הפוסט הזה מוקדש להדס, שלצורך העניין נקרא לה הועדה המארגנת.

בצרוף מקרים מופלא, שבועות ספורים אחרי מסיבת יום ההולדת של תמי, הגיעה אלי הזמנה למסיבת הרווקות של קרן. ברגע הראשון התבלבלתי. חשבתי שזו טעות, אחרי הכל אנחנו שייכות לדור אחר.. כשאני התחתנתי המונח 'מסיבת רווקות' אפילו עוד לא הומצא. ליתר בטחון עשיתי בירור קל עם הועדה המארגנת.. והתברר לי שהכלה נתנה רשימה של מי היא רוצה שיוזמן ואני הופעתי ברשימה הזו.

כבוד. באמת כבוד.

דקה אחרי זה כבר התחלתי להתבלבל. מה עושים ב'מסיבת רווקות'? הועדה המארגנת הרגיעה אותי ואמרה לי שאין לי מה לדאוג ושעד לערב עצמו יגיעו הנחיות ושאני מתבקשת לפעול בהתאם ולשתף פעולה. (הערה קטנה מהצד: כשהדס אומרת לשתף פעולה, אין מצב שזה לא יקרה...) וככה באמת היה. עד לערב המסיבה נתבקשתי למלא אחר ההנחיות שהגיעו בטפטוף לתיבת המייל שלי: לבחור שיר שאני אוהבת ורוצה להקדיש לה. לחפש תמונה עם קרן בשביל האלבום שיכינו לה. להכין מתנה – שיש מאחוריה סיפור שהיא צריכה לנחש, לכתוב לה ברכה, לפנות זמן ולבוא למסיבה במצב רוח מתאים ואין פטורים !!

הועדה המארגנת דאגה שלא נחרוג מהלו"ז ומהמשימות ושלחה תזכורות שנבין שאי אפשר לחפף:  בנות...אז ככה: יש כמה מבינכן ואני לא אזכיר שמות שהן מאוד מסודרות ואחראיות מישאנימדברתעליהיודעת ושלחו לי כבר שיר ומה אתן מביאות. ומי שלא - המייל הזה מיועד לכן!!!!

הדקות הראשונות באירוע כזה הן תמיד מביכות, כשאוספים כל מיני אנשים שאין ביניהם קשר לחדר אחד ומחכים לכלת השמחה שתגיע. אבל מדובר בבנות. מהר מאד האווירה התחממה והיא הפכה חמה במיווחד כשהכלה נכנסה. חיבוקים נישוקים ומשפטים כמו: "אלוהים, אני לא מאמינה", רצו שם חופשי. הדקות הראשונות הוקדשו לסקירה של הבטן של ההריונית, ואיך נראית זו שלא מזמן ילדה, וזו שלא נפגשנו ממזמן, ואחרי שההתרגשות קצת נרגעה ובשביל לשבור את הקרח פתחנו בסבב שבו כל אחת הציגה את עצמה ואת הקשר שלה לכלה (שבשביל לקצר נקרא לה פשוט קרן). לאט לאט הכרנו את הפרצופים שמאחורי השמות והסיפורים: חברות מבית ספר ומהצבא וממקום העבודה ומשפחה, קשרים שהתחילו מ'חברה של חברה' והפכו לחברות נפש. קרן הוסיפה את הנופך האישי שהפך את ההיכרות למחממת לב ומלאת אהבה.

הועדה המארגנת שהלו"ז שלה היה מאד מתוקתק, ניווטה את הערב ברגישות גם על חשבון דברים אחרים וזה מאד תרם לאווירה הטובה של הערב. בהמשך היה שאלון בנוסח 'הגירסה שלה מול הגירסה שלו'. החתן המיועד קבל רשימת שאלות במייל שעליהן נדרש לענות במלוא הכנות. בערב הוקראו השאלות וקרן היתה צריכה לנחש 'מה הוא אמר'. היתה לי ציפיה שנחשף לעולם של הצעירים ונגלה דברים שלא מהעולם הזה. המסקנה שלי החד משמעית היה שהם לא המציאו שום דבר חדש שאנחנו לא יודעים... אחר כך הגיע החלק של המתנות. לא סתם מתנות. ההנחיה היתה להביא מתנה לא מזוהה שמסתתר מאחוריה סיפור, שאותו קרן צריכה לגלות וכך היא תגלה ממי המתנה. הרעיונות מאחורי המתנות היו ממש מיוחדים. איפשר לגלות צדדים נוספים שלא הכרתי (ולפעמים גם אמא שלה לא ידעה..)

ואז באו החשפנים..

ואז באו החשפנים..

מה אומר לכם? אולי בגלל שאין לי ניסיון במופעי חשפנות למיניהם, זה נראה לי פאתטי למדי. 2 גברים מסתובבים בחדר קטן מלא בנות ומנסים .. מה בדיוק מנסים לא הצלחתי להבין. יחד עם המשקאות שזרמו שם חופשי, זה תרם לאווירה הקלילה של הערב ולמצב הרוח של כולם שגם ככה היה טוב. כשהמופע הזה מיצה את עצמו, פתח טל החשפן במולונוג מכירות לקידום עצמו והספר שכתב. נראה שחייו כחשפן סיפקו לו הרבה חומרים מעניינים. הבנות לא הביעו עניין. ליתר בטחון הוא השאיר עותק מספרו, אולי אחרי שיקראו ישתכנעו שהחשפנות זה לא מה שאתם רואים... הועדה המארגנת בטח תעדכן..

השעה היתה די מאוחרת אחרי שהם הלכו, אבל לא נראה שלמישהו היה איכפת. במיוחד לא לאמהות הצעירות, שכמה מהן הצהירו שלרגל מסיבת הרווקות הן החליטו להפסיק להניק... לי זה נראה כמו כמה רגעים של חופש שנטלו לעצמן, בלי הבעל והילדים. פצחנו בריקודים ובמחולות, עד שנגמרו הכוחות. כמה טוב שהמיטה היתה קרובה ואפשר היה פשוט לצנוח.

למחרת, בדרך הביתה, חשבתי על כך שני האירועים הם תחילתו וסופו של אותו מעגל, המעגל של  הנשיות בהתגלמותה. זו חוגגת את הנשיות בשיאה וזו חוגגת את הפרידה ממנה בשמחה מהולה בכאב.

כתב היד על המעטפה שהוצאתי  מתיבת הדואר נראה לי מוכר אבל כמה שהפכתי והפכתי לא הצלחתי להזכר מאיפה. המעטפה המסקרנת היתה מעטפה של בנות והכתובת נשאה את שמי. מעטפות עם כתובת בכתב יד זה משהו שלא כל כך נפוץ. היום הכל מודפס וכל כך לא אישי. הכתובת הזו היתה אישית מאד ומסקרנת.

מתוך המעטפה הציצה הזמנה למסיבת יומולדת מתמי שהחליטה לחגוג לעצמה בדרך שמתאימה לה. תמי ואני היינו פעם שכנות, בית ליד בית. לפני שהכרתי אותה ממש, התוודעתי אל בית העץ שהם בנו. זה היה בית עץ שהובא משוודיה יחד עם הפועלים. לפעמים היא היתה באה לבדוק מה קורה עם הבית וככה הכרנו קצת. כשהם עברו לגור בו הכרתי אותה ממש והתיידדנו. לרחוב שגרנו בו עוד אי אפשר היה לקרוא רחוב, הבתים היו נטועים בתוך חורשה. הילדים שלנו מיד התחברו והרחוב היה שמח. את הילדים הקטנים שלנו (שהיום הם בני יותר מ-18) ילדנו ביחד וזה חיבר בינינו עוד יותר. אחר כך היא ובעלה נפרדנו וממש בזמן הזה גם הבזוג הנוכחי שלה נפרד מהזוגית שלו והם הפכו לזוג. אחר כך אנחנו נסענו לכמה שנים לחו"ל והיא מכרה את הבית שלידי ועברה לחיות בבית של בן הזוג שלה ודרכינו נפרדו, אבל לא נפרדו ממש. הקשר הטוב שבינינו קיבל תפנית אחרת, נפגשנו מעת לעת ושמרנו על הקשר בינינו כל השנים. עכשיו כבר זכרתי את כתב היד שלה. נזכרתי בכתבות שהיתה כותבת בבלוקים כתובים בצפיפות, באחת התחנות של חייה, כשהיא היתה עיתונאית.

"חדר משלנו", היא כתבה, "רוצה לחגוג אתך יום הולדת שסוגר שנים. עושה זאת בחברתן שלנו הנשים כשיחד נוכל לבדוק, לשוחח, להתלוצץ, על נושא הנשיות" היתה גם משימה: להביא קטע כלשהו שיחבר את נושא הנשיות אליה, אלי ואל השנים שעברו. בקצה הדף, היא הוסיפה בכתב ידה המוכר, הערה קטנה ומרגשת: "את חשובה לי בשמחות אלה שלי, תמי". אם התלבטתי לרגע, התוספת הזו גמרה על כל ההיסוסים.

ביום שבת אחד התכנסנו בצהרים לחגיגה. היו שם נשים מתקופות שונות בחייה. מהשכונה שבה גדלה ומביה"ס היסודי והתיכון, מהשכונה ומהלימודים והעבודה. התבוננתי באוסף המרשים הזה של נשים שעזבו הכל באו בשבת בצהרים, גם ממרחקים, לחגוג איתה.

לא היו לחגיגה הזו סדר או תכנית מוכנה מראש. תמי פתחה במונולוג  של כאב על השנים החומקות מתחת ידיה התחושה הקשה לדעת שהיא מתבגרת וגם מזדקנת. על דמות האישה שמציצה אליה מבעד למראה שמזכירה לה את הנעורים היפים יחד עם השעון המתקתק. התפאורה בחדר היתה שמלה מפעם. כשהיא היתה לובשת אותה, אף גבר וגם הנשים שבסביבה לא נשארו שווי נפש.  אחר כך היא סקרה את היושבות בחדר "ממתי אנחנו מכירות?" ולא שכחה להגיד מילים  חמות על כל אחת ועל טיב הקשר.

ואז הגיע תורנו. בסדר לא מאורגן ספרנו, כל אחת בתורה, על הקשר עם תמי וחברנו את זה לקטע, לשיר או לתמונה ולמתנה שבחרנו להעניק. בחלק הזה היתה הרבה יצירתיות והשקעה. חיברו לה שירים, וקשרו לה כתרים, וציירו אותה בקריקטורות, וצחקו על תכונות אופי מוגזמות (בעיקר של הנקיון והסדר ), כל אחת בדרך המיוחדת לה. הברכות היו מרגשות. חלקן גרם לי לדמוע ומאחרות צחקתי עד שהבטן כאבה. צחקנו מהברכות וגם מהמתנות שמהן הצטיירה אישה מיוחדת, מחוברת לעצמה ולרגשותיה, אמיצה נועזת ומעזה. אחרי שגמרנו לכאוב על הגיל, מהר מאד הדרדנו לשיחות על סקס ועל  גברים. כמה וכמה בחדר הודו שתמי היתה זו שלימדה אותם כמה פרקים משמעותיים בחינוך מיני.

התקנאתי בה על התעוזה להיות שונה, ועל התכונה הזו  לאסוף אנשים בדרך ולשמר את הקשר ואת החברות על פני כל כך הרבה שנים, והם מחזירים לה אהבה.

בשבילי זו היתה נסיעה של ממש וגם נסיעה בזמן. לפעם, לתקופה, לשירים. לתמימות של פעם. ככה גם המילים של השירים. אופטימיות, הרבה דיבור על אהבה. אפילו ברה"מ היתה שם. תזכורת לעולם הפסיכודלי של פעם. אבל את מי זה עניין? אותי עניינו רק השירים ואת זה הוא עשה כמו שכוכב בסדר גודל כמוהו יודע לעשות. לזכותו יאמר שהוא לא בזבז זמן. שניים שלושה שירים פחות מוכרים, אבל העיקר באוסף של מיטב שירי הבטלס. כמו שצריך.

בשמונה וחצי בדיוק עלה לבמה איזה ג'נטלמן אנגלי מלוקק ומנומס בחליפה שחורה, מתוכה שמתוכה כבר בצבצה הרוח השבבית של החולצה הורודה. כמה שירים לחימום האווירה, הוא נפרד מהז'קט ומתוכו פורץ הצעיר הנצחי השובב בדיוק כמו זה שהכרנו פעם. הבחור הצעיר הזה בן ה-66 נתן שואו שלא היה מבייש להקות וזמרים צעירים ממנו, שואו שגרם לרגעים לא מעטים של תענוג.

איך שהוא התחיל לשיר, עבר לי בראש הסרט של החיים שלי. תקופות שלמות שמתחברות למילים ולמנגינות. ואני עומדת שם קרובה לבמה מזמזמת לי את המנגינות ושרה את המילים של כל השירים (כמעט) ובכלל לא איכפת לי מה חושבים כל עשרות הצעירים שעומדים מסביבי ומסתכלים עלי. ולא רק אני. לידי עמד איזה גבר צעיר ששר קצת ורוב הזמן התאפק. בסוף, כשהתחילו כל הלהיטים הגדולים ברצף, הוא כבר לא התאפק יותר ושר כשהוא מחבק את בת הזוג שלו. איזה כיף היה לשיר איתו ביחד ולהתנועע מצד אל צד לקצב ה-לט איט בי.

הכי שיא בשבילי היה השיר Hey Jud אבל לא רק זה. let it be ו-live and let die שהביא לנו בהפתעה מוזיקה מתפוצצת עם זיקוקים שתואמו בצורה מושלמת עם המוזיקה ותנו צ'אנס לשלום ועוד.

מקרטני התרוצץ על הבמה בלי הפסקה. הוא היה עסוק כל הזמן. מהגיטרה עבר לפסנתר ולכל מיני גיטרות וכלי פריטה מעניינים אחרים, תוך שהוא דואג כל הזמן ושואל את הקהל: "אתם נהנים?" ואנחנו עונים לו בהתלהבות והוא ממשיך לפרגן ולחלק מחמאות "איזה קהל נהדר אתם" ואנחנו מגיבים במחיאות כפיים והוא מרוצה ואנחנו מרוצים גם. בסוף, אחרי כל ההדרנים כשהוא חזר לבמה פעם ועוד פעם ואחרי ה-Yesterday המפורסם שלו, והפרידה ממועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר, הוא כבר לא חזר לבמה. שעה ארוכה עוד עמדנו מחכים. אולי הוא יחזור שוב... ורק כשנדלקו האורות ופועלי הבמה החלו לפרק את הציוד הבנו שהקסם פג.

בדרך הביתה זמזמנו שירים מהמופע.. למי היה איכפת שמסתכלים עלינו. עוד שיר ועוד שיר ובסוף נשארתי עם המנגינה של ה"נה, נה, נה, נה היי ג'וד" שלא עוזבת אותי גם עכשיו.

חוויה נהדרת.