לא חשבתי על זה בכלל. עד להודעת הסמס: "יום רבין היום. אנא נסו לשלב במפגש היום מסר לחשיבות החינוך כמקדם אחריות ומעורבות חברתית"  בבת אחת נזרקתי לערב ההוא. כבר כתבתי על זה פעם. גרתי אז בחו"ל. בערב ההוא כשרבין נרצח היתה אצלי ארוחת ערב גדולה. מוצאי שבת. כל אותו סוף שבוע שקדתי על הכנת הארוחה.. בתקופה הזו באירופה כבר די קר. מסיקים את הבתים. האורחים כבר היו הגיעו האווירה היתה נעימה, היין שנמזג לכוסות כבר התחיל לתת את אותותיו, עוזי עם אוסף הבדיחות שלו. אלי התיישב על הכורסא במרכז החדר וסיפר קוריוזים על אנשים שפגש בעבודתו כקונסול, לגדי היו ספורים מהביקור האחרון של אחד השרים. אני עמדתי במטבח מכינה את המרק להגשה. בדיוק כשכבר התיישבו מסביב לשולחן התחילו הטלפונים מהארץ. שיחות מבולבלות, עדכונים ראשונים. אף אחד עוד לא ידע כלום, מעט תקווה. שעות נענו בין שולחן האוכל לבין הטלוויזיה, בין שיחות הטלפון מהארץ לפרשנויות שהתפתחו בחדר, מנסים להיאחז בכל פירור של מידע שהגיע. אבל כולם יודעים שבחוץ לארץ תמיד יודעים את החדשות יותר מהר ממה שהן מתפרסמות בארץ, ואנחנו הבנו מהר מאד שזה סיפור עם סוף לא טוב. סיוט בטעם של ארוחת ערב עשויה היטב. ישבנו עוד קצת זמן, והאורחים התפזרו. לא היו אז טלפונים סלולריים כמו היום והילדים שחזרו מבילויי השבת נפלו ישר לתוך ההלם הזה.

יום ראשון שלמחרת היה יום חופש מעבודה. כל היום ההוא ליוו אותנו התמונות מהארץ והחדשות והעדכונים והטלפנים ומועקה שהלכה וגדלה יחד עם הידיעה שזהו.. כשהבוקר התחמם יצאנו כמנהגנו עם הקטנצ'יק החוצה אל הגן הציבורי תחושת הבדידות שם היתה עוד יותר גדולה. הגעגוע להיות בשעות כאלה במקום אחר היה מאד גדול.

למחרת כאילו עניינים כרגיל. אני הלכתי לעבודה בשגרירות. הקטנצ'יק הלך לגן הילדים חזרו לבית הספר. חזרנו לשגרה. הילדים שהגיעו לביה"ס נדהמו לגלות שאף אחד לא מתעסק במה שקרה בסוף השבוע. קצת מילות תנחומים מחברים ששמעו וזהו. יש שיעורים יש מערכת. לומדים. עוד שיעור ועוד שיעור ועוד ואף אחד לא מתייחס למה שקרה. בשלב כלשהו הם התארגנו והלכו למנהל ביה"ס והודיעו לו שהם לא מסוגלים ללמוד ושזה לא בסדר שאף אחד מביה"ס לא חשב שצריך ולדבר איתם על מה שעבר עליהם בסוף השבוע. מנהל ביה"ס קרא ליועצת והורה לה לכנס את כל הילדים הישראלים ולדבר איתם על מה שקרה. בעקבות היום הזה יזמו שם פעילויות נוספות לאותו שבוע ובמשך תקופה אף דאגו לאסוף את הילדים מידי פעם ולשוחח איתם. הם לא הרשו לעצמם להתעלם.

... עברו מאז לא מעט שנים. הגוש השחור הגדול נמצא אצלי בבטן מאז לא התפוגג. אני חיה איתו. כשנדמה לי שהוא נעלם משהו מזכיר לי שהוא לא. כמו הודעת הסמס היום. אני כבר חושבת איך נשלב את הדבור על זה בפעילות שתכננו היום. שאנשים יראו שהכל קשור גם אם נדמה שזה לא ככה.

הן רבו.

ילדים כשהם עוזבים את הבית לפעמים תופסים איזו תחושה שהם יודעים הכל הכי טוב והם גם יכולים לחנך את ההורים, בבחינת דברים שרואים משם ההורים בטח לא יכולים לראות...

זה המקרה הרגיל של אמא ובת שהיו להם יחסים טובים מאד כשהן גרו ביחד. עד שיום אחד הבת עזבה את הבית ועברה כמו כל הילדים ללמוד ולחיות בעיר הגדולה.

כל שיחת טלפון בינה לבין האמא שלה היתה מסתיימת בהטפת מוסר: שככה לא מחנכים את הילדים (אלה שעוד נותרו בבית) וככה לא מתנהלים כספית. ככה זה התנהל תקופה ארוכה כשהיא מרגישה שהילדה בשלט רחוק מנהלת לה את העניינים בבית. כשאחותה הקטנה היתה צריכה משהו, היא היתה מצלצלת לאחות הגדולה, מקטרת לה על האמא ומבקשת ממנה לעזור לה לסדר את העניינים.. השיחות ביניהן הפכו להיות ממש לא נעימות.

בהתחלה היא מאד השתדלה שלא לעשות מזה סיפור. אחרי הכל זו הבת שלה. היא בטח תפסיק עם זה מתישהו. אבל הילדה תפסה בטחון וכל פעם הרשתה לעצמה עוד קצת ועוד קצת.  ופעמים היה נדמה כאילו התחלפו ביניהם התפקידים. הילדה הפכה להיות אמא והאמא הפכה להיות ילדה... זו שנוזפים בה כל הזמן.

יום אחד, הגישה הפטרונית הזו נמאסה על אמא שלה והיא פשוט אמרה לה שתפסיק להתערב בעניינים לא לה.

היא נעלבה. נעלבה עד עומק נשמתה.

מהרגע הזה ואילך היא הפסיקה להתקשר הביתה והפסיקה לדבר עם אמא שלה.

בהתחלה זה היה בסדר. לפחות היה שקט אבל השקט הזה נמשך זמן רב מדי ואף אחד לא עושה שום דבר בשביל לשנות את המצב.

גם האמא נעלבה. זו הבת הבכורה שלה. תמיד היה ביניהן קשר טוב ומיוחד. איך יכול להיות שסכסוך קטן כזה הדרדר למלחמת עולמות? עם הזמן הסכסוך הקטן הזה נהיה יותר רציני. הילדה הפסיקה לבוא לבקר בבית. הפסיקה לבוא לאירועים משפחתיים שהאמא נמצאת בהם. וכשהיא באה, היא התעלמה מהאמא לחלוטין.

עכשיו כל התקשורת התחילה להתנהל דרך האבא.

הבעל כל הזמן טרח להטיף לזוגתו שזה לא בסדר שהיא לא עושה שום דבר כדי לחדש את הקשר עם הילדה. זוגתו ציפתה ממנו שהוא יעזור לתווך בין שתיהן לסיים את הסכסוך המביך הזה.

אבל הוא רק חזר ואמר שזה לא בסדר. יכול להיות שהוא פתאום תפס שהוא בעצם מרוויח מהמצב?

לסיפור הזה אין סוף טוב. לפחות לא כרגע.

המחשבה הזו התחזקה אצלי אחרי האלימות במשחק הכדורגל אתמול

שם הכל היה צפוי וידוע מראש

בטח היו מיליון תסריטים על איך יהיה ומה יהיה ואיך נפעל

ואיך כל כך בקלות הכל יצא משליטה

והתמוסס

וככה זה בעצם גם בחיים, המון תסריטים. הכל מתוכנן ידוע מראש ופתאום בבת אחת הכל מתפרק. כמו מגדל קלפים.... כמו קוביות של דומינו

מגבלות הכוח ותחושה של חוסר אונים זה מה שמציף אותי מאד בימים האחרונים

תחושה של הכל מתבלבל.

האונים מתנגש עם חוסר אונים מוחלט

הבלתי מתקבל על הדעת מתנגש עם המובן מאליו

הצפוי ומוכר מתנגש עם הכי לא צפוי שהכרתי

החד פעמיות מתנגשת עם תחושה של משהו שלא עוזב. משהו קבוע

איזו התפקחות אכזרית...

השאלה היא לא מה יהיה אלא איך זה יהיה

אין לי תשובות מוכנות וטובות

אני לא יודעת מה יהיה

אני רק יודעת שהמחשבות שלי השתנו והן משתנות כל הזמן.

הן מביאות איתן את ההבנה החדשה על מגבלות הכוח ועל עוצמת החולשה

רגע אמת מחייב להודות באמת

שאין לי תשובות למרבית מן השאלות

ולמרות שאני יודעת הרבה, הידע שלי לא שווה מאומה

הכל פועל אחרת. אחרת מכפי שציפיתי וצפיתי

מה שנותר כרגע זה לתת לדברים לפעול בדינמיקה שלהם

להתערב כמה שפחות

היות סבלנית עד כמה שזה אפשרי

ולחכות....

*

"התגובה הראשונית מפני בעיות אפשריות היא - לבנות חומה. להסתגר, להתגדר. כי כל מה שבא מבחוץ, משם, יכול להיות רק איום, מבשר רעות - הרוע בהתגלמותו. אבל החומה אינה רק מגן. כי כשאנו מתגוננים מפני מה שמאיים מבחוץ, אנחנו יכולים גם לפקוח עין על מה שקורה בפנים. כי בחומה יש בכל זאת מעברים, פשפשים, שערים. בעת שמירה על אותם מקומות אנחנו בודקים מי נכנס ומי יוצא, שואלים, בודקים אם האישורים בתוקף, רושמים שמות, מתבוננים בפרצופים, בוחנים, זוכרים. החומה היא מגן ומלכודת, מחבוא וכלוב.

הדבר הגרוע ביותר בחומה הוא שיש כאלה שאצלם היא מפתחת את עמדת שומרי החומה, היא מייצרת דרך חשיבה לפיה בכל עוברת חומה המחלקת את העולם לרע ושפל - זה שבחוץ, ולטוב ונעלה - זה שבפנים. ואין כל צורך ששומר החומה יהיה נוכח בגופו ליד החומה, הוא יכול להיות רחוק ממנה, מספיק שיישא בתוכו את תמונת החומה ויציית לכללים שמחייב הגיון החומה".

חוויית החומה, תמונת החומה, האדם הנושא בליבו חומה - זה מה שאני מתמודדת איתו עכשיו

זו המטאפורה שמציגה את תפיסת העולם שלו, את הבנת העולם על החיים בו.

איך מנתצים את החומה הזו?