כשאני נוסעת בכבישים אני משתדלת להשתמש בחושי ההתמצאות שלי ונמנעת משימוש במערכת הניווט שכל טלפון נייד מהסוג המודרני של היום מצוייד בה.

חיפוש כתובת במקום לא מוכר תמיד מעורר חרדה. קשה להתמצא ברוב המקומות אליהם אני מגיעה. גם אם שם הרחוב מתנוסס על שלט ברור, מספר הבית זו תמיד תעלומה. כמעט תמיד מספרי הבתים מתנוססים להם במקום שהנוהג ברכב, לא יוכל לראות תוך כדי נסיעה, ובמקרה כזה אני מחפשת משהו קרוב, איזה רמז שיכול לסייע לי ושממנו אני יכולה להתחיל לספור.

בישובים כפריים זה בכלל סיפור. בישובים כאלה לא תמיד יש שם לרחוב, וההתמצאות הופכת להיות פרוייקט. צריך לעצור ולשאול. גם בישובים ערביים. שם הציפיה למצוא שם של רחוב היא חסרת סיכוי לגמרי וצריך להתמצא לפי "סעי ימינה ואחרי זה שמאלה" "את רואה את הבית הגבוה הזה? שם תקחי ימינה"

חיפשו כתובת הוא סוג של חיפוש שפה משותפת ביני, הזרה במקום, לבין מי שגר שם, מי שמתמצא. במקרים כאלה אני מודה שאין ברירה ונעזרת באפליקציית הניווט waze שבטלפון הנייד. Waze היא לא רק מפת התמצאות. היא תוכנה שיתופית שאותה יוצרים הנוהגים בכביש. משהו שנוסח בך תחושה של שיתוף ושל בטחון לעבור ממקום ידוע למקום בלתי ידוע.

הנסיעה המנווטת הזו מאפשרת להתיידד עם המקום הזר ועם הדרך ולהתבונן אל המקום שבו אני נוסעת, מבלי להיות מוטרדת בפרטים של אגיע או לא, ואז גם אפשר לשים לב לפרחים בצידי הדרך, לפתוח את החלון ולהריח ולהתבונן בעולם המשתנה למולי.

כשנמצאים במקום זר חרדה היא דבר טבעי, והיא מצטרפת לתחושת אי הידיעה במפגש עם מקום זר ועם סימנים לא מוכרים. אני זוכרת שפעם נסעתי באיזה מושב והאשה שאליה נסעתי כיוונה אותי ואמרה לי שבימין הדרך אפגוש את הצריף של הצופים "ואז תפני שמאלה" כאילו שהצריפים של הצופים נראים אותו דבר בכל מקום. לקח לי זמן להבין שהמבנה הזה מולי הוא הצריך של הצופים כי מהצד של הכביש לא נראה אף שלט שיגיד לי שזה זה.

אנשים שמכוונים אותי, מכוונים לפי האסוציאציות הפרטיות שלהם. לפי מה שנראה להם בולט לעין. בשבילי, הזרה במקום, הכל נראה זר. תחושת הגילוי של משהו מוכר מהוראות ההגעה, יוצרת הרגשה של התיידדות עם המקום ומעניקה לי תחושה של בטחון, שאני מתקרבת לבית שבו בטח יקבלו אותי בחום ובשמחה..

הזר והמוכר מתערבבים זה בזה, ואני מודעת לרגשות הסותרים של חשש וביטחון הסוערים בתוכי, ולחרדה המתחלפת בתחושת בטחון כשהכלב של הבית מקדם את פני בכשכוש בזנב כאילו ידע שאני תכף אגיע. הכלב מאפשר לי לבחור בין חרדה לאמון. כמו בשיר של אגי משעול 'פגישה' (מתוך: 'סידור עבודה')

אַתְּ דּוֹמָה קְצָת לַכֶּלֶב שֶלָּךְ שֶקָּצֶהוּ הָאֶחָד

נוֹבֵחַ עָלַי וְהַשֵּנִי – מְכַשְכֵּש אֵלַי בִּזְנָבוֹ

וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְמִי לְהַאֲמִין

הדימוי הזה של הכלב, הנובח בקצהו האחד ומכשכש בזנבו בידידות בקצהו האחר, מתאר את התהליך הרגשי שמאפשר לנו לנווט את דרכנו בעולם, ולבחור בכל רגע למי להאמין, מתי להיכנע לחרדה ומתי לבחור בתחושת המקום הבטוח. 

שמתי לב שפעם, כשתחושת הבטחון היתה גדולה יותר, הבתים והחצרות היו נפתחים לרחוב כמו מזמינים להכנס. וחצר היתה נושקת לחצר בלי גדרות ובלי חציצה. ככה זה היה גם איפה שאני גרה. ותמיד אמרנו שאצלנו 'לא נועלים'

היום זה אחרת. הכפרים והקיבוצים והמושבים כולם מוקפים גדר וסגורים בשערים. כדי להכנס אתה צריך מישהו שיפתח לך, והבתים ספונים להם מאחורי גדר גבוהה ואף אחד כבר לא ממש מזמין. וכשהכלב נובח בצד אחד ומכשכש בצד השני – אני שואלת את עצמי לאיזה צד להאמין..

אני נוהגת את דרכי על הדרך הבינעירונית שעוברת בין הכפרים. שיירת המכוניות שלפני משתרכת אחרי  משאית עמוסה בחומרי בניין. אני מחשבת כמה זמן אצטרך לנסוע אחרי המשאית הזו עד הדרך המהירה. מבט מהיר במראה . מאחורי אין איש. אני אחרונה בשיירה. בזוית העין אני רואה ביציאה מתחנת הדלק מכונית שממתינה לפנות לכיוון הנסיעה שלי. בשניה הזו שאני מביטה במראה המכונית שממתינה בצד יוצאת ונדחפת לפני.. אני בולמת בדקה האחרונה כדי לא להיכנס בה. למה, אני שואלת את עצמי, למה לפני...  אני לא מתאפקת. הג'ננה שבתוכי יוצאת החוצה. אני צופרת בעצבנות, הוא יורד לשוליים מפנה לי את הדרך ואני עוקפת אותו. עכשיו אני שוב אחרי המשאית. אי אפשר לעקוף הנהג לא עושה סימנים של התחשבות באלה שמשרכים את דרכם אחריו. הוא יכול היה לרדת לשוליים אבל הוא בוחר שלא. לא די לו בהפגנת הכוח מעצם ממדיו הגדולים, הוא גם צריך להיות 'מלך הכביש' ואם אחריך משתרכת שיירה של 10 מכוניות זה הכי מלך שיכול להיות.

בזמן הזה שאני מחפשת פתרונות מילוט ונאלצת להודות ביני לבין עצמי שכנראה נשאר ביחד עד הסוף, כלומר, עד הצומת, אני פוזלת לשולי הכביש. הגשם קילף את הפוסטרים שהודבקו על חלק מעמודי הפרסומת. במקומם נוצרו יצירות מקומיות מפתיעות במקוריותן. בחלק התחתון יש שילוב מעניין בין שדה הקוצים שצמח לרקע של הפוסטר שדהה וכרגע נראה כמו השמים באביב.  החלק העליון מספר על קרב בין גברים הקשור במטע זיתים. "תמודדו כמו גברים. מחכה" זו לשון השלט. גם אני מחכה להמשך עלילות הקרב על שלטי החוצות. אני סקרנית לדעת מה היה בסוף.. בינתיים המלך הוא זה שכתב על השלט. איך הוא הגיע לגובה הזה? לכתוב מצד אחד לצד שני, בגודל הזה, זה מצריך תכנון. בכל יום שאני עוברת שם אני שואלת את עצמי אם אי פעם אני אדע את הסוף..

חמש וחצי בבוקר. אני ישנה וליבי ער. העורבים בחוץ בפעילות בלתי נפסקת. קולות מנועים רחוקים. יש שמשכימים לצאת. החוץ מתחיל להתבהר. רעש הקטנוע של מחלק העיתונים. דקות ארוכות של מחשבות מתערבבות בנשימה שלו. כף רגלו מבצבצת מבעד לשמיכה. הוא ישן. אני נכספת להתכנס לתוך החלום שלו. יש בקרים כאלה. יש תחושות כאלה. אני מתחבקת אליו.

הבוקר לא צריך להזדרז. בבוקר אני לא צריכה ללכת לשום מקום. אולי צריכה אבל לא רוצה. הכביסה מחכה לי במכונה. החייל לא צלצל. הכלים מהערב בכיור. התריסים עוד סגורים. אור הבוקר פולש  לחדר בעדינות. ערימות עיתונים בכל מקום. אריזה של פלסטיק של ירקות. הטלפון  מצלצל. עד שבאתי אליו הוא נדם.

מתישהו אחר כך, במוקדם או במאוחר, לאחר שהכלים ישטפו והכביסה תתנופף על החבל, וכוס הקפה תתרוקן, והעיתונים יאספו, והתריסים יתרוממו, והאור יכנס פנימה, אני אקום להתארגן, אאסוף את הניירות, את התיק ואת המחשב ואלך.

בינתיים אני נהנית מהקיום הפשוט הזה.

אני אוהבת לנסוע לבד. אני אוהבת את מה שהמרחב הזה מעניק לי. אתמול הייתי צריכה להיות בישיבה בתל אביב. מישהו שאני עובדת איתו הציע שניסע ביחד והזמין אותי לנסוע איתו. שמחתי על ההזמנה. חשבתי שזו תהיה הזדמנות לישיבת עבודה באווירה שקטה, זמן לדבר על דברים שאנחנו תמיד אומרים שחשוב שנפגש לדבר עליהם אבל לא מצליחים לעשות בדרך כלל.

הבוקר התחיל לא טוב. קבענו בשעה שמונה. למרות שלקחתי טווח זמן מספק, נתקעתי בפקק נוראי בצומת עמוסה שבתוכה נעצרה מכונית שלא התחשק לה להתניע. באמצע הצומת עמד רכב החילוץ וניסה לעזור. אחרתי ברבע שעה (צלצלתי להתנצל) אחר כך הסתבר שהישיבה שהיתה אמורה להתחיל בשעה תשע וחצי נדחתה לעשר וחצי.

אבל זה עוד כלום לעומת מה שחיכה לי בדרך. הנהג, שבדרך כלל אני מכירה אותו כאיש עדין ומתחשב ונעים הליכות, התגלה לי בנהיגה כמישהו שאני בכלל לא מכירה. איך שיצאנו לדרך התברר לי שהוא נוסע כמו אחד שאין לו אלוהים. ממש מההתחלה היה לי מאד לא נוח בנסיעה. בהתחלה לא כל כך ידעתי איך להגיב והערתי לו בעדינות. שתי דקות הוא נסע באופן סביר ומיד אחרי זה חזר לנהיגה הרגילה שלו, מטורפת לחלוטין. לא שמר מרחק, עקיפות מסוכנות, מהירות נסיעה גבוהה במרחקים קצרים. אני בכלל לא פחדנית אבל תוך כדי שהוא נוסע שמתי לב שהגוף שלי מגיב באופן לא רצוני. דברנו וחשבתי שהשיחה תסיח את דעתי אבל זה לא עבד. ניסיתי כל מיני תרגילים אולי אצליח להתעלם אבל זה לא הצליח. אני חושבת שהייתי בלחץ. חשבתי שאולי אם לא אסתכל על הדרך זה יעזור, אבל גם כשלא הסתכלתי הבטן התהפכה לי. בסוף הגענו לתל אביב.

היתה לנו עוד דרך חזרה ביחד. בין ההלוך לחזור היו כמה שעות רווח וקצת נרגעתי. אבל המתח שלי עלה לקראת הנסיעה חזרה. אמנם כבר הייתי יותר מיומנת ויותר מודעת למה שאני עומדת לחוות אבל זה לא עשה את הדרך יותר קלה. לפחות לא היו לי הפתעות: אותן עקיפות מסוכנות, היצמדות בלתי מובנת למכוניות שלפנינו. התגובות שלי היו יותר מאופקות כלפי חוץ אבל בתוכי היה משהו אחר. בסוף הגענו חזרה בשלום.

הייתי חייבת איזה פסק זמן לאסוף את עצמי כשנפרדנו. קודם כל שירותים. הסתובבתי קצת בקניון. היו לי תכניות על החנות לתיקים אבל ויתרתי עליהן.

נסעתי הביתה. לפני עוד היו אירועי הערב, יהודית רביץ בקיסריה, רציתי לנוח אבל הסערה הגדולה שהיתה בגוף שלי סירבה להירגע. בסוף נרדמתי קצת אבל זו לא היתה שינה מרגיעה. כשקמתי אחר הצהרים מן השינה הטרופה הזו, שרירי הקרסוליים כאבו לי מאד.