חדר ההמתנה. אני חסרת סבלנות בתור לרופא. הטלפון שלי מצלצל ממעמקי התיק. שיחה
ממספר שאני לא מכירה. המספר הזה הופיע אצלי על הצג כמה פעמים בשבוע שעבר וכשצלצלתי
בחזרה לא היתה תשובה.

אני ממהרת הבוקר. זומנתי לדיון בבית משפט ואין אפשרות שלא להגיע בזמן. אני
ראשונה בתור לרופא. עוד חמש דקות הוא מתחיל ואני מתלבטת אם לענות או לא. בראש אני מחשבת חישובים: המספר לא מוכר
לי, אני מניחה שזו תהיה שיחה קצרה. חמש דקות יספיקו לי להבין מה מטרת השיחה מקסימום
אתנצל וננתק ואגיד שאתקשר אחר כך. ומה אם הרופא יתחיל קודם?

הסקרנות הורגת אותי. אני עונה.

"בוקר טוב" אומרת לי הקול בצד השני "אני מדברת עם גב' זו
וזו?"

"כן" אני עונה

"ברכות על הזכייה בפרס" היא אומרת לי

אני שותקת. היא ממשיכה "אפשר לקבל את הכתובת שלך"?

אני שוברת שתיקה "סליחה, אבל אני ממש לא מבינה על מה את בדיוק
מדברת"

היא חוזרת שוב על הפרטים. היא מהאוניברסיטה, נציגה של קרן שמחלקת פרסים
על עבודות מחקר. אומרת לי זכיתי בפרס. אני אומרת לה בחזרה שלא ידוע לי על זה שום
דבר. אני לא מכירה את הפרס ולא הגשתי שום עבודה. "באיזה נושא?" אני שואלת. היא אומרת לי מה הנושא. פלשבק
קצר. זו העבודה שלא חזרה אלי ושחשבתי שהלכה לאיבוד אצל המרצה. עכשיו אני מבינה לאן
נעלמו עקבותיה.

שתי דקות לרופא והדלת של החדר שלו נפתחת. מי הראשון בתור להיכנס?
ההתרחשות ליד הדלת שלו נעלמת ממני. אני שקועה בשיחה. מישהו קם ונכנס. הלכה התכנית
שלי לגמור מהר וללכת.

אני מתעשתת במהירות. עכשיו אני רוצה פרטים. גם היא רוצה פרטים. אנחנו
מחליפות פרטים: היא מספרת לי על הקרן ועל המחקרים ועל הפרס ואני נותנת לה כתובות וטלפונים
ותאריכים.

"תקבלי מכתב בדואר" בטון ענייני היא מסכמת את השיחה שלנו.
"למה בדואר בעידן המייל?" אני שואלת חסרת סבלנות. "ככה זה
באוניברסיטה" היא עונה.

שמונה וארבעים. זה שנכנס לפני לרופא עוד לא יצא. מה אני עושה עם האיחור, עם
הידיעה שקבלתי, עם סדר היום השתבש לי, עם השמחה הזו שאני מרגישה אותי מתפשטת בתוכי.

"תשמעו איזה דבר מוזר קרה לי הבוקר" אני מסמסת בווטסטאפ
המשפחתי. הדלת של הרופא נפתחת סוף סוף. אם אני אהיה יעילה, אולי בכל זאת אצליח
לעמוד בתכנית של היום.

בדרך חזרה עשינו ספירת מלאי של החבלות והשריטות והנזקים. יעל יצאה עם שלפוחיות בידיים, נדב חזר בלי נעליים. הם התפרקו לגמרי בדרך ואת הקטע האחרון הוא עשה כמעט יחף כשהוא מהלך על מה שנשאר מהרפידות  בתוספת חבישה של תחבושות אלסטיות שגרדנו מכל מי שהיה לו. נעלי  HI-TEC יצאו לא אמינים לגמרי. לתמי היו קצת שריטות. אצלי נשברה צפורן וגם הצלעות קצת כאבו. לא ברור אם זה מזה שנחבטתי בפעם הראשונה אל הקיר או מהלחץ של חבל הבטחון שנקשר כל פעם מחדש באזור שמתחת לציצי. וכמובן היו גם הנעליים המסריחות מכל מימי הגבים שבתוכם הלכנו. הריח שלהם זה משהו שקשה לעמוד בו במיוחד כשפותחים את תא המטען שבתוכו שכבו הנעליים כמה שעות..

אחרי שנגמרה עונת השביל השלישית, התגעגענו לביחד שהיה לנו ויצאנו לנחל רחף במדבר יהודה. את הנחל הזה אפשר לעבור רק בריחוף או בגלישה ושחיה. באופן רשמי נאמר שיש שם 8 מפלים. הדמיון המזרחי שלי בתוספת החמסין שהיה אתמול - ספרו יותר.

יצאתי להרפתקאה הזו מבלי להבין באמת מה זה אומר. אמנם עשינו מחנה אימונים קטן בסנפלינג מקומי להדיוטות ולכאלה שלא התנסו אף פעם, אבל יודעי דבר יודעים ש''הדבר האמיתי' הוא אחר לגמרי ואין לו שום קשר להתנסות הקטנה שעשינו לפני כמה שבועות.

וגם הפחד. חשבתי שכמו באימון זה יהיה פחד קטן. רק בפעם הראשונה ואחרי זה מתרגלים. אבל במציאות היה שם פחד. הרבה פחד. בכמויות. היו מקומות שפחדתי ממש. הפחד התייצב בפתחו של כל מפל כמעט.

אבל פחד זו פריבילגיה של הבית. של לחשוב לפני. אחרי שהחלטתי שאני יוצאת – הפחד ואני הצטרכנו ללמוד ולהסתדר ביחד הכי טוב שאפשר זה אומר שמותר לי לפחד אבל לא עד כדי כך שזה יפריע או ישתק אותי. מצאתי כל מיני טכניקות לעקוף אותו. אחת מהן היתה להיות עסוקה כל הזמן. אף אחד לא הביא מצלמה בגלל גבי המים שצריך לחצות אותם בשחיה, חוץ ממני, וככה מצאתי את עצמי עסוקה בלצלם ולחפש פוזות מעניינות. הטריק השני היה לרדת בין הראשונים. לפני כל מפל החלטתי אחרי מי אני יורדת ואמרתי את זה בקול רם וכשהגיע תורי, ברור שלא היה מצב להתחרט. ואחרי שקשרו אותי ובדקתי את כל אביזרי הבטיחות והתקרבתי לפתח השיגור בשפת המצוק - כבר לא יכולתי לחזור חזרה. מה שנשאר זה לרדת למטה.

והאמת היא שאחרי שהפחד קצת עבר לי התחלתי להנות ולהסתכל מסביב ולראות את הנוף שלתוכו גלשתי. לפעמים גיליתי את ים המלח בין חרכי הסלע, והתרגשתי מהצוקים העצומים של הקניון, פעם אחת ראיתי קן ענק של חסידה וגם ראיתי את הטריסטמיות מקפצות להן בקול בינות הסלעים ומחכות לנו בין החניונים. גובהו של המפל האחרון היה 50 מטר. במפל הזה רוב הזמן הייתי תלויה בין ארץ לשמים יורדת לאיטי אל הקרקעית ונהנית מעצם הידיעה שעשיתי זאת.

עד עכשיו לא הצלחתי להבין בכמה מפלים גלשנו. בהתחלה ספרנו אבל תכף התבלבלה לנו הספירה כי בין המפלים היו כל מיני גלישות שלא מן המניין, לא סנפלינג ממש אלא כל מיני סולמות חבלים וחבלים להאחז בהם בידיים כשיורדים וגם כל מיני גלישות שבהתחלה נראו קצת מפחידות אבל היה די נחמד לשבת על הטוסיק ולהחליק כמו במגלשה לתוך גבים מלאים במים מעופשים.

והמים היו אכן מעופשים ומלאי ירוקת ושאר מרעין בישין שאי אפשר היה לזהות, אבל בחום הכבד של אתמול זה היה דווקא נחמד ליפול לאיזו בריכת מים לא מתוכננת וקצת להתרענן, ולמי איכפת אם המים בגוון ירוק או כחול ועמום, במיוחד כשזו הדרך הירידה לחצות דרכה את הנחל.

אמנם חזרתי קצת חבולה אבל בדיוק במידות המתאימות להרפתקאה מיוחדת כזו, וגם בשביל שיהיו הוכחות למי שלא יאמין. בהחלט מחיר שווה.

היה לי קשה להרדם בלילה לפני שנסענו וגם בזה שאחרי, מההתרגשות. בבוקר מהרתי להציץ בתמונות משתאה למול עוצמת החוויה.

והרגשתי בדיוק כמו שכתבה לי איילה: "אני מנסה למצוא מכנה משותף בין התמונות לבין הפופיק שעדיין רועד לי..."

נשבעת לכם שהדמות הקטנה מצד ימין זו אני

ילד אני קוראת לו. מול העיניים שלי התרחש לו בחודשים האחרונים איזה פלא בלתי מוסבר. הילד הזה הפך לאיש. משהו בו הבשיל. חוסר השקט שהיה משדר באופן קבוע וחוסר שביעות הרצון הכמעט בילד-אין בתוכו התחלפו במשהו אחר. הוא הפך יותר שמח, יותר מרוצה, יותר משתף פעולה, פחות מגיב שלילי לכל דבר. לא שהדברים נעשו יותר טובים. ממש לא. זה הוא שהיה מוכן לאפשר לעצמו לראות אותם דברים באור אחר וכמו שזה נראה, מסתבר שהכל משפיע. גם הזווית של אלומת האור...

אחרי תקופה ארוכה הציעו לו לצאת לקורס. זו היתה הצעה ממש מכובדת. לא היה ברור אם ילך על זה. בעבר כל הצעה כזו היה דוחה על הסף. הפעם הוא הסכים והתחיל תהליך של ראיונות ושל הכנות. פה ושם היו גם רגעי משבר אבל הוא לא ויתר. הוא זיהה בזה הזדמנות למצוא דרך לעזור את היחידה שלו – משהו שהוא מאד רצה. ופתאום כבמטה קסם המרחק כבר לא היווה בעיה, ולנסוע ברכבת זו היתה בכלל חוויה, ולקום מוקדם זה לא סיפור ולהישאר שבת בבסיס זה לא כזה נורא ועם הקור אפשר להסתדר אם מתלבשים עוד קצת ודברים שפעם היו סוף העולם הפכו להיות אוסף של חוויות נחמדות..

למי שמסתכלת מהצד כמוני, היה די ברור שזו בכלל לא תקופה קלה אבל בקושי היה משהו מאד אופטימי. ובעיקר בעיקר התחושה שהפעם הוא בא לשם כדי לסיים, מהמקום של מי שלא מוותר. לפני כמה שבועות הוא ספר לי הוא החליט לחזור ליחידה שאותה כל כך רצה לעזוב קודם. מה קרה? שאלתי. מהמרחק, מהקורס, מהמפגש עם החבר'ה הוא כנראה הבין דברים, וגילה שהוא מתגעגע לחזור..

בעוד כמה שעות נפגוש אותו על מגרש המסדרים. בחוץ מזג אוויר ממש גרוע. בצפון מבול בדרום אמרו שיהיה אובך. בטח גם יהיה קר. "זה נורא רחוק, לא צריך שתבואו" הוא אמר לי "בשביל לראות אותך היום, הייתי נוסעת עד סוף העולם " אמרתי לו.

כְּשֶׁאֲנִי מְאֹהֶבֶת אֲנִי דְּחוּסָה כְּעָנָן

עֲמוּס גְּשָׁמִים,

מַגִּיר מָטָר.

כְּשֶׁאֲנִי מְאֹהֶבֶת

אֲנִי כָּל דָּבָר

שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת בְּדַעַת אִישׁ.

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

בְּפָנִים תְּמֵהוֹת:

מַה יָּכוֹל לִקְרוֹת לִי

שֶׁלֹּא קָרָה לִי עוֹד?

אֲנִי תְּלוּיָה מֵעַל עָנָן

מִבְּלִי לִפֹּל.

בְּלִי כְּנָפַיִם, בְּלִי מָקוֹר.

פַּעַם, כְּשֶׁהָיִיתִי מְאֹהֶבֶת

כְּבָר לֹא הִרְגַּשְׁתִּי

חֹם אוֹ  קֹר.

(דליה רביקוביץ - מחבואים)

לקראת חג האהבה, שורות של דליה רביקוביץ, שידעה משהו על התאהבויות גדולות. כאן מתוך השיר "מחבואים" המזכיר לא במקרה את השיר המוקדם שלה "כישופים", שגם בו היא היתה כל מיני דברים מתחלפים ("היום אני גבעה/מחר אני ים"). וגם בו היא כנראה היתה מאוהבת. 

מתוך "כל השירים עד כה" (הקיבוץ המאוחד).