ההתעסקות בברלין הזכירה לי אפיזודה נשכחת.

עזר וויצמן ז"ל כשעוד היה נשיא המדינה בא לביקור ממלכתי בברלין  

הזוג המלכותי (עזר וראומה) הגיע לברלין ביום שישי, סייר היכן שסייר ובסוף הגיע למלון.

ומה מבקשת ראומה? ראומה רצתה להכין לעיזר נס קפה כמו בבית... היא ביקשה קומקום חשמלי להרתיח מים.

בבתי המלון בגרמניה של אז הקפה שהוגש, בדרך כלל, היה קפה שבושל מראש והתחמם כל היום באיטיות (קפה פרקולטור).

ומאיפה ישיגו בבית מלון סתם קומקום?

החיפוש אחר קומקום להרתיח מים נמשך כל יום השישי משעות אחה"צ לתוך השבת אבל סתם קומקום לא נמצא. החיפושים בכל רחבי המלון (וזה היה מלון מאד מאד מאד מפואר) העלו חרס.

כמובן שהתחיל ויכוח, האם עניין הקומקום הוזכר ברשימות ה- to do listשמכינים לקראת הביקור.

מתישהו בשבת, עלה רעיון ללכת ולקנות אחד ואז התברר כי כל החנויות כבר נסגרו ועד יום שני בבוקר אין אפשרות לקנות.

הלחץ של ראומה למציאת קומקום להרתיח מים ולעשות 'קפה כמו שעיזר אוהב', הלך וגבר. עוד מעט עיזר יקום משנת הצהרים בשבת ולא יהיה לו קפה כמו שהוא אוהב בטעם של בית...

בסוף, אחד המאבטחים המקומיים נסע הביתה, הביא את הקומקום שלו, ראומה הרתיחה מים, עיזר שתה קפה כמו שהוא אוהב בבית והלחץ נרגע....

וככה ניצלה מדינת ישראל מכמעט תקרית דיפלומטית

אין לי מילה

קצת לחץ (לא משהו רציני) ואני מיד משנה את דעתי

רק אמרתם לי שלא איכפת לכם לקרוא עוד קצת על ברלין ומיד חזרתי בי ממה שהחלטתי..

מה זה אומר עלי? האמת היא שבכלל לא איכפת לי...

בשנים האחרונות הדרך המועדפת עלי בטיולים היא לתקוע יתד במקום אחד ולחרוש את העיר וסביבותיה. ההתחברות הזו יותר מתאימה לי.

בהתחלה אנחנו זרים לגמרי זה לזה. העיר זרה לי ואני לה.

כמו בצילום, זווית הראיה שלי את העיר מתחילה ממשהו רחוק וכללי. אני עושה זום לאט בכל פעם מתקרבת יותר והפרטים הקטנים מתקרבים גם הם ונחשפים לפני ומאפשרים לי להתחבר ממקום יותר אישי

ואז אני מתחילה לראות את הסופרמרקט השכונתי, חנויות הלחם הקטנות, הדראגסטור, המכבסות..

אני אוהבת להסתובב בשווקים של האיכרים. ירקות בצבעים מכל הסוגים, פרחים, גבינות מתוצרת מקומית, תבלינים.  מסודרים בסדר מופתי. תענוג לעיניים ולחייך. בדוכן הזה מוכרים ביצים ורק ביצים מכל הסוגים

אני אוהבת להיכנס לסופרמרקט ולהסתובב בין המדפים

להיכנס לחנויות הספרים ולהיחשף לעושר התרבותי המקומי, יודעת שזה פער שלעולם לא אוכל לסגור אותו ממש. מגבלות השפה הן סוג של גבול. את הגבול הזה לא ניתן לעבור ממש, רק באופן חלקי. אף פעם לא אדע לשיר את השירים ששרות אמהות לילדיהן הקטנים, לא אבין את הבדיחות ממש עד הסוף,

עולם שלם שאף פעם לא אוכל להתקרב אליו ממש.

אני אוהבת להכיר את העיר ואת רחובותיה ברגל, לנסוע באוטובוס המקומי לתפוס את המבט המקומי.

זה בית קפה או משהו דומה סתם ככה באמצע שום מקום. משאית שהפכה לבית קפה

וככה היינו נוהגים. עולים בבוקר לאוטובוס ונוסעים לשכונות הרחוקות, למקום שבו העיר משנה את  פניה והופכת להיות שכונת מגורים לכל דבר. יש שכונות של בתים פרטיים ויש שכונות של בלוקים.

וככה מתגלות פינות חמד  כמו זו למשל: אגם שלגדותיו נושקים הבתים

 קצת כתובת אינטרנט למתעניינים (המידע גם באנגלית):

האתר של לשכת התיירות המקומית (יש המון חומר באנגלית)

www.berlin-tourist-information.de

יש המון חומר כולל המלצות לטיולים ברגל וכל מיני טיפים

האתר של יד הזכרון (שדה המצבות)

www.stiftung-denkmal.de

·         זוכרים את הפסלים של האריות של הוצבו בכל רחבי עיר ירושלים? ובכן גם לברלין יש. בברלין יש דובים. בכל        רחבי העיר מפוזרים להם דובים מדובים שונים, עומדים על הראש ועל ארבעת רגליהם, יושבים ועומדים על שניים       ומנפנפים בידיים, צבעוניים – כיד הדימיון הטובה שנפלה באותו רגע מי שצייר וצבע. המראה פשוט מקסים. אני ספרתי 

לפחות 40 דובים. בטח היו עוד....

פשוט מקסים.

·         עמידה בתור – יצא לנו לעמוד כמה וכמה פעמים בתור לכל מיני מקומות. לא מדובר פה על תור קטן כמו זה לאוטובוס. אני מדברת על תור של כמה שעות: למשל בכניסה למוזיאון (בשביל הקולטורה,הלכנו לראות כמה  תערוכות מפורסמות, למשל זו של הצייר  GOYA- שיש אומרים שזה אירוע אמנותי יחיד במינו) כדי להיכנס לתערוכה הזו עמדנו בתור יותר מ-3 שעות. במשך הזמן הזה זרחה השמש וירד הגשם ושוב זרחה השמש ובזמן הזה אף אחד לא נדחף, ולא אמר: "הייתי פה קודם"

וזה התור בכניסה לבניין הפרלמנט  (השעה 9 בבוקר. מזהים מישהו?)

                                                                   באמצע ירד גשם. התור נשאר אותו תור רק עם מטריות

לתור יש חיים משלו: מוכרי הבייגלה ועגלות השתיה עם הטרמוס של הקפה, ומוכרי העיתונים...

ובמקומות מסויימים אפילו מציעים כסאות מתקפלים...

אבל התחושה שעומדים בתור ואף אחד לא נדחף ולא מסדר אותך... זה דבר פשוט שלא יאמן..

·         אופניים - אין כביש או דרך אחת בעיר הזו שאין בה לצד מדרכה להולכי רגל מסלול לרוכבי אופניים. העיר הזו מלאה רוכבי אופניים. אני באופן אישי חושבת שזהו יכולה להיות דרך נהדרת חוויה לא רגילה לדווש בעיר על אופניים. העיר שטוחה לגמרי וזה לא נראה לי מאמץ בעייתי במיוחד. בפעם הבאה: זו תהיה ברלין על אופניים. גם ספורט וגם הנאה.

·         למי שבא מהטירוף הביטחוני הארצישראלי הכל כך אינטנסיבי, כל כך נעים להסתובב במקומות שבהם אין בטחון בכניסה לכל פתח, להיכנס ככה חופשי לכל המקומות בלי 'לפתוח תיקים' ו'לסגור תיקים'. המקומות היחידים שבהם ראינו אנשי ביטחון היו ליד בית הכנסת היהודי, בכניסה למרכז המידע שב'שדה המצבות' ובכניסה לבניין הפרלמנט הגרמני.

החופש הזה נראה פתאום כל כך לא טבעי.

אבל אני מוכרחה להודות שקל מאד להתרגל אליו וליהנות ממנו. לאן הגענו...

כל זה עד שמגיעים לשדה התעופה. שם הטירוף הביטחוני חוגג. הגרמנים לא לוקחים אפילו בדל קטן של סיכון.
עוד לפני הכניסה לטרמינל עצמו, עומד איש בטחון (ישראלי ולידו שוטר גרמני) בודק את הכרטיס והדרכון.
ו בטרמינל עצמו, התחקיר הרגיל המוכר לכולם ("מישהו עזר לכם לארוז..."),

המזוודות - הגרמנים מצלמים את כל המזוודות והתיקים ואח"כ עוברים על הצילומים. מזוודה חשדנית נפתחת ונבדקת ביסודיות רבה.

אחרי זה בא תור הבדיקה גופנית המדוקדקת הכוללת מישוש הגוף, והעברת הנעליים במכשיר הרנטגן,

ולבסו - תיקי היד (אלה שלוקחים למטוס). אלה עוברים בדיקה ידנית, כולל פתיחת כל הארנקים והתחריטים, (במיוחד אצל נשים...) בחינה מדוקדקת של כל פריט שנראה חשוד, העברת התיק במכשיר שיקוף...

זהו. החוויה הברלינאית שלי באה כאן לידי סיום.

העיר הזו מציעה המון למבקר בה. החל ממסעדות, גני בירה, פסטיבלים שונים בכל רחבי העיר, ארכיטקטורה חדשה וישנה, מוזיאונים, היסטוריה מעניינת, פארקים ירוקים בעיר וסביבותיה, נופי מים מגוונים אגמים, נהרות ותעלות, וגם מקומות מעניינים לביקור בסביבה הקרובה. פשוט שווה

אני תמיד מתפעלת מהיכולת של הגרמנים להפוך את הזבל לעיקר.

ההתייחסות לזבל היא כל כך רצינית שזה מעורר גם גיחוך וגם התפעלות.

בגרמניה אין דבר כזה להשליך סתם כך לזבל. המיון של הזבל הוא תורה שלמה שעוסקים בה בכובד ראש.

בתחילת כל שנה מגיע לכל בית "ספר הזבל" השנתי ובו הסברים למיון הזבל, הסבר על הפחים לפי צבע וגודל ורשימת תאריכים לפינוי הזבל. הזבל הבייתי מפונה לפי צבע הפח. לכל צבע, יום הפינוי שלו ורשימת תאריכים לכל השנה. יש פחים המפונים אחת לשבוע, יש פעם בשבועיים, יש – פעם בחודש ויש – אחת ל-3 חודשים... תלוי. לכל בית יש 4 פחים בצבעים שונים, וזה בנוסף למרכזי איסוף נוספים לדברים שלא זורקים בפח של הבית: בגדים ונעליים (יש לקשור את השרוכים ביחד...), דברי חשמל, קרטונים, וכו'

כל דבר ממיינים ומשליכים לפח המתאים. איך יודעים? לפי הצבע הפח או המכסה

הפח עם המכסה הכחול -  מיועד לנייר; המכסה הירוק – לזכוכית (בקבוקים ); המכסה הצהוב – לאריזות (פלסטיק לסוגיו..?) והירוק – לשאריות אוכל

שיהיה ברור שממיינים כל הזמן, בכל רגע נתון, בכל מקום. לא רק בבית.

התמונה הזו של פחי האשפה צולמה ברציף של תחנת רכבת.

 וזו גירסא אחרת של פחים בתחנת רכבת.

אם במקרה יצאה לכם המתנה ארוכה, ובמהלכה אכלתם או שתיתם משהו – אז נא להשליך לזבל לפי המיון המתבקש... וזה - לפי צבע המכסה..

 הרחובות כל כך נקיים שזה פשוט מדהים.

באחד הימים התקיימה במרכז ברלין ריצת מרתון על גלגליות. באירוע הזה נטלו חלק מאות אנשים. מרכז העיר נסגר לתנועה למשך מספר שעות. בזמן הזה הוקמו באזור עשרות אוהלים, בתי שימוש ומקלחות נייידים, מתקנים של לוקרים לשמירת הציוד, מזנונים מכל הסוגים, דוכני פרסומת של חברות שונות ושל אגודות ספורט. בקיצור, הרבה בלגאן בסדר גודל רציני ביותר.

האירוע נגמר לקראת הלילה. תוך זמן קצר הכל פונה ונאסף והתחילו עבודות ניקיון רציניות. בבוקר לא ניתן היה להבחין שאירוע כל כך גדול כזה התרחש שם אתמול בערב....

ועוד תמונה

הפחים ברחובות – כולם בגובה העיניים, כך שאי אפשר לפספס. כל פח  מצוייד במאפרה, לטובת ציבור המעשנים שיהיה היכן לכבות את הסיגריות ובהזדמנות גם ישליכו את הבדלים לפח...

אם כבר, אז כבר....

אז מי אמר שזבל זה לא סיפור?

בגרמניה זה סיפור של ממש. סיפור גדול מאד. פרוייקט...