לכתוב כאן את הצד שלי  בסיפור ואחרי זה בא ההמשך. התלבטתי לגבי הסוף. האם לכתוב או לא...

כבר כמה ימים אני חושבת אם כדאי לכתוב את הסוף של הסיפור הזה

במיוחד אחרי שגיליתי שמסע השייט הזה היה כולו מעשה רמיה מהתחלה ועד הסוף מצד דאנג'לו. במקום שזה יהיה המסע שלנו, של "להיות או לחדול" ביחסים שלנו, הזדמנות לבחון מחדש את ההחלטה שלנו להיפרד -  זה הפך פתאום להיות המסע להחזרת מיטל לזרועותיו של ראביט, וכל זה בלי להגיד לי אף מילה..

ג'יסס קריסט.

הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלי כשגיליתי שראביט וזיו נמצאים על הספינה הזו גם כן.

חשבתי שאני מתה. מה אני בדיוק עושה עם זה?

בהתחלה חשבתי שזה צרוף מקרים. מה שנקרא "ידו הארוכה של הגורל" שבחר להפגיש אותנו דווקא במקום הזה, שבו אי אפשר לברוח שמאלה או ימינה...

ראיתי אותם מרחוק, רצתי לדאנג'לו לספר לו ומה הוא אומר לי? "אני יודע"

"איך אתה יודע" שאלתי "גם אתה פגשת אותם?"

"כן" ענה לי.

מתי הוא הספיק? רק כרגע הגענו...

לאט לאט הבנתי שאת כל זה בישל דאנג'לו...

המטומטם הזה. מה הוא חושב לעצמו?

קודם הוא עירבב לי את החיים בזה שנסחפתי כל כך עמוק לתוכו, אחר כך, נזכר פתאום שיש לו מצפון ועכשיו הוא מרגיש לא נוח עם זה שנתקע לי באמצע היחסים עם ראביט.

ועדיין לא הבנתי את הכל....

נסיתי להבין מדאנג'לו מה הוא בדיוק תכנן אבל הוא לא אמר. כל מה שהסכים לאמר זה שחשב שאם נהיה יחד על האוניה אז זו תהיה הזדמנות לי ולראביט לברר בינינו את הדברים.

"תביני מיטל" הוא אמר לי " נורא חשוב לי לדעת שהכל בינך לבין ראביט סגור על מנת שארגיש שאת באמת איתי"

"אתה מטומטם אמיתי" אמרתי לו "אם הבאת אותי עד כאן כדי להשתכנע שאני באמת שלך, אם אתה חושב שכל הדיבורים האלה יעשו את ההבדל, אז באמת חבל על הזמן שלנו ביחד"

"הכל בינינו נראה פשוט כל כך מושלם שלא יכולתי להאמין שזה אמיתי" הוא אמר

"אז כאן אתה חושב שתמצא את ההוכחה אם זה אמיתי או לא?" הקשיתי

הוא לא ענה.

הלכתי לטייל על הסיפון. אם הייתי יכולה לחזור בשחייה לחוף הייתי עושה זאת ברצון ברגע הזה ממש. מכיוון שלא היתה לי ברירה החלטתי שאשתדל ליהנות כמה שאפשר מן המצב הבלתי אפשרי הזה למרות שזה לא נראה ממש מציאותי....

בדרך לבר ראיתי את דאנג'לו. הוא נראה קצת מדוכא אבל לא ממש היה איכפת לי. הוא שאל אותי אם אוכל להביא לו כדור נגד כאב ראש מהתא.

הלכתי למעלית. באמצע המעלית נעצרה ומי נכנס? ראביט.

כמעט התעלפתי. אני והוא יחד במעלית. מה עושים?פתאום המעלית נתקעה.

"מה שלומך?" שאלתי

"זה לא ממש מעניין אותך" ענה "את יכולה להרשות לעצמך לוותר על הנימוס הזה. הוא ממש מיותר"

"אבל באמת איכפת לי ממך, גם אם זה לא נראה לך. אני יודעת מה שעובר עליך"

ראביט פתח עלי במתקפת מילים בוטה.

"תשמע", אמרתי לו "אנחנו יכולים לשתוק פה שעות או לדבר. זה לא מעיד על עודף חוכמה, כשאתה  יורד עלי במצב הזה, כשאין לי ברירה אלא להיות פה תקועה איתך. תאסוף בבקשה את עצמך ותפסיק עם זה"

הוא השתתק פתאום

"אתה יודע" אמרתי לו "באמת אהבתי אותך. אבל שנינו יודעים שמה שהיה בינינו כבר לא היה זה. משהו לא טוב קרה לנו בדרך. לא יודעת להגיד מה קרה. אתה נורא פגוע בגלל הצורה שבה עזבתי אותך אבל אני מקווה שיום אחד אולי תוכל להבין את זה...."

"איך את יכולה להגיד שאהבת אותי אם עזבת אותי?"

"בגלל שאהבתי אותך, זה היה נכון לעזוב אותך, כי זו כבר היתה אהבה אחרת. לא אותה אהבה שחיברה בינינו בהתחלה. זה הפך להיות משהו אחר. אתה זוכר שדיברנו על זה? תמיד אמרנו שברגע שהאהבה בינינו תאבד את התשוקה הכואבת הזו האחד אל השני, אז זה הסימן להיפרד?  זה קרה לנו אבל לא רצינו להודות בזה.."

"נכון" אמר בשקט

"תמיד אמרת לי שזה שמישהו הוא 'בחור טוב' זו לא סיבה להישאר, וזה מה שקרה לנו... גם אם אנחנו לא רוצים להודות בכך"

"אבל הדרך, הצורה שבה עשית את זה...." אמר בכאב

"אתה צודק" אמרתי "זה לא היה מכוון, נשאבתי לשם. אולי בגלל זה הרשיתי לעצמי להישאב לשם..."

בדיוק ברגע הזה המעלית התחילה לזוז. נישקתי אותו והוא נענה לי

דמעות זלגו מעיני וגם מעיניו.

דלת המעלית נפתחה ויצאתי.

לנגד עיני ראיתי את דאנג'לו.

"אתה דפוק ממש" סיננתי מבין שפתי "אם הבאת אותי עד פה ועוד בישלת את כל זה כדי להיות בטוח שאני אוהבת אותך.. הסיפור שלנו ביחד צריך היה להיגמר אחרת...."

הסתובבתי והלכתי....

זה מה שהוא כתב על הרומן שלנו 

וזה מה שעבר עליו בתקופה הזו

הרומן שלי ושל רביט התחיל כמו סיפור מארץ האגדות

לא יודעת מתי זה בדיוק קרה כשהקסם נעלם...

היחסים בינינו היו נהדרים. היתה הבנה, דאגה, איכפתיות, הערכה, התחשבות, הכל היה שם חוץ מהעיקר. משהו שם היה חסר...

נדמה לי שהינו יכולים להמשיך כך לנצח, כמו בסיפורים: להתחתן, להוליד ילדים לגדל אותם, לצאת לפנסיה יחד.. אם לא הייתי נרדמת באמצע.

הכל היה כל כך ידוע מראש, כל כך מובן מאליו שנדמה לי שאם הייתי יוצאת לאיזה שבוע מהסיפור שלנו הייתי חוזרת ומגלה ששום דבר לא השתנה בהיעדרי.

רביט אהב אותי מאד וגם אני אותו. אבל משהו היה חסר. הפרפרים בבטן נעלמו. ההתרגשות נעלמה.

שנינו ידענו את זה

המון פעמים ניסתי לדבר איתו על זה אבל תמיד הוא היה עסוק. יש לו דדליין לתזה, יש לו להגיש רפרט. הוא בדיוק עסוק בכתיבת הפרק של המסקנות... לפעמים חשבתי שאם הייתי הופכת את עצמי לדף בספר הוא לא היה מרגיש בהבדל... כל כך עמוק הוא היה שקוע שם.... ואני מרחפת בחלל החיצון, נוגעת לא נוגעת, מדברת לא מדברת. שותקת לא שותקת. אני שם. חלק מהדפים מהספרים מהמחשב מהחדר... רהיט בתזוזה

הכל היה טוב. אבל בעצם שום דבר כבר לא היה ממש טוב.

אני הרגשתי שאני הולכת ונרדמת ביחסים האלה. הרגשתי חסרת חיים....

בכלל לא היתה לי כוונה להיפגש עם אחרים. אני לא כזו. בערב הוא עשינו מסיבת רווקות למירב שעמדה להתחתן והגענו לפאב ההוא. בכניסה לפאב נשבר לי פתאום העקב והחלקתי על מישהו. הוא תפס אותי ברגע האחרון. הייתי כל כך מבולבלת שדברתי המון שטויות. זה תמיד קורה לי כשאני מבולבלת. ביקשתי סליחה ואמרתילו "תודה"."מה תודה" הוא אמר "תתפשטי" ואני אמרתי

"דווקא מתאים לי להתפשט בשבילך, אם לך מתאים להתפשט בשבילי..?" הייתי המומה מעצמי. אף פעם לא שמעתי אותי מדברת ככה ועדו אל מישהו שאני לא מכירה. הוא חייך אלי חיוך גדול ומקסים ששבר את ליבי במקום.

מכאן הכל היסטוריה.

שתינו קפה ודברנו שעות. החלפנו מספרי טלפון. קיוויתי שיצלצל.

אחרי יומיים הוא צלצל ואמר לי שהוא לא יכול יותר. מאז נפגשנו הוא לא נרדם בלילות

"גם אני" אמרתי לו "לא ישנתי כמעט מאז נפגשנו"

ידעתי בדיוק מה יקרה אם ניפגש. כל מה שחשבתי שיקרה אכן קרה.

היו לנו ימים מופלאים. ימים שבהם לא ידענו שובע. אף פעם בחיי לא היה דבר כזה עם אף אחד לפניו. החיבור שלנו היה כל כך מושלם כאילו אנחנו מכירים כבר אלף שנים לפחות. אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני לא מאמינה שמה שקרה בינינו היה אמיתי. הכל היה פשוט מושלם.

רביט ידע שקורה לי משהו. זיו כבר סיפר לו שפגשתי מישהו. לא היה טעם להסתיר את זה, לא היה טעם למשוך את זה יותר והחלטנו להיפרד. זה היה רגע קשה לשנינו. הוא היה לחוץ לקראת סוף התזה שלו. ידעתי שזה ישפיע עליו. גם ככה היה לו נורא קשה להתרכז. לא רציתי לקחת את זה על מצפוני. מצד שני דווקא שמחתי שלפחות משהו יעסיק אותו והוא לא ישקע במחשבות עלינו...

לא יודעת מה קרה לו שהמצפון פתאום התחיל להציק לו והוא התחיל לדבר על זה שממש לא נעים לו מרביט ומזה שהוא לקח אותי ממנו... בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל הוא לא הפסיק לדבר על זה ולטחון לי את השכל...

מאותו רגע ואילך הכל בינינו הלך והידרדר. שום דבר כבר לא היה זה אפילו לא הסקס ...

החלטנו שאין טעם יותר להישאר ביחד.

אבל רצינו לעשות את הפרידה בסטייל והוא הציע שנצא ביחד לשייט תענוגות, מעין טיול פרידה

בכלל לא תיארתי לעצמי שהוא מתכנן משהו אחר, שרביט ואני ניפגש באמצע הים

אם הייתי יודעת את זה....

קודם הוא התחיל

ואז נכתב הצד שלו

כאן זה הצד שלי, למרות שברור לי שגם מי שלא מכיר אותי כבר יש לו דעה עלי.

ממה שכבר נכתב עלי קודם אצל שניהם

אם עוד לא זיהיתם אז אני מיטל, זו שעליה נכתבו כל הדברים

יצא לכם פעם לפתוח את העיתון או את המחשב ולגלות שהחיים שלכם פרושים לפני כל העולם?

זו הרגשה מאד מוזרה לגלות את החבר שלך ואת המאהב שלך מנהלים ביניהם דו שיח על חיי האהבה שלהם כולל הפרטים הכי אינטימיים, שבהם אני במרכז, לפני כל העולם מבלי לשתף אותי בכל זה...

אתמול, אני לתומי פותחת את המחשב ומגלה שאת הדברים הכי כמוסים והכי אישיים שהיו בינינו, הם כותבים ומספרים על כך לכל העולם... .

ואף אחד לא עצר לשאול איך אני מרגישה

כאן זה הצד שלי, למרות שברור לי שגם מי שלא מכיר אותי כבר יש לו דעה עלי.

מהרגע הראשון היה ברור לי שרביט ידע על זה

היה ברור לי שהוא ידע על כך ואני בכלל לא ניסיתי להסתיר את זה

לא רציתי להסתיר את זה

למה? לא יודעת בדיוק

אולי מפני שהמשיכה שלי אל זה שפגשתי היום היתה בלתי ניתנת להסבר

מהרגע הראשון שראיתי אותו, הסוף היה ברור.

רביט ואני חברים כבר שנתיים

החבר שלו זיו לא אהב אותי מהרגע הראשון. לא ברור לי למה. תמיד הרגשתי שהוא "מחפש אותי" ושבהזדמנות הראשונה שיצא לו הוא ילכלך עלי אצל רביט. אולי זה בגלל שמהרגע שרביט ואני נעשינו חברים, לא כל כך הסתדרנו איתו בשלישיה...

ההתחלה שלנו היתה נהדרת. כמו בחלום. שעות בילינו יחד, השיחות לתוך הלילה, הסקס, התשוקה, הארוחות שהינו מבשלים ביחד לפני, תוך כדי ואחרי... כל הביחד הזה היה פשוט נפלא. לא שבעתי ממנו.

לא יודעת מתי בדיוק היתה לי התחושה שהקשר הזה מיצה את עצמו. אף פעם לא דברנו על זה ממש. זה לא שהיה רע. ממש לא. אבל כל הקסם שהיה הלך והתפוגג ונשארה רק התחושה שאנחנו ביחד כי ככה זה. משהו סתמי כזה. אני הייתי לקראת סיום התואר. רביט היה עסוק בכתיבת התזה. למי היה כוח לכל זה, לכל החפירות האלה ברגשות, כן נכון, לא נכון. כן בזמן, לא בזמן. פשוט התנהלנו לנו ביחד מעמידים פנים כאילו זה כמו קודם כששנינו יודעים שזה כבר לא ככה...

ואז פגשתי אותו.

זה היה בלתי נמנע.

זה היה חזק ממני

ידעתי שאני לא יכולה להתנגד לזה.

לא יכולתי לשלוט במה שזה עשה לי

לא רציתי להתנגד לזה.

רציתי להיסחף לתוך זה

ידעתי את הסוף.

אבל לא יכולתי למנוע אותו

אתם מכירים את התחושה הזו שמהרגע הראשון יודעים איך יהיה הסוף של הסיפור? זו היתה התחושה שלי, כאילו אני נכנסת לתוך מכונת זמן כזו שמעבירה אותי למקום אחר, לזמן אחר, למציאות אחרת ואני לא יכולה לעשות כלום. פשוט לתת לזה לקרות....

אני יודעת שזה נשמע לא טוב

אפשר לאהוב בעת ובעונה אחת, באותו הזמן ממש, שני אנשים באותה עוצמה?

בטח תגידו שלא

אבל אני יכולה לאמר לכם שבאותו רגע אני הרגשתי שזה אפשרי..

חשבתי שזה אפשרי. חשבתי שאוכל לאהוב את שניהם ביחד

במשך הזמן התברר לי שזה לא נכון

התברר לי שטעיתי

עכשיו אני תקועה בקשר עם שניים. את שניהם אני אוהבת באמת.

מה עושים?