שעות שאני מרותקת לתמונות שרצות בטלוויזיה. התמונות של היום שונות מאלה של הלילה. האש יפה כל כך וגם כל כך מאיימת. הצבעים מרהיבים. רגע היא דועכת ושניה אחרי זה מתפרצת מחדש. הכל תלוי ברוח. העננים הלבנים-אפורים מתמרים למרחקים. האוניברסיטה יושבת בלב שמורת טבע. כל שיעור זו זוית אחרת ופיסת נוף אחרת. בימי רביעי אני לומדת בקומה 19. מהגובה הזה הנוף הופך להיות חלק מהשעור. אפשר לשקוע בו שעות ולחלום. עכשיו הכל נשרף. אני תוהה מה יראה עכשיו המבט מלמעלה.

מכל הימים בשבוע יום שלישי היה הכי מתאים לבדיקת דם שאני צריכה כבר כמה שבועות לעשות.. אני מחפשת את הפתק. כתוב שם 12 שעות צום. בדרך הביתה כבר תכננתי את הכל: מתי להתחיל את הצום, מתי לאכול ומה לאכול, הכל היה מסודר לי בראש. כשהגעתי חזרה בשש בערב לא הייתי רעבה והסתפקתי בצלחת של מרק ירוק תוך שאני מתכננת השלמות לקראת השעה שמונה ואז פניתי לעיסוקי. קודם הכביסה, אחר כך שמעתי במשך ארבעים דקות את סיפור הבלוי בחמת גדר של רותי והבנות לכבוד היומולדת, מירי התעניינה בסידורי הנסיעה ביום חמישי ודברתי עם אורנה על הסדנא המתוכננת. באמצע נעשיתי רעבה אבל אמרתי לעצמי שעוד קצת כי בדיוק הייתי באמצע  ההכנות ליום של מחר בבוקר ובלי שהרגשתי נעשה תשע בערב וזהו חלון האוכל נסגר.

הייתי די רעבה בשביל להסתפק במים שממילא לא הצליחו ליצור אצלי תחושה מרגיעה. תחושת הרעב הפכה להיות יותר ויותר נוכחת במחשבות שלי מבלי שיכולתי לשלוט על זה. וכאילו להכעיס, כמה שדחקתי את המחשבות על זה יותר ככה נעשיתי רעבה יותר. בעשר בערב הייתי כבר ממש רעבה. פתיחת רגעית של דלת המקרר הגניבה לאפי ריח חזק של גויאבות יחד עם התמונה של תבשיל האורז והקטניות, שתכננתי עליו אחר הצהרים.

אני די מיומנת בדחיית סיפוקים ומנסה להסיח את תשומת הלב מהרעב ולהתרכז במה שנשאר לי להכין למחר בבוקר. החלטתי להציץ בתכנית עבודה שנשלחה אלי, הבטחתי להם הערות אבל קשה לי להתרכז. בזמן שאני קוראת אני מרגישה את הרעב מטפס לי בכל הגוף ומתפתל בתוכי כמו נחש..

את יכולה לדחות את הבדיקה למועד אחר, אומר לי קול בתוכי. הרעיון הזה מעודד אותי לרגע אבל בדיקה מהירה ביומן מבטלת אותו על הסף.. אני מגלה שבשבועיים הקרובים אין לי זמן מתאים. מחר זה הכי מתאים.

הויכוח הזה מתעצם בתוכי. קול אחד אומר לדחות "ממילא חרגת מהזמן שהרופא קבע, עוד שבוע לא ישנה.." והקול השני – דוחק בי לא לוותר "קטן עליך" הוא מעודד אותי "צום של כמה שעות זה פיס אוף קייק בשבילך". לתוך הויכוח הזה מתערבבים ריח טיגון הביצים לארוחת הערב וקולות הסכין שחותך את הירקות לסלט: קודם החסה, המלפפונים המבהיקים בירוק יחד עם העגבניות האדומות והפלפל בשלל צבעים. הסלט נערם לו בשלל צבעים בקערה שעומדת בדיוק מול האישה הרעבה שבתוכי, ולתוך הסלט התערבב זיכרון החומוס הטעים מאתמול שחצי קופסה ממנו שוכבת במקרר. רק מים, אני מזכירה לעצמי.

'הכל בראש' אני יודעת, אבל בשלב הזה אני כבר ממש לא מצליחה להסתדר עם הראש הזה. שום דבר לא מצליח להסיט את תשומת הלב שלי, אפילו לא הכורים בצ'ילה שכבר התחילו להגיח אל פני האדמה. המים מעצבנים אותי. ברגע הזה אני מסוגלת לטרוף חצי מקרר.

עשר וחצי בערב. לא שעה טובה להישבר.. אני שותה עוד כוס מים עוזבת את הכל והולכת לישון. שינה טובה יכולה לפתור כל דבר....

השבוע מצאתי בתיבת הדואר שלי פתק שמזמין אותי לבוא לסניף הדואר ולקבל מכתב רשום. כשמדובר ב'רשומים', הרגשות שלי מעורבים.. הם כמעט תמיד מבשרים שמשהו לא נעים שעומד להתרחש עלי. הזמן שבין מציאת הפתק עד שיפתח סוף סוף סניף הדואר ואוכל לדעת במה מדובר – הוא תמיד אוסף של מחשבות וכל מיני תרחישים אפשריים על 'מה זה כבר יכול להיות..' ומניסיון...? זה תמיד משהו גרוע: קנס שלא שילמתי בזמן ותפח לו לכדי הודעת איום "אם לא תשלמי ננקוט בצעדים משפטיים.." או תזכורת ממס הכנסה או לכי תדעי...

בקיצור, למחרת בבוקר התייצבתי בסניף הדואר רק כדי לגלות שאיזה בנק מודיע לי שאני חייבת לו הרבה כסף ושאם לא אפרע את חובי תוך פרק זמן סביר.. אז הם יהיו רשאים וכו' וכו'. בהבזק של מחשבה ניסיתי להיזכר ממתי יש לי יחסים עם הבנק הזה שכתוצאה מהם יכול היה להיווצר חוב כספי.. . הפכתי שוב ושוב את המכתב הזה, אולי אגלה איזו טעות, אולי חוסר התאמה בין השם לפרטים אחרים וכו'.. כלום. הכל נראה בסדר חוץ מהחוב.

חשבתי ששיחת טלפון אחת אל הבנק תבהיר את הטעות ותסדר את הכל. 4 ימים תמימים ניסיתי לגלות איך מפצחים את חומת ההודעות המוקלטות, ומגיעים לדבר עם מישהו מהבנק - ולא הצלחתי. הבנק הזה נמצא בעיר אחרת רחוקה ממקום מגורי ולא כל כך בא לי לנסוע במיוחד לשם. אחרי ארבעה ימים החלטתי לשלוח להם פקס והודעתי להם שלמיטב ידיעתי הם ואין לי שום חוב אצלם ושיחפשו את החברים שלהם במקום אחר. זה לקח רק כמה שעות עד שאנה מהבנק הופיעה אצלי על צג הטלפון.

הבנקים יש להם שיטה, הם מתנהגים כאילו הם בסדר ורק את לא.. היא התחילה את השיחה בדרך דומה  "אנחנו מחפשים אותך כבר כמה ימים..." כמה ימים...? אני שואלת אותה, בהבזק אחד של מחשבה הבנתי שכל הטלפונים מ'מספר לא מזוהה' היו כנראה מהבנק.

אחרי כמה דקות התבררה לי התמונה כולה. מהבנק הזה, שאינני לקוחה שלו, לקחתי לפני שנתיים הלוואה. נראה שארעה איזו תקלה עם הפרעון ולטענתה הכסף לא עבר אליהם. אבל.. אמרתי לה, אתם שולחים לי באופן קבוע הודעות שהכל בסדר ושההלוואה נפרעת באופן סדיר ובהוראת קבע מהבנק שלי. תוך כדי שיחה נזכרתי שרק לפני כמה ימים קבלתי מהם הודעה על כל התשלומים שהועברו אליהם. 'איך את מסבירה את זה?' שאלתי אותה.. מובן שלא היו לה הסברים.

והמכתב החצוף הזה ששלחתם לי בדואר רשום? שאלתי.

זה בגלל שחיפשנו אותך בטלפון כמה ימים ולא הצלחנו ליצור אתך קשר היא ענתה

למספר חסוי את קוראת ליצור איתי קשר? תמהתי 'למה לא השארת הודעה במשיבון? 'יש לכם שיטות מאד מוזרות להגיד ללקוחות שלכם שאתם מחפשים אותם..'

בבית ניסיתי להתחקות אחר מעללי הבנק. עברתי ביסודיות על כל הניירות. קודם בדקתי את כל הדואר שקבלתי מהם. הדיווחים העידו שהכסף עובר בצורה מסודרת, מידי חודש בחודש, מהבנק שלי אליהם...  אחר כך הלכתי לחשבון הבנק שלי ולהפתעתי גיליתי שהם צודקים. במשך חודשים ארוכים נפרעו רק שתי הוראות קבע מתוך שלוש שקבלו ממני ונכון לעכשיו אני באמת חייבת להם כסף. זה כבר הצדיק נסיעה לבנק.

הבכיר בבנק שאיתו נפגשתי ניסה להלביש את זה עלי. הבלגאן הוא כולו שלכם, החזרתי לו. אני  ספקתי לכם הוראת קבע וכל מה שקרה מאז הוא באחריותכם, יותר משנה אתם מתנהלים כאילו שהכל בסדר ואפילו ממציאים לי אישורים שהכל תקין. לפני שבועיים הבנתם שיש לכם בעיה...ומאז אתם מתנהגים אלי בגישה מאד מוזרה ומאיימים עלי. אחרי שהוא התפתל, הוא הסכים להודות שצורת הפנייה אלי קצת סתרה את הגישה שאני חשובה לבנק..

עכשיו התחלנו לנהל מו"מ על הדרך שבה אחזיר את הכסף. היתרון שלי עליו שהוא לא היה בקיא בפרטים ואני לעומתו למדתי היטב מה קרה שם והיה לי ברור שמדובר בטעות שלהם ולכן לא הסכמתי לשום פתרון שיהיה לרעתי. הוא הציע כמה אפשרויות אבל אף אחת מהן לא נראתה לי. גם אני הצעתי כמה והוא אמר שהוא צריך לבדוק. ידעתי מה הפתרון הרצוי לי אבל רציתי לבדוק כמה הבנק יכול לבוא לקראתי. סוג של חלון הזדמנויות. אמרתי לו שאחרי התשובות שלו אקבל החלטה והלכתי.

אני אוהבת את הנסיעות הביתה. בדרך יש לי הזדמנות לשחזר את כל מה שקרה ולבחון את הסיפור מכל הזוויות. הייתי מרוצה מאד. בבוקר התחלתי ממצב של אחת שלא בסדר ואחר הצהרים כבר היו מוכנים לנהל איתי משא ומתן כמעט על כל אופציה אפשרית ..  

אבל למדתי עוד דברים. למשל שגישת השירות ועם הפנים ללקוח וכו' זה חרטה. דיבורים בלבד. ברגע האמת הבנק מתנפל עליך כמו איזה כלב דוברמן ורק מחכה לנעוץ בך את שיניו, כשמאחוריו מחכה סוללה של עורכי דין וניסוחים משפטיים מפולפלים. ושלמרות שהם נראים מסודרים, בבנקים יש בלגאן והוא לא תמיד לרעתך..אבל אין הפי אנד. בסוף צריך לשלם... כאילו יש גבול לזה שאת צודקת.. וגם - שלא תמיד הבנק קובע את כללי המשחק. אם עשית שיעורי בית נכונים ולמדת היטב את הנושא, יש על מה לדבר, כולל על זה שריבית הפיגורים וכל הקנסות נעלמים בשניה, כבמטה קסם...

בתשע בערב כשבדיוק עמדו להגיד את תחזית מזג האוויר למחר בטלוויזיה, כבה החשמל. הצצה לארון החשמל הבהירה לנו שהפעם הסיבה היא לא בבית אצלנו. האמת היא שגם לא היה את מי להאשים כי המתבגר לא היה בבית.. הפסקת חשמל, לא חשוב מתי היא מגיעה, היא תמיד מפתיעה. תמיד היא מוצאת אותך באמצע משהו. ואם זה בערב כשהכל חשוך – אז ההפתעה גדולה במיוחד. כי בחושך אי אפשר לעשות כלום.

לא זכרתי איפה יש לי נרות. בהברקה של רגע, נזכרתי שבחנוכה האחרון קנינו יותר מדי נרות. גפרורים. מי מחזיק גפרורים בבית? מזל שהבאתי קופסה מהבית מלון האחרון ועוד יותר מזל שזכרתי איפה הנחתי אותה.

טוב. את האור סידרנו. מה עושים כעת? טלוויזיה אין. המחשב לא עובד, אי אפשר לעשות קפה קומקום חשמלי שובת. אפשר לאכול אבל אי אפשר לחמם. גם הכיריים אצלי על חשמל, זה מתסמונת 'אני לא מנקה את הגז', עכשיו מגיע לי. המזגנים לא עובדים וזה ממש לא משעשע. קר מאוד. בחוץ 6 מעלות. עוד מעט יהיה קר גם בבית. נזכרתי שאמרנו שלקראת החורף נמלא את המיכל בקצת נפט להסקה. לא עשינו את זה...

נעשה קפה אמרתי לעצמי. צריך לחפש את הגזיה. אין גז מתווכח איתי הילד. יש אמרתי, קניתי בלון לפני שבוע. מזל שהוא לא ידע מזה אחרת גם זה היה נגמר. יש קפה. מה הלאה.

גם מכונת כביסה נעצרה באמצע. לא הצלחתי להיזכר מה הכנסתי לשם. אני מקווה שבבוקר לא תהיה לי הפתעה צבעונית מהסוג הבלתי צפוי.

לרגע היתה לי הברקה: יש לפטופ!! נכון שיש לפ-טופ אבל הסוללה שלו חצי מלאה, וחוץ מזה שאין אינטרנט כי גם האינטרנט האלחוטי בסופו של דבר, בקצה החוט שלו, לפני שהוא הופך לאלחוטי – מחובר לחשמל. בקיצור גם פה אכזבה.

מה נשאר? לא הרבה: לקרוא לאור הנרות, לאכול לאור הנרות ולדבר לאור הנרות.

כל ההתארגנות הזו לקחה כמעט שעה. שום ישועה לא נראתה באופק. מסביב הכל חשוך. מזג האוויר הסוער והעננים עשו את הכל עוד יותר חשוך. צלצלתי לחברת חשמל לשאול אם הם יודעים משהו על זה. הם ידעו. מה זה שאלתי? 'זו הפרעה' ענתה המוקדנית 'איזו הפרעה בדיוק?' הקשיתי, על זה היא התקשתה לענות.. אחרי שיחה קצרה הבנתי שהפרעה זה שם קוד למקרים שהם לא יודעים מה בדיוק קרה. 'החברה בדרך אליכם' אמרה 'ואיך ידעו מה קרה?' שאלתי שוב. 'הם יחפשו עד שימצאו' ענתה. 'מה שאת אומרת לי זה שבשעתיים הקרובות לא יהיה חשמל?' 'סביר להניח שלא', ענתה בדיפלומטיות. איזה מזל שהספקתי להטעין את הסלולרי לפני הפסקת החשמל.

הבנתי שמהערב הזה כבר לא יצא לי כלום, רק כמה פרקים בספר, לא כדאי ללכת על האוכל. חושך זו לא סיבה לאכול. וכמה אפשר לסמוך על נרות דקים של חנוכה, שאין להשתמש בהם אלא לראותם בלבד?

שעתיים עברו. אין סימן לאור. הברירה היחידה שנותרה היא ללכת לישון. המיטה קפואה. הסדין החשמלי יצא מכלל פעולה. מרגע לרגע היאוש הולך ומתגבר. בחושך אי אפשר למצוא כלום. הדבר החיובי היחיד שעולה לי לראש זה שעוד כמה שעות יאיר היום. איכשהו יש לי הרגשה שבאור הצרות נראות קצת יותר טוב...