שירים יפנים שאהבתי:

למי מחכה?

למה?

אני מחכה

המילה "מחכה"

פועל עומד כל-כך

                                     "הטעם נהדר!"

                                      אמרת      

                                      ולכן

                                    הששה ביולי הוא

                                    יום השנה לסלט

קצת יצאתי מענייני יפן. אני מיד מחזירה את עצמי למוטב...

קודם כל הסופרמרקט היפני, ממש ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הכל ניתן למצוא שם באריזות מרשרשות, מכוסה בניילונים שקופים. החלק של האוכל המוכן הוא מדהים, אפילו בהשוואה למה שאני מכירה מארצות מערביות מתקדמות. ממש לא צריך לבשל, הכל הכל מוכן לאכילה מיידית. החלק המרתק הוא אזור הדגים ופירות הים. כל שרץ שקיים עלי אדמות ניתן למצוא שם בכל מיני מצבים: שלם, חתוך, עשוי למחצה, טרי, מעושן. כל מיני יצורים שאנחנו דברך כלל רואים בתמונות באנציקלופדיות – מונחים שם פשוטי איברים למכירה.

ביפן אוהבים לאכול את האוכל טרי. כמה שיותר טרי יותר טוב, במיוחד במה שכרוך ביצורים שבאים מן המים. חותכים קצץ, שמים מעט רוטב סויה, ממרח וואסאבי (חזרת מקומית) וזהו – ישר לפה.

בנוסף ליצורים מן הים, היפנים אוהבים לאכול כל מה שבא מן האדמה: שורש, גבעול, עלים או פרחים. הכל הולך

והטעמים? הרבה פעמים קשה למצוא דימיון בין הטעם של מה שאכלת לבין המצרך עצמו

למשל, מחית של שעועית אדומה או מחית פולי סוייה יכולה לשמש מילוי לעוגות ועוגיות.

מה שאני רוצה לאמר הוא שלא היה כל קשר בין הטעמים של המזונות שהכרתי מן המערב לבין מה שאכלתי ביפן. הרבה פעמים מצאתי עצמי במצב שאכלתי אבל לא ידעתי מה אני אוכלת. זו היתה חוויה מעניינת מאד.

לא. זה לא היה מפחיד. הרי אמרתי שבאתי ליפן בראש פתוח ובגישה של לנסות הכל וככה נהגתי. את האוכל נהגתי לבחור בדרך כלל לפי המראה שלו. אף פעם לא התאכזבתי. זה תמיד היה טעים

ארוחת בוקר יפנית טיפוסית.

הורוד - זה שורש הלוטוס, המנה מכילה דג, מרק מיסו, אורז, תה ירוק,חמוצי ג'ינג'ר, נבטים ועוד ירק אחד שלא הצלחתי לזהות בצלוחית הקטנה שבמרכז, אבל היה טעים...

איך בוחרים ביפן אוכל במסעדה? השיטה היא מאד פשוטה. לכל מסעדה יש חלון ראווה וכל המנות מוצגות שם מעוצבות בפסלטיק. העיצוב הוא כל כך משובח ברמתו עד שהרבה פעמים מנת הפלסטיק נראית יותר יפה מן המנה המקורית המוגשת לשולחן  וכך הייתי עומדת בחלון ראווה ומראה למלצר/ית מה אני רוצה לאכול...

בתחום הזה, תעשיית הפלסטיק ממש שברה שיאים מבחינת הדימיון שבין האוכל במציאות לזה מפלסטיק.

לפעמים הפלסטיק היה יותר יפה מן המציאות...

זה חלון ראווה טיפוסי של מסעדה:

מתוך הגישה הפתוחה הזו היו לי התנסות קולינריות מעניינות. לא אחריב פה בפרטים, אבל אומר שכל מה שראו העיניים ורצו לטעום – טעמתי. הכי כיף היה לאכול ברחוב, ככה ישר מן המנגל. תענוג....

מראש החלטתי שאני באה ליפן בראש פתוח

מנסה ללמוד כמה שיותר בפרק הזמן הקצר ולהתנסות בכל מה שרק אפשר להתנסות

כך נהגתי לגבי האוכל. אכלתי רק אוכל יפני, מכל הסוגים והצורות והטעמים

במרבית המקרים לא היה לי מושג מה אני אוכלת אבל זה לא היה ממש משנה....

המבחן היה טעים / לא טעים וזה הכל.

הכל היה טעים. על הרפתקאות האוכל אכתוב בנפרד

סיפרו לי שהיפנים נוהגים להתרחץ במרחצאות.

בדרך להר הגעש פוג'י עצרנו לחניית לילה בעיר הנופש האקונה. שמענו שיש במלון מרחצאות...

אמרתי שאני רוצה גם.

בשפה המקומית המרחצאות נקראים בשם אונסֶן.

המרחצאות לא משמשים לרחצה עצמה אלא 'לאחרי הרחצה' כדי להרגיע את הגוף, להירגע ולהשתחרר מכל תחושות המתח, הכעס והלחצים האחרים. את מקומם  תופסת תחושה של שלוות נפש...

לפעמים הרחצה היא נפרדת לגברים ונשים ולפעמים הרחצה מעורבת.

הרחצה היא פולחן שלם. כל שלב יש לבצע בנפרד ולפי הכללים.

השלב הראשון הוא שלב ההתפשטות וקיפול הבגדים לסל או לארון.

במקום הבגדים מקבלים מגבת קטנטנה שמכסה בערך כלום. המגבת הזו מטרתה להסתיר אם רוצים להסתיר או שמשתמשים בה כדי לצנן את הגוף במים קרים כשישובים באמבט הרותח.

אחר כך מתקרצפים טוב טוב במקלחת הציבורית. זה נעשה בישיבה על שרפרף עץ נמוך ושטיפת הגוף במים כדי להסיר את כל שאריות הסבון. רק אחרי שמתרחצים היטב אפשר להיכנס למרחצאות של המים החמים. המים כל כך חמים (חום המים מגיע לפעמים ל45 מעלות) שקשה לשהות בהם זמן רב. העיקר לצאת מהרחצה הזו שהעור סמוק. השיטה היא לטבול במים החמים, לצאת החוצה להתקרר ושוב להיכנס למים החמים וככה מספר פעמים

האונסן נמצא בדרך כלל בחוץ, תחת כיפת השמים, וכך אפשר לזכות בחויה של טבילה במים חמים כשבחוץ הטמפרטורות נמוכות למדי (במילים אחרות – קר...)

 אז הלכתי להתנסות בחוויה הזו גם.

במקום שבו שהינו הרחצה הייתה נפרדת. גברים חוד ונשים לחוד

אחרי כל הפרוצדורה של ההתרחצות וההתנקות יצאנו החוצה אל האמבט. המים היו חמים מאד... היה קשה להישאר שם יותר מדי זמן. עשינו כמה טבילות, קשקשנו כמה קשקושים (קשקושי בנות..)

היה נחמד. לא חוויה מסעירה מדי, אבל אולי כדי לדעת ליהנות מזה צריך להיות יותר יפני, או יותר זמן ביפן...

העיר ניקו שוכנת בלב שמורת טבע הררית על שפת אגם ומפלים. בדרך ראינו את צבעי הסתיו המקסימים
נסענו לניקו כדי לראות את אחד המקדשים הכי יפים ביפן. המקום משמש גם מקום קבורתו של אחד השוגונים הכי מפורסמים
היפנים אומרים על ניקו ש"מי שלא ראה את ניקו לא ראה דבר יפה יותר מימיו" 

אזור המקדשים נשמר ע"י הסמוראים הלוחמים המהוללים וע"י אריות. שם פגשתי את האריה הכחול
מיד נזכרתי באריה הכחול של שדות ידידי ותהיתי אם יש קשר ואם יש קרבה בין האריה הכחול של שדות לזה שפגשתי בניקו...

הפוסט הזה מוקדש לשדות ידידי בתקווה שהאריה הכחול יעזור לך להתאושש