כשאני הולכת לשוק, אני עוצרת ליד הנשים הערביות ולראות מה הביאו הפעם לשוק למכירה. תמיד יש הפתעות, מאכלים 'תוצרת בית': זיתים מכל מיני סוגים, תבלינים home made  וגם עשבים שנקטפו בחצר שליד הבית. אני מציצה בשקים. בודקת מה יש ושואלת מה עושים עם זה. איך מסבירים לאחת שלא דוברת ערבית ורק 'מבינה קצת' מה עושים? בערבית, בתוספת תנועות ידיים של קיצוץ וחיתוך וערבוב והכל מתבהר. המתכונים בדרך כלל פשוטים. לחתוך ולהוסיף לסלט, או לטגן במחבת בצל בשמן זית ולהוסיף את הירק עם קצת מלח ולימון, או בסיס למילוי אורז עם בשר. זה כמו הרפתקאה.

ואז יום אחד צדה עיני את הידיעה על סיור ליקוט בשישי בבוקר כולל בישול בטבע, ממש ליד הבית שלי. חשבתי ליקוט, מה זה כבר יכול להיות? בדיוק עכשיו ט"ו בשבט והטבע בשיא פריחתו, נכיר כמה עצים, כמה צמחי חוביזה וחמציצים, כמו שעשינו כשהיינו ילדים.. ואולי אדע קצת יותר מה הערביות האלה מביאות.

בשמונה בבוקר יצאנו אל הקור מקפיא במגרש החניה המאולתר ליד צלע של איזה ואדי כל כך קרוב לבית שלי שבכלל לא ידעתי על קיומו. המדריך שפגשנו נראה נער פרחים כמו בפרסומת של FOX. כובע צמר כתום (מי סרג לו את המכוער הזה?) מכנסי דגמ"ח שכבר מזמן לא ראו מכונת כביסה ולמרות הקור, רוב הזמן הליקוט הוא בילה רכון על האדמה חופר כל מיני מציאות ומפגיש אותנו עם טעימות של שורשים ועלים "כדי שנרגיש את האדמה". תכף הבנתי שלכל אחד מאיתנו יש מציאות משלו. מה שאני רואה כפינה סתמית של חורש וכאוסף של עשבים ושיחים בשבילו זה חלון ראווה של מעדניה יוקרתית.

בתוך שניות מקבלים הצמחים בשטח של מטר רבוע עשרות שמות וניתנים בהם סימנים - כאלה שמומלץ לאכול וכאלה שפחות כדאי. מתברר שמסתתרים שם מגוון טעמים, מרקמים ושימושים, שכנראה אפשר למצוא רק ב'מטבח' הזה. טעמנו את הברקן ואת הגדילן ואת החוביזה והחרחבינה המכחילה ואת הכתימה ששורשיה מתוקים, ואת החומיאה. כל הדרך הלכנו ולעסנו את כל הטעים הזה שהטבע רקח בשבילנו ובו בזמן גם ניסינו לעכל את ערימות המידע שהוא מזרים לעברנו. ולא שכחנו לאסוף עלים כאלה ועלים אחרים כדי שבסוף תהיה לנו ארוחה כמו שהובטח בתכנית הטיול.

                                                          זה 'קוקטייל' של עלים ופרחים מהטבע. הכל אכיל.

אמנם התחלנו את השביל בהליכה אבל המשכנו אותו כמעט בזחילה, הכי קרוב לעלים ולאדמה.היו גם התרגשויות, לגלות את הטעמים החדשים וגם צמחים מפתיעים כמו הכלמינתה שלפי יודעי דבר היא צומחת באזור השומרון ומה היא בדיוק עושה באזור שלנו? בסוף היום היתה גם מדורה. לא סתם מדורה שמדליקים עם גפרורים וקש. זו היתה אש מן הטבע.. ממש טקס. אחרי שהתרגשנו מזה שיש אש, עשינו אוכל מכל העלים האלה שקטפנו. חלק בישלנו על המדורה וחלק הפך לסלט וקינחנו בתה מעלי הכלמינתה, שהיה טעים במיוחד..

טוב... זה לא אומר שכל פעם שיחסר לי ירק לסלט אני אצא לגינה לקטוף. אבל היה מרגש לגלות את הפוטנציאל.

והנה סיור שורשים (לא מה שאתם חושבים) ברמת אביב

מזמן שכחתי איך זה היה לפני שנכנסו הטלפונים הסלולריים לחיי.. פעם, מזמן, כשהעולם היה שפוי, כשלא היה דבר כזה להיות זמינה בכל דקה, בכל מצב, בכל זמן, בכל מקום... קשה להאמין שפעם, ממש לא מזמן, חיינו בלי טלפונים סלולריים והחיים התנהלו להם ממש בסדר.

המהפכה הסלולרית הפכה את התקשורת הבין אישית למשהו אחר. החיים בעידן ההודעות הכתובות, המספרים החסויים, הממתינות, המזוהות והכוכביות המיוחדות, יצרו מצב שבו אין אדם בעולם שאי אפשר ליצור איתו קשר ממש ברגע שאני רוצה, בין אם אני בחו"ל, בתור לרופא או באמצע הרצאה. בכל שעות היממה. אתם בטוח מכירים את ההודעה הזו: "את ערה?" שמגיעה בשלוש לפנות בוקר, כאילו שזה מובן מאליו שאני הולכת לישון עם הטלפון..

פעם אם לא עניתי בבית ולא עניתי בנייד, אז מי שחיפש אותי היה משאיר הודעה על המשיבון. היום, אם הנייד שלי לא זמין אז במקומו יש הודעת SMS ואם הטלפון שלי כבוי לרגע, בשניה שאפתח אותו, תגיע אלי רשימת טלפונים של כל מי שחיפש אותך בעשר דקות שבהם לא הייתי זמינה. אי אפשר להעלם. אי אפשר להתעלם, את הופכת להיות זמינה בכל מצב. תרצי או לא.
עודף הזמינות הזה יצר כל מיני תופעות שממש קשה לי להסתגל אליהן.

תופעת החסויים
אני יוצאת מהישיבה ומציצה למכשיר הטלפון שלי כל העולם חיפש אותי. זו חוקיות כזו שבדיוק כשאני עסוקה כולם מחפשים אותי וכשאני זמינה ופנויה – הטלפון שותק... ברשימה יש 5 מספרים חסויים. אין לי מושג מי נמצא מאחורי המספרים הלא מזוהים האלה. אם כולם הם מתקשר אחד או כמה מתקשרים שונים.

מה מביא אנשים להסתיר את מספר הטלפון שלהם? מה הכוונה מאחורי החשאיות הזו ומה היא באה להגיד ואיזו מן תקשורת הם רוצים לבנות.. האמת היא שלא בא לי להתעסק בזה. אני חוזרת לכל המזוהים. החסויים - שיישארו תחת מעטה החיסיון.  

בצהרים שיחה נוספת ממספר חסוי. אני ממהרת לענות לפני שגם זה יהפך לעוד "שיחה ממספר בלתי מזוהה". אופס.. שלושה צלצולים והשיחה נותקה. שיטה טובה להגיד אחר כך "חיפשתי אותך".  

תופעת הבלתי נלאים בעליל
אני מדברת בטלפון ומישהו אחר מתקשר בממתינה. אני לא עוברת משיחה לשיחה. המתקשר מנתק. אחרי שניה מתקשר שוב.. ואחרי עוד שניה – שוב ושוב ושוב. כשאני גומרת לדבר אני מגלה 7 שיחות שלא נענו מאותו מספר. מפתיע. יכול להיות שהוא לא שם לב שאני מדברת...? אהה.. אולי לא הבין שאני לא עונה לממתינות? יש גם הודעה קולית...אני חושבת שזה בטח משהו חשוב/דחוף. המספר לא מוכר. מה כבר יכול להיות דחוף...

אני מתקשרת
- חיפשת אותי? מדברת צפרירה, מי זו?
- את לא מכירה אותי. קבלתי את הטלפון שלך מאורנה
- מאורנה...  (העצבים שלי כבר בעליה אבל אני מתאפקת) מה רצית?
- התקשרתי לברר בקשר לקורס שאת מעבירה.
- מה רצית לדעת בקשר לקורס?
- רציתי לדעת מתי הקורס מתחיל..

חשבתי לעצמי שאם אפשר היה לחנוק מישהו דרך הטלפון זה היה הרגע המתאים להתחיל לחשוב על זה..

תופעת המסמסים המתעלקים

• תגידי, קבלת את הסמס שלי מהבוקר?
• איזה מהם?
• זה עם התזכורת
• כן.
• לא ענית
• על מה יש לענות?
• להגיד שקבלת
• מה, זה לא ברור שקבלתי?
• תאשרי
• ראבק. זה לא ברור?
• לא. אם את לא עונה אני לא יודע שקבלת.

אלוהים. זה בדיוק כמו שולחי הפקסים שהיו מצלצלים לשאול אם הגיע הפקס...אחד כזה ביום וכל שיירי קצת הסבלנות שהיו לך התמוססו לגמרי....

כבר נתקלתי בכל מיני תופעות הקשורות בסמסים. אלה שלא קוראים בכלל. פעם יקראו.. ואחר כך יגידו שלא קבלו. אני עובדת עם אחת כזו. בכל פעם שאני שולחת לה סמס אני יודעת כשנפגש היא תגיד שלא קבלה כלום. גם אם אני מראה לה ששלחתי - היא בשלה. יום אחד עבדנו יחד ואז ראיתי בדיוק איך היא מתנהלת. היא מתעלמת מסמסים שמגיעים ואז ברור שהיא שלא קבלה..

ויש את אלה שאם לא ענית להם מיד – לא יתנו לך מנוחה, עד שתעני,. ואלה שלא עונים בכלל.

והכי מעצבן זה בחגים..כל מי שהכרת מאז שהיית בצבא ועד היום, מסמס לך ברכת חג שמח. את מתלבטת: לענות או לא לענות? את מחליטה לא לענות. העונש שלך יבוא בחג הבא – הזרזיף של הפעם יהפך למבול.. הטלפון שלך מוצף.

ביום ראשון היא הציעה שנלך לחגוג ביום שני מכיוון שיש לי יום הולדת ביום חמישי. סבבה אמרתי. אנחנו חברות לעבודה שנים רבות ונפגשות הרבה על רקע כזה או אחר וגם עם האחרות זה ככה ובכל זאת כשהלכנו ביום שני לבלות במסעדה, ישבנו שם 3 שעות ולא סתמנו את הפה לרגע. ואפילו שאנחנו מכירות כל כך טוב, מסתבר שתמיד יש עוד שכבות שעוד לא הגענו אליהן.

אחר כך כשחזרתי הביתה הוא שאל אותי על מה יש לכם לדבר כל כך הרבה שעות. אנחנו מדברות על הכל. על הילדות ועל היחסים עם בני הזוג, ואצלנו זה מגוון. יש בנו נשואות ופרודות ואחת שחיה בזוגיות שנייה, ועל הילדים, ועל התחביבים ועל התכניות לשנה הבאה וגם קצת על העבודה ועל העתיד ותמיד אנחנו מצטערות שצריך להיפרד. ובפעם הבאה שנפגש  לחגוג יום הולדת לחברה אחרת, גם אז נבלה שעות ולא נסגור את הפה לדקה...

נשים יש ביניהן חיבורים שאני לא רואה אצל גברים.  גם גברים יכולים לנהל שיחות נפש ולדבר על מיליון נושאים אבל ההבדל הבסיסי הוא שבדרך כלל הם לא יתכננו להפגש רק בשביל זה. תסתכלו מסביבכם, כמה מפגשי גברים על טהרת הגברים אתם מזהים? ומה עושים במפגשים האלה?

לפני שבועיים נסעתי לתל אביב (זה היה אחד מאותם ימים חמים) להפגש עם חברה. פעם עבדנו יחד ונשארנו חברות. לפעמים אנחנו לא מדברות כמה חודשים. זה בכלל לא משנה. ברגע שאנחנו נפגשות, התחושה היא שאנחנו ממשיכות מהנקודה ההיא שבה הפסקנו בפעם האחרונה. ורק בגלל שהייתי מתוכננת לחזור הביתה מראש נפרדנו בתשע בערב אחרי שבילינו יחד מהבוקר.. זה היה יום של קרבה ואהבה וחום ונגיעה בכל.. שום דבר לא הפריע לנו, אפילו לא החום שבחוץ. כל פעם אמרנו לעצמנו שמזל שלא כל כך חם..

מה יש לכם לעשות 9 שעות ביחד? שאל אותי הבנזוג כשחזרתי הביתה. לכי תספרי לו שזה לא הספיק לנו.. ואם אפשר היה היינו ממשיכות עוד.

גברים לא עושים את זה. אני מסתכלת על החייל שלי, על החברים שלו. יש ביניהם חברות נהדרת. ממש רשת תמיכה. מתי זה יתפוגג, אני שואלת את עצמי? אחר כך כל אחד יתפזר לדרכו, הם בקושי יפגשו, יווצרו חברויות חדשות בעבודה בלימודים ותמיד יהיה געגוע למה שהיה ואיננו עוד.  ואם הם כבר נפגשים זה בגלל שמישהו זימן להם את זה כמו במילואים או מקומות עבודה שיוזמים מפגשים 'רק לעובדים'.. אני מכירה מעט מאד גברים שיש להם מסגרת של חברות של גברים.. שנפגשים כדי להיות ביחד, מבלים ביחד ובהצהרה עושים להם זמן להיפגש כדי להיות ביחד. כשאני נתקלת בזה אני ממש מתפעלת. כי לרוב זה לא מחזיק מעמד.. אחרי שהם מתחתנים זה בדרך כלל מתמוסס.. כי הם חזקים ולא צריכים תמיכה וכל מיני דברים מעיקים ומציקים כאלה; דברים כאלה צריכות רק הנשים שבאופן טבעי הן חלשות ונזקקות יותר.. ורק במילואים הם מרשים לעצמם שגברים אחרים יחדרו למרחב הפרטי שלהם, ולדבר על נושאים שהם לא נשים וזיונים וכו'.. ובגלל זה גברים אוהבים לצאת למילואים, אפילו אלה שמכחישים שזה ככה..

עכשיו אני מחכה שהגברים יבואו לפה להתנפל עלי.. יאללה..

מפגשים מהסוג השלישי

פגשתי אותם בכניסה לבריכה. ליד המקום שבו משלמים. נראו קצת חריגים בנוף שאני רגילה אליו. שלושה גברברים צעירים. הם לבשו רק בגד ים ומעליו מגבת. המגבות ניסו ללא הצלחה להסתיר גוף לבן ושרירים רפוסים והתחלות של כרס קטנה. את הפיאות אי אפשר היה להסתיר. חרדים, אצלנו? הם הלכו ישר לבריכה ואני הלכתי למלתחה להתלבש. אחרי כמה דקות נפגשנו שוב. שחינו במסלולים מקבילים כשרק חבל אדום מפריד בינינו. אחר כך הם הלכו להשתכשך בג'קוזי ולהזיע קצת בסאונה. הם בכלל לא נראו מוטרדים מענייני פרישות והפרדה בין גברים ונשים.

חזל"ש

אני לא טובה בחופש. החופש מבלבל אותי. אני טובה יותר בשגרה. השבוע חזרתי לשגרה. הצפיפות של המשימות וההתחייבויות עושה לי טוב. אני מרגישה איך החיוניות חוזרת לזרום מחדש בעצמות שלי. בשנה הבאה יהיה לי קצת יותר חופש. אני צריכה ללמד את עצמי ליהנות מזה קצת יותר.

ביקור אצל הרופא

היום הייתי אחרונה. תוך 5 דקות גמרנו לדבר על הסיבה שלשמה באתי, לארגן את כל הרצפטים ולקפל אותם יפה. יאללה תסגור אמרתי לו, יש לי עוד מה לעשות הוא אמר, חשבתי שהוא מתכוון לסיכומי היום. הוא חשב משהו אחר, תוך שניה הרים מסך מקופל והתחיל לשחק freecell. הייתי קצת מופתעת. הוא הסביר לי שהוא באמצע טורניר של מספר המשחקים שישחק מבלי להפסיד.. זה היה משחק האחרון. ישבנו ביחד לפתור את הצרוף הזה..אחרי כמה נסיונות כושלים נמצא הפתרון. עכשיו אפשר היה לסגור וללכת..

פייסבוק

בהתחלה חשבתי שזה לא בשבילי. במשך הזמן למדתי את היתרונות. הוא מאפשר לי לעדכן ולהיות מעודכנת און-ליין (כמעט) בחיי הילדים שלי והחברים והמשפחה, לפעמים זה גם מלווה בתמונות. ככה אני יודעת מי מתחתן, מי נולד, מי נוסע לחופשה, הכל קצר ופשוט. זה מפתה לשמש תחליף לפוסטים, במיוחד בתקופות שאין זמן והכל נורא לחוץ ומסובך. כמה משפטים קצרים והכל מסודר. ברור שזה לא תחליף לפוסט של כמה מאות מילים, אני יודעת את זה, אבל כשיש הרבה עבודה ועסוקים, זו התוצאה..

אגו

אני משתתפת בקורס קצר. כל הלמידה היא בדרך של התנסות ואחר כך משוב. משוב זה סוג של ביקורת. לפי התגובות אני לומדת שחלק מן האנשים כבר מזמן לא היו בצד של מי שמקבל משוב. הם רגילים להיות בצד של זה שנותן משוב לאחרים. משוב הוא משוב, כמה שלא תעטוף אותו בעטיפות של צלופן עם סרט ורוד – בסוף צריך להגיד משפטים כמו 'רצוי לבדוק את היחס בין הזמן שהושקע לתוצאות המשימה' 'שמת לב שלא כל חברי הקבוצה השתתפו?' ודומים להם. לפעמים אנשים יוצאים מהמשוב ממש פגועים. לא תמיד אני מבינה למה. הרי באנו ללמוד, לא?