כשהגעתי בחודש נובמבר לבי"ס השש-שנתי ודי סלמה, ידעתי שהמנהל אמר שהוא לא צריך ליווי ארגוני וגם המפקח תמך בעמדה זו. מכיוון שנשלחתי ע"י המשרד, כולם היו מנומסים מאד ושאלו אותי מה אני חושבת שאוכל לתרום להם. אמרתי שאני יכולה לעזור להם בלעשות סדר וגם בתכניות עבודה. סיכמנו שנתחיל ונראה לאן זה יתפתח.

תלמידי בי"ס עמדו להבחן בבחינות המיצ"ב החיצוני בשנה זו כשלביה"ס עבר של ציונים נמוכים מאד בכל השנים הקודמות.

בפגישה ראשונה עם המנהל הוא פרגן מאד לצוות המורים הרציני והמחויב, שעובד קשה ומשקיע מאמץ ואמר שלדעתו הבעיה המרכזית במיצ"ב היא התייחסות התלמידים. וכך הסביר את הדברים: מכיוון שציוני המיצ"ב לא נכנסים לחישוב ציוני בית הספר בתעודה, התלמידים לא לוקחים את המבחן ברצינות, מזלזלים מאד בלימודים לקראת המיצב, ובבחינה עצמה, לא משקיעים מאמץ בפתרון השאלות ומרביתם יוצאים מן המבחן אחרי חצי שעה.

בגלל הכניסה המאוחרת להדרכה, המנהל אמר שלא ניתן לעשות שינויים רציניים במערכת השעות על מנת ליצור סדירויות חדשות לליווי, ולכן סוכם שהשנה נעשה כמיטב יכולתנו והתמקדות תהיה בהדרכת רכזי מקצועות המיצ"ב ובשנה הבאה נעמיק. סוכם גם שאין ציפיה שבזמן הקצר ההישגים במיצ"ב החיצוני השנה יעלו.

נכון לנקודת הזמן הזו אין לי מושג מה יהיו הציונים אבל בכל מה שקשור להתייחסות התלמידים והמורים למיצ"ב – בחודשים האחרונים קרתה מהפכה של ממש.  

בכל שלושת מבחני המיצ"ב שנערכו עד כה, נוכחות התלמידים היתה גבוהה ביותר, כל התלמידים נשארו במבחן עד תום הזמן המוקצב לבחינה ועבדו עד הרגע האחרון, אף אחד מהם לא אמר שהמבחן לא חשוב כי הציון שלו לא נכנס לתעודה וכל סימני ההתנהגות שהופיעו במבחנים הבאים – נעלמו לגמרי. כל המורים מדווחים על "משהו אחר" ואנחנו מעריכים שזו תהיה גם תמונת המצב במבחן האחרון, במדעים, שיתקיים ביום רביעי הקרוב.

בהערכה זהירה מאד אני מעזה לנחש שתהיה גם עליה בציוני המיצ"ב.

בישיבת צוות ניהול שהתקיימה השבוע (בנושא אחר) ושבה השתתפנו גם אני והמלווה הפדגוגית, מנהל ביה"ס ציין שאף פעם בעבר לא היה מה שהם פוגשים השנה במיצ"ב. הוא ביקש מרכז השכבה להסביר מה קרה. רכז השכבה אמר שהפעם יש יותר סדר וכולם עובדים ברצינות.

זה נכון. אבל היה יותר מזה. לימדנו את המורים לעבוד קצת אחרת. מיקדנו את עבודתם, ועקבנו אחרי מה שהם עושים מידי שבוע. פרגנו להם, ספקנו סביבת התייחסות תומכת ואוהדת. עזרו להם לפתור את הקשיים שהיו להם (מה שניתן היה לעשות) הפכנו את המיצ"ב לעניין המרכזי של כולם. לא עוד "הבעיה של רכז המקצוע" ועוד ועוד..

מה שברור זה שכשהמורים שינו את דרך עבודתם – השתנו גם הילדים.

לפני כמה ימים נגמרה לה שנת הלימודים ורציתי לכתוב על המון דברים:

רציתי לכתוב על זה שזו היתה השנה הכי לא פשוטה שעברה עלי, שנה שבה למדתי להבין שיש דברים יותר חשובים מציון עובר במבחן.

ורציתי לכתוב על זה שבשנה הזו גיליתי שלהתייאש זו פריבילגיה שאני לא יכולה להרשות לעצמי. פשוט לא.

ורציתי גם לכתוב על זה שכשאמרתי לו שאני אוהבת אותו, ככה ישר הוא שאל אותי אם זה נכון גם לגבי הפעמים שבהם שהוא לא הולך לבי"ס.

ורציתי לכתוב את הצביטה בלב שזה עשה לי... כי כל כך קל לאהוב אותו כשהוא עומדבציפיות שלנו וכל כך לא פשוט להודות שכשהוא לא עומד בציפיות אז צריך את האהבה הכי הרבה... ואז זה קשה.

ורציתי לכתוב שאני שמחה שהחופש הגדול הגיע כדי שגם לי תהיה הזדמנות לצבור כוחות בשביל השנים הבאות, ויש עוד כמה לפני..

ושלמרות שאני שמחה שהחופש הגיע יש לי פרפרים בבטן מהחופש הזה.

ורציתי לכתוב על הפרפרים האלה שמתחילים מזה שכשאני הולכת לישון הוא רק יוצא ומי יודע מה הם עושים בחסות החשיכה כשהם משוטטים חסרי מעש ברחובות...

ובכל לילה או בכל לפנות בוקר, כשאני שומעת את הדלת נסגרת, אני קצת נושמת לרווחה, עד הלילה הבא..

ואחר כך אני שומעת סיפורים על שיטוטים ליליים ועל שתייה חסרת גבולות ועל מעשי וונדליזם ומתפללת שהוא לא ביניהם...

ורציתי לכתוב על זה שאולי גם אנחנו צריכות לקבל תעודת סוף שנה,

על המבחנים האינסופיים שאנחנו עובריות ועל ההתמדה והסבלנות והגמישות והיכולת לתמוך ולעזור מתי שרק צריך ולהיעלם כשצריך... ועל עוד המון דברים...

וכשבאתי לכתוב את הכל, נגמרו לי המילים....