אני אוהבת את המנהג של ליל הסדר שבו כל המשפחה כולה מתכנסת ביחד לארוחת חג. למרות השעמום העולה מדפי ההגדה ומהסיפורים שאף אחד לא באמת מתעניין בהם, אני מתפעלת כל פעם מחדש מזה שמעשייה דמיונית, על יציאת מצרים בדרך של נס, מצליחה לכנס כל שנה המוני משפחות אל שולחן הסדר כדי לשמוע, כל פעם מחדש בנוסח שאינו משתנה, את אותו סיפור מופרך שאנחנו קוראים בהגדה של פסח.

ההתכנסות הזו כוללת כל מיני מנהגים שאנחנו חוזרים עליהם שנה אחר שנה באותה מתכונת בדיוק. המנהגים שהיו נהוגים בבית הורי חוזרים על עצמם באותה המתכונת בדיוק, בבית שלי ועכשיו גם אצל ילדי בכל פסח מחדש. בשבילי פסח מדגיש יותר מכל את זה שאנחנו חלק ממשפחה, שיש לנו שורשים והשורשים האלה שילכו ויצמחו, תמיד ישארו באותה מתכונת של זכרונות בית אבא.

העיקר בחג הזה הוא הסיפור שסביבו אנחנו מתכנסים לליל הסדר. אצלנו בבית זה היה אבא שלי שהיה עורך את הסדרים של ילדותי. אבא שלי שאיבד את כל משפחתו ונותר לבדו בעולם, הקים משפחה מחדש וכינס אותה סביב שולחן הסדר לקיים את הסדר במתכונת שזכר מבית אבא שלו. אבא שביום יום היה אדם נחבא אל הכלים בליל הסדר הפך פתאום לאיש אחר. בערב ליל ההסדר היה מתלבש בבגדי חג ויושב הדור בראש השולחן לנהל את הסדר המשפחתי. לכולנו היה ברור שזו לא עוד ארוחה משפחתית ושמשהו חשוב קורה כעת. משהו שקורה רק פעם בשנה.

אמא היתה מוציאה את ערימת ההגדות ששמרה מתחת לערימת המגבות ומחלקת שיהיה לכל אחד. את ההגדה המהודרת היתה נותנת לאבא ואנחנו קבלנו הגדות שחולקו בחינם יחד עם העיתון שהיינו קונים בחנות של סטופניצקי לפני החג. גם אנחנו היינו מתלבשים בבגדי חג שקנו לנו במיוחד לפסח, ובשעת ערב היינו מתכנסים מסביב לצלחת הפסח לשמוע את אבא מספר את סיפור יציאת מצרים ולטעום מהמאכלים שמסמלים את מנהגי החג.   

אין לנו עניין אמיתי בסיפורים המצויים בהגדה והוויכוחים המתנהלים מסביב לשולחן לא עוסקים בשאלה אם המצרים צדקו או לא צדקו בכך שהכבידו את ידם על היהודים ולא נתנו להם לצאת ממצרים. אנחנו מגיעים לשולחן המשותף הזה בליל הסדר כי זה מה ששמענו מההורים שלנו בדור הקודם וזה מה שנרצה להעביר לילדים שלנו והם יעבירו זאת לילדים שלהם ויספרו כי הדור הקודם סיפר להם וכן הלאה. וכן הלאה. זאת המורשת הסיפורית והיא משפיעה לא פחות והיא משמעותית וחשובה.

ליל הסדר כולל הרבה רגעים של קריאה ושמחה ושירה וגם אוכל טוב שטרחו עליו מיטב המבשלים במשפחה בטרם החג, אבל הוא כולל גם רגעי תזכורת חשובים שאנחנו, צאצאי הצאצאים של מי שיצא פעם ממצרים, יושבים מסביב לשולחן החג כל שנה מחדש כדי לציין את האירוע הזה, במנהגים שעוברים מדור לדור ושלמרות כל פלאי הטכנולוגיה והתקדמות שום דבר לא השתנה בהם.

ליל הסדר מזכיר לנו מחדש שסוד הקסם הוא בפשטות. במשפחה המתאספת לחגוג ולשמוע יחד סיפור ולמשפחה הזו יש שורשים שמהם יצמחו פירות.

כשהשנה נגמרת

זה לא סוף ולא התחלה

אלא המשך תנועה המאפשר לנו ליצור רצף של חוכמה

מכל החוויות שעברנו.

השנה החדשה

היא הזדמנות נוספת לעשות זאת כמו שצריך.

הרבה אנשים מצפים להתחלות חדשות

כדי שיוכלו להמשיך בהרגלים הישנים.

אני מאחלת לעצמי

שהשנה הבאה תהפוך אותי לאדם טוב יותר.

שבשנה הבאה אלמד להתעלות מעל לדברים הקטנים,

שיהיו בה הרבה שבילים מעניינים,

ושאעשה אותה 'כמו שצריך'.

עמוס עוז כותב על עצמאות באחד הקטעים היותר מרגשים של "סיפור על אהבה וחושך":

"אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשרים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעותיו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל היטב היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימיך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה.

ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי-יום במיטה אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי-היום שלו שהיו רווים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדי (ואצלנו הלוא היה חוק ברזל: לעולם, בשום מקרה ובשום אופן, אין נכנסים בבגדי-יום אל בין הסדינים). אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהיתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, בלי לקרוא לי אף פעם אחת לא הוד מעלתו ולא כבודו, מה עשו לו ולאחיו דויד נערי-רחוב באודסה ומה עשו לו נערי גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה, וגם הנערות השתתפו, ולמחרת, כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הביריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות, ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך, והמורים, מצדם, ראו ושתקו, או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותי (כי לא היה רגיל ללטף), אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם ביריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך ביריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים הם כך וכך. זה - לא. לעולם לא. מהלילה הזה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד".

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו הלילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו ליליה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד. רק יד שמאל שלי ראתה."