כשאני הולכת לשוק, אני עוצרת ליד הנשים הערביות ולראות מה הביאו הפעם לשוק למכירה. תמיד יש הפתעות, מאכלים 'תוצרת בית': זיתים מכל מיני סוגים, תבלינים home made  וגם עשבים שנקטפו בחצר שליד הבית. אני מציצה בשקים. בודקת מה יש ושואלת מה עושים עם זה. איך מסבירים לאחת שלא דוברת ערבית ורק 'מבינה קצת' מה עושים? בערבית, בתוספת תנועות ידיים של קיצוץ וחיתוך וערבוב והכל מתבהר. המתכונים בדרך כלל פשוטים. לחתוך ולהוסיף לסלט, או לטגן במחבת בצל בשמן זית ולהוסיף את הירק עם קצת מלח ולימון, או בסיס למילוי אורז עם בשר. זה כמו הרפתקאה.

ואז יום אחד צדה עיני את הידיעה על סיור ליקוט בשישי בבוקר כולל בישול בטבע, ממש ליד הבית שלי. חשבתי ליקוט, מה זה כבר יכול להיות? בדיוק עכשיו ט"ו בשבט והטבע בשיא פריחתו, נכיר כמה עצים, כמה צמחי חוביזה וחמציצים, כמו שעשינו כשהיינו ילדים.. ואולי אדע קצת יותר מה הערביות האלה מביאות.

בשמונה בבוקר יצאנו אל הקור מקפיא במגרש החניה המאולתר ליד צלע של איזה ואדי כל כך קרוב לבית שלי שבכלל לא ידעתי על קיומו. המדריך שפגשנו נראה נער פרחים כמו בפרסומת של FOX. כובע צמר כתום (מי סרג לו את המכוער הזה?) מכנסי דגמ"ח שכבר מזמן לא ראו מכונת כביסה ולמרות הקור, רוב הזמן הליקוט הוא בילה רכון על האדמה חופר כל מיני מציאות ומפגיש אותנו עם טעימות של שורשים ועלים "כדי שנרגיש את האדמה". תכף הבנתי שלכל אחד מאיתנו יש מציאות משלו. מה שאני רואה כפינה סתמית של חורש וכאוסף של עשבים ושיחים בשבילו זה חלון ראווה של מעדניה יוקרתית.

בתוך שניות מקבלים הצמחים בשטח של מטר רבוע עשרות שמות וניתנים בהם סימנים - כאלה שמומלץ לאכול וכאלה שפחות כדאי. מתברר שמסתתרים שם מגוון טעמים, מרקמים ושימושים, שכנראה אפשר למצוא רק ב'מטבח' הזה. טעמנו את הברקן ואת הגדילן ואת החוביזה והחרחבינה המכחילה ואת הכתימה ששורשיה מתוקים, ואת החומיאה. כל הדרך הלכנו ולעסנו את כל הטעים הזה שהטבע רקח בשבילנו ובו בזמן גם ניסינו לעכל את ערימות המידע שהוא מזרים לעברנו. ולא שכחנו לאסוף עלים כאלה ועלים אחרים כדי שבסוף תהיה לנו ארוחה כמו שהובטח בתכנית הטיול.

                                                          זה 'קוקטייל' של עלים ופרחים מהטבע. הכל אכיל.

אמנם התחלנו את השביל בהליכה אבל המשכנו אותו כמעט בזחילה, הכי קרוב לעלים ולאדמה.היו גם התרגשויות, לגלות את הטעמים החדשים וגם צמחים מפתיעים כמו הכלמינתה שלפי יודעי דבר היא צומחת באזור השומרון ומה היא בדיוק עושה באזור שלנו? בסוף היום היתה גם מדורה. לא סתם מדורה שמדליקים עם גפרורים וקש. זו היתה אש מן הטבע.. ממש טקס. אחרי שהתרגשנו מזה שיש אש, עשינו אוכל מכל העלים האלה שקטפנו. חלק בישלנו על המדורה וחלק הפך לסלט וקינחנו בתה מעלי הכלמינתה, שהיה טעים במיוחד..

טוב... זה לא אומר שכל פעם שיחסר לי ירק לסלט אני אצא לגינה לקטוף. אבל היה מרגש לגלות את הפוטנציאל.

והנה סיור שורשים (לא מה שאתם חושבים) ברמת אביב

השבוע הגיע התור שלי להקריא קטע שכתבתי בסדנא לפרוזה. 

המרצה יושבת בראש השולחן ומזרזרת כולם להסתדר כדי שנתחיל. "מי מקריא היום?" היא דואלת. את מרימה אצבע מהססת."תחלקי" היא אומרת. את מחלקת את הדפים עם היצירה שכתבת. אחרי שכולם קבלו את מתחילה להקריא את הקטע, ולמרות שאת מנסה להסתיר  את זה, ההתרגשות ניכרת בקול שלך, בשגיאות שאת עושה בזמן שאת מקריאה, במיוחד אלה הקשורות לפסיקים ולנקודות. את מוצאת עת עצמך עוצרת איפה שלא צריך וממשיכה במקום שבו צריך לעצור. איכשהו את מצליחה להתגבר על זה ולייצב את הקול ולסיים את ההקראה בשלום.

שקט משתחרר בחדר.

"מישהו רוצה להגיב על הקטע?" קולה של המרצה מבליח בחלל החדר. דממה. שומעים רק את הרעש של התזוזה בכסאות "למישהו יש מה להגיד?" היא מנסה שוב. מרוב שקט אפשר לשמוע את הדממה. אני מתכווצת בתוך הכסא שלי ושותקת גם. בפינה השמאלית של החדר מישהו מכחכח בגרונו. 'כתוב טוב' הוא אומר ומוסיף הערות על מה שצריך לשפר, אחריו מדברת זו שלידו. היא לא כל כך אהבה. עוד תגובות ועוד הערות. אני מקשיבה היטב לדברים. להבין את הנאמר בהקשר של הקטע. שלל התגובות מביא אותי לתובנות חשובות בשבילי. בסוף המנחה. אומרת דברים טובים בצד דברים לשיפור.

ביחד עם הדיבור שלה, הרגשתי איך המתח שהייתי שרויה בו מתחיל להתפוגג לאט לאט...

אני מסתכלת על החג הזה. ארבעה ימים תמימים. מיום רביעי בצהרים עד שבת. כולל. ערב חג, חג, חג ושבת מחוברים ביחד. עד לא מזמן לפני עידן האינטנרט והווידאו וה-DVD חג עם כל כל הרבה ימים, זה היה תחילתו של שעמום גדול. משהו שרק התפללנו שיגמר..

חלק מאתנו בודאי זוכר איך היה פעם...

ערב חג. נגמרו כל הסערות של הקניות ושל הבישולים. כל האורחים כבר הגיעו.. ההכנות לארוחת הערב בעיצומן.. אחרי ארוחת הערב כולם כבר הרוגים, בטלוויזיה מתחילים בשירי "שיבולת בשדה" עם הגבעתרון או להקה קיבוצית אחרת ואחרי זה ערב ראיונות ובסוף סרט קולנוע משנות ה-70. 'צפורים' של היצ'קוק או 'בן-חור'.. טרוטי עיניים כולם מזדחלים למיטות.. ולמחרת, מה למחרת? למחרת זה מתחיל. שקט מוזר משתרר. הכל סגור.. שידורי הטלוויזיה מתחילים רק בערב. הימים מתנהלים מארוחה לארוחה, מחתיכה אחת של עיתון לחלק אחד.. אפילו מדור המודעות יש בו פתח לנחמה בחג הארוך הזה.. מחפשים איך להעביר את הזמן.  קוראים ספרים. מבקרים אצל חברים.. עוד יום ועוד יום לשעמום הבלתי נגמר הזה.. עד שהחג סוף סוף נגמר.

לא עוד!!! היום זה משהו אחר.

כל חג זו הזדמנות למרתון ביתי לסדרות אהובות שרצינו לצפות בהם ולא יצא לנו. אלה שהורדנו מהאינטרנט.. מרתון עספור.. מרתון מחוברים.. מרתון עקרות בית...רק לזפזפ ולבחור. אם זה לא מתאים אז ב-VOD או בדומיו מחכה רשימת סרטים שכל פעם הוקלטו בתקוה שיהיה זמן לצפות בהם. המשפט: 'אין מה לראות בטלוויזיה' חלף מן העולם..

ולמי שטלוויזיה לא מתאימה לו יש פייסבוק. רשימה ארוכה של חברים ירוקים מחכה און ליין בכל רגע נתון לצ'ט ארוך שממש אין לכם כוח אליו...העובדה שאפשר לנהל כמה שיחות בעת ובעונה אחת גם אם זה ארבע לפנות בוקר, הופכת את כל הדיאלוגים האלה להזויים לגמרי.

אז מה קורה?
הכל סבבה
שמעת מה קרה לזו שלמדה אתנו בקורס מבוא לכלכלה?
נו.. זו שהתחתנה עם הזה שמפוצץ בכסף..
מה התכניות לחג?
על האש עם חברה מהקורס
נו.. קרן פלס..
מה איתה?
מתגרשת...
מה מתגרשת.. מתי היא בכלל התחתנה

היא הוציאה דיסק חדש

67 חברים ירוקים און-ליין בכל רגע נתון. הטוויטר מצייץ. רשימת מגיבים בבלוג מחכה לתגובה, אולי יתחיל שם איזה שרשור תגובות מעניין..אם לא מעניין שם - יש פורום לכדורגל, לאמהות מניקות, לסבתאות בפעם הראשונה, לכאלה שמחפשים את עצמם.. רק תבחר.. 

אפשר להמשיך לסרוק תמונות לאלבום הדיגיטלי ולהפציץ את כל העולם בתמונות מימי בית הספר.. בזמן שהאצבע מסמסת כל הזמן..אנחנו עסוקים כל הזמן.. היכולת שלנו להעסיק את עצמנו כל הזמן הופכת אינסופית.. אין מצב של לבהות סתם..אין זמנים מתים. הכל מסביב חי ותוסס וקופצני ובלחיצת כפתור אנחנו עוברים ממצב למצב והאור של המחשב, של הטלפון.. לעולם איננו כבה..

אנחנו מסודרים !!! השעמום זה פאסה.עבר מן העולם..

זה אפילו משפיע על ההחלטה שלנו אם לנסוע להורים בחג או לא לנסוע.. כי אצל ההורים יש מצב שאולי נתקל בשעמום מחדש, ומה נעשה איתו אם ניתקל בו...מה יקרה אם נתקל ברגע שבו אין מה לעשות או עם מי לדבר?

יש לי מעצור כתיבה. אני מהרהרת עליו הרבה לאחרונה, על המעצור הזה, אני מניחה שהמעצור הזה מוכר לכל מי שקורא כאן כרגע, מכיר אותו מכלי ראשון. פתאום אין על מה לכתוב, או שיש נושא ותכנית – אבל אין חשק לביצוע. אני מתאמצת בכל זאת.. שמתי בלוק כתיבה בפינה שבה אני בדרך כלל כותבת. פתחתי אותו על דף חלק. שמתי לב שאני הולכת סחור סחור סביב הדף הלבן הזה שעל השולחן. במקביל, כל יום אני פותחת דף חדש במסך הריק הדף הזה ממתין שאבוא לכתוב עליו, ואז אני מוצאת או ממציאה עיסוקים שונים להתרחק מהמחשב, מהדף, עוברת לקבצים אחרים.. עושה הכל כדי לא לראות אותו...

יש לי תחושה של חלל ריק. זו לא הרגשה נעימה, היא אפילו ממש מאיימת, במיוחד כשבזמן האחרון הייתי ממש פוריה מבחינת הכתיבה. כתבתי המון והרגשתי שאני משתפרת מאד. עשיתי תהליכים מאד מעניינים עם עצמי.. ופתאום אני לא מצליחה להתחבר.. אין לי מילים.. זה לא הגיוני. יש לי בראש מיליון דברים, כבר היו לי המון התחלות, יכולתי לכתוב על שלושת החרדים שנכנסו יחד איתי לבריכה ובכלל לא התרגשו מזה התפשטנו אחד ליד השני, ויכולתי לכתוב על הילד שנסע ללמוד בחו"ל, ועל המכרז שהלכתי אליו, ועל קבוצת הכתיבה, ועל החופש שהיה לי ועל התכניות שלי בהמשך ועל על העבודה שעשיתי עם המנהלים שנבחרו לתפקיד ויכולתי... אבל לא עשיתי כלום. הימים עוברים והדף ריק.

אני מכירה את כל הטכניקות. שבי ותכתבי וזה כבר יבוא מעצמו, שבי ותשרבטי על הדף הלבן כל מה שעולה לך בראש ותראי שזה כבר יבוא לבד, את יכולה לכתוב על מה שעוצר אותך, תנסי לברר מה זה המעצור הזה, למה הוא כאן.. הרי רק צריך לפקוח את העיניים, לשים לב לשינויים מסביב...

אני יודעת.

אני יצרתי לעצמי שגרה בכתיבה, נהגתי לכתוב באופן קבוע פעמיים בשבוע ולא ויתרתי על הנוהג הזה. גם בפעמים שחשבתי שאין לי על מה לכתוב, תמיד מצאתי על מה לכתוב. היתה לי מחוייבות למסגרת שקבעתי לעצמי ולא זזתי ממנה. אבל, מהרגע שויתרתי על המסגרת ועל העיתים שקבעתי לכתיבה.. מהרגע הזה חל אצלי איזה ערעור על 'האם יש לי על מה לכתוב?'. קודם תמיד מצאתי על מה לכתוב, עכשיו זה אחרת.. עכשיו זה לפעמים יש לי ולפעמים לא... ופתאום נהיה לי מעצור כתיבה.

בהתחלה זה היה מעצור קטן. אבן קטנה שמפריעה למים לזרום החוצה מהפתח של הצינור ואז יוצאים שני קילוחים נפרדים.. אחר  כך המעצור הזה גדל.. פתאום הוא נהיה כמו סלע, כמו אבן שנתקעה בתוך הצינור והמים יצאו החוצה בטפטוף..  עכשיו זה היה משהו אחר.. ברגע שהרשיתי לעצמי את המעצור הזה, פתאום הבחנתי שאני עושה לעצמי צנזורה בין מה שאני מרשה לעצמי להגיד לבין מה שלא..הצנזורה הזו היא המעצור. כל עוד היתה לי מסגרת, הסתדרתי היטב עם הצנזורה, ברגע שנפרצה המסגרת...גיליתי שהמעצור הזה הוא כל מיני דברים שאני אינני מעזה להגיד או לכתוב והוא חוסם את כל היתר...