אני עוברת את השבועות בריחוף.. יום באוניברסיטה יום בעבודה, יום באוניברסיטה יום בעבודה..המעברים מהירים. יום אחד אני שומעת, חושבת, נוברת במעמקים של כוונת המשורר ורוח התקופה  ואמנות התיאור ולמחרת אני מנחה, מכוונת, מדריכה, מתכננת. ביום של האוניברסיטה אני יכולה להרשות לעצמי לשקוע עמוק לתוך כסא הפלסטיק ולהוריד הילוך, להרפות, להיות מובלת לגלות את העולמות לאט לאט, ולמחרת, ישיבה נוגעת בישיבה, המחשבה ממוקדת כל הזמן, תכנון, ביצוע, בקרה, הקצב מתחלף כל הזמן, לראות את הפרטים, שהכל נלקח בחשבון, שלא נשכחו המטרות ולראות כל הזמן את האנשים. יום אחד אני מכוונת לעצמי ולמחרת אני מכוונת אנשים.

וככה אני נעה בין העולמות, שמבחוץ הם נראים כל כך שונים וכל כך אחרים. יום בעולם הזה ולמחרת בעולם אחר. ביום שני אני נעה בין האולמות של מגדל השן של האוניברסיטה וביום שלישי אני כובשת ברגלי את השדות והשבילים של בתי הספר. ביום רביעי אני לעצמי וביום חמישי אני לאחרים. שונה וגם לא. גם פה וגם שם אני מגלה נתיבים חדשים. גם פה וגם שם הדבר הכי חשוב זו ההתבוננות.

ביום שני אני כותבת פרוזה וביום שלישי תכניות עבודה. ביום רביעי אני מתבוננת על תהליכי הכתיבה של עצמי וביום חמישי אני מתבוננת על תהליכי הכתיבה והתכנון של האחרים..

ובצד כל זה החיים. הכלבה כבר לא שולטת על צרכיה. הפסקתי לקום לילדים אז עכשיו אני קמה לכלבה. צריך להוציא אותה לעיתים קרובות יותר החוצה. היא כבר לא מחזיקה מעמד. לא פעם היא עושה את צרכיה בבית. ואנחנו מתלבטים מה לעשות. זה לא יהיה יותר טוב.. עם כלבים זה כאילו קל. תמיד אפשר ללכת לאבנר הווטרינר ולבקש שירדים אותה. ובדיוק ברגע הזה היא מסתכלת עלי במבט החום הזה ומכניסה את הראש שלה לרווח שבין היד לרגל ומזכירה לי שלא אשכח ללטף אותה על הראש ככה כמו שהיא אוהבת..

ובצד הקיום היומיומי הקטן הזה אני ממשיכה כל הזמן לנבור בחיים שכבר נפסקו. המשפחה של אבא שלי שהתרחבה עכשיו למשפחה של אמא שלי. ואני מגלה שעולמו של ביאליק דומה מאד לעולם של אבא שלי. העיירה היא אותה עיירה רק השמות אחרים. אותו משבר אמונה, אותם חיפוש דרך וחיפוש אחר הקיום, אחר הנפש. עכשיו זה החיפוש אחר השרידים האחרונים שנותרו בחיים. מפגשים קטנים עם אנשים ועם פיסות של היסטוריה לתפוס את מה שאפשר לפני שהכל ימוג ויעלם...

מחר אני אפגוש את השריד האחרון שנותר בחיים מהמשפחה של אבא שלי.

בבוקר גיליתי שבעצם אין לי מושג איפה הדיסק און קי שלי בדיוק כשרציתי להעתיק עליו קובץ ממחשב אחר. לכאורה זה לא עניין גדול, בדרך כלל יש לו מקום קבוע כדי שלא ילך לאיבוד בשום מצב אבל הבוקר הוא לא היה בקבוע שלו. תחושת הבטן שלי אמרה שהפעם זה לא סיפור עם סוף טוב.. בשניה אחת כל המצב רוח שלי התהפך. הדיסק הזה הוא כל השכל שלי (טוב, בערך..) מושקעות בו עשרות שעות עבודה.. ובעיני רוחי ראיתי איך כל זה פשוט מתנדף ...

בשלב ראשון התחלתי לשחזר מתי היתה הפעם האחרונה שנפגשנו וגם נפרדנו. אתמול באוניברסיטה לוטם הציעה לתת לי את כל המאמרים שהורידה מאתר הספריה ולחסוך לי הרבה זמן שיטוט יקר. זה היה בסוף השיעור. שלפתי את הדיסק בדיוק כשכבר נורא רציתי הביתה ולא התחשק לי לקשור אותו מחדש לידית של התיק. אחרי שהיא סיימה, דחפתי אותו למקום כלשהו במהירות. את המקום הזה לא הצלחתי לזכור בשום אופן. אבל איך שראיתי בבוקר שהוא לא במקום הקבוע, היה ברור לי שזהו. הוא איננו.

וככה כל היום אני הולכת לי ועושה רשימת מקומות שבסבירות גבוהה הוא יכול להימצא שם. קל למצוא אותו. הוא קשור לסרט אדום. אם רואים אז רואים ואם לא רואים – אז לא רואים. בטוח. בתיק? שום רמז לסרט אדום (אבל הזדמנות לעשות בו סדר). התיק של המחשב, הכיס של הג'ינס.. אולי הוא נפל באוטו.. חיפוש קצר באוטו מגלה שלי שהגיע זמן לעשות בו קצת ניקיון. העולם התחתון של האוטו מעולם לא נראה כל כך רע.

ומרגע לרגע הרשימה הולכת וקטנה, וככל שמספר האפשרויות הולך ומצטמצם כך מתגברת תחושת האבל שלי על האובדן. אני מנסה לשחר מה היה בו, מתי עשיתי גיבוי לקבצים, לאילו קבצים לא היה גיבוי. נזכרתי בכל מיני קטעים שכתבתי ולא הספקתי לפרסם.. מדי פעם יש לי הבלחות של מצגות ושל כל מיני דברים שכתבתי, וככל שאני נזכרת ומשחזרת יותר כך תחושת האבדן הולכת ומתעצמת ומצב הרוח שלי הולך מדרדר.. והיום שלי נעשה עצוב..

מפעם לפעם אני מתנערת ואומרת לעצמי שזה לא סוף העולם. הרוב מגובה ומה שלא מגובה מצוי בכל מיני מחשבים אחרים בבית או בניירות. ואני מנחמת את עצמי בזה שאפשר לראות בזה גם הזדמנות להתחיל דיסק חדש מחדש ושלא יהיו בו דברים מיותרים כמו בישן אלא רק מה שבאמת נחוץ לי כרגע.. תהיי אופטימית, אני אומרת לעצמי ברגעים האלה. ואז אני נהיית אופטימית לדקה שתיים ושוב שוקעת במצב רוח מדוכדך. ונזכרתי במירי שבדיוק אתמול ספרה לי שהדיסק שלה הלך לאיבוד ושעליו כל התזה שלה שעליה היא עובדת כל כך קשה וכמה הצטערתי בשבילה ואמרתי לעצמי שבערב כשאבוא הביתה אגבה את הדיסק שלי in case , ובסוף לא עשיתי את זה, כי חשבתי ש'לי זה לא יקרה'.. אוף..

בערב כשסדרתי את כל הדברים שלי לקראת המחר, ולקחתי את שקית הניילון עם המאמרים, בשנייה האחרונה העין שלי קלטה משהו אדום מבצבץ לו בתחתית השקית. קשה לי לתאר את תחושת האושר שהציפה אותי פתאום. מעולם לא שמחתי כל כך לראות סרט אדום שלסופו מחובר דיסק קטן, חתיכת עולם ומלואו. לכאורה כלום לא קרה. הוא לא באמת אבד הוא רק התחבא. אבל בתודעה שלי התרחשה לה במשך יום שלם חתיכת דרמה. מסוג הדברים הקטנים האלו בחיים שלא חושבים עליהם בכלל עד שפתאום הם אובדים ואז אני מגלה כמה אני חסרת אונים. פתאום כל מיני פרטים בחיי הופכים לבלגן לא יאומן - כזה שמצריך התארגנות מחדש ומהר. וברגע אחד הכל מתהפך.  ..

מכל הימים בשבוע יום שלישי היה הכי מתאים לבדיקת דם שאני צריכה כבר כמה שבועות לעשות.. אני מחפשת את הפתק. כתוב שם 12 שעות צום. בדרך הביתה כבר תכננתי את הכל: מתי להתחיל את הצום, מתי לאכול ומה לאכול, הכל היה מסודר לי בראש. כשהגעתי חזרה בשש בערב לא הייתי רעבה והסתפקתי בצלחת של מרק ירוק תוך שאני מתכננת השלמות לקראת השעה שמונה ואז פניתי לעיסוקי. קודם הכביסה, אחר כך שמעתי במשך ארבעים דקות את סיפור הבלוי בחמת גדר של רותי והבנות לכבוד היומולדת, מירי התעניינה בסידורי הנסיעה ביום חמישי ודברתי עם אורנה על הסדנא המתוכננת. באמצע נעשיתי רעבה אבל אמרתי לעצמי שעוד קצת כי בדיוק הייתי באמצע  ההכנות ליום של מחר בבוקר ובלי שהרגשתי נעשה תשע בערב וזהו חלון האוכל נסגר.

הייתי די רעבה בשביל להסתפק במים שממילא לא הצליחו ליצור אצלי תחושה מרגיעה. תחושת הרעב הפכה להיות יותר ויותר נוכחת במחשבות שלי מבלי שיכולתי לשלוט על זה. וכאילו להכעיס, כמה שדחקתי את המחשבות על זה יותר ככה נעשיתי רעבה יותר. בעשר בערב הייתי כבר ממש רעבה. פתיחת רגעית של דלת המקרר הגניבה לאפי ריח חזק של גויאבות יחד עם התמונה של תבשיל האורז והקטניות, שתכננתי עליו אחר הצהרים.

אני די מיומנת בדחיית סיפוקים ומנסה להסיח את תשומת הלב מהרעב ולהתרכז במה שנשאר לי להכין למחר בבוקר. החלטתי להציץ בתכנית עבודה שנשלחה אלי, הבטחתי להם הערות אבל קשה לי להתרכז. בזמן שאני קוראת אני מרגישה את הרעב מטפס לי בכל הגוף ומתפתל בתוכי כמו נחש..

את יכולה לדחות את הבדיקה למועד אחר, אומר לי קול בתוכי. הרעיון הזה מעודד אותי לרגע אבל בדיקה מהירה ביומן מבטלת אותו על הסף.. אני מגלה שבשבועיים הקרובים אין לי זמן מתאים. מחר זה הכי מתאים.

הויכוח הזה מתעצם בתוכי. קול אחד אומר לדחות "ממילא חרגת מהזמן שהרופא קבע, עוד שבוע לא ישנה.." והקול השני – דוחק בי לא לוותר "קטן עליך" הוא מעודד אותי "צום של כמה שעות זה פיס אוף קייק בשבילך". לתוך הויכוח הזה מתערבבים ריח טיגון הביצים לארוחת הערב וקולות הסכין שחותך את הירקות לסלט: קודם החסה, המלפפונים המבהיקים בירוק יחד עם העגבניות האדומות והפלפל בשלל צבעים. הסלט נערם לו בשלל צבעים בקערה שעומדת בדיוק מול האישה הרעבה שבתוכי, ולתוך הסלט התערבב זיכרון החומוס הטעים מאתמול שחצי קופסה ממנו שוכבת במקרר. רק מים, אני מזכירה לעצמי.

'הכל בראש' אני יודעת, אבל בשלב הזה אני כבר ממש לא מצליחה להסתדר עם הראש הזה. שום דבר לא מצליח להסיט את תשומת הלב שלי, אפילו לא הכורים בצ'ילה שכבר התחילו להגיח אל פני האדמה. המים מעצבנים אותי. ברגע הזה אני מסוגלת לטרוף חצי מקרר.

עשר וחצי בערב. לא שעה טובה להישבר.. אני שותה עוד כוס מים עוזבת את הכל והולכת לישון. שינה טובה יכולה לפתור כל דבר....

מזמן שכחתי איך זה היה לפני שנכנסו הטלפונים הסלולריים לחיי.. פעם, מזמן, כשהעולם היה שפוי, כשלא היה דבר כזה להיות זמינה בכל דקה, בכל מצב, בכל זמן, בכל מקום... קשה להאמין שפעם, ממש לא מזמן, חיינו בלי טלפונים סלולריים והחיים התנהלו להם ממש בסדר.

המהפכה הסלולרית הפכה את התקשורת הבין אישית למשהו אחר. החיים בעידן ההודעות הכתובות, המספרים החסויים, הממתינות, המזוהות והכוכביות המיוחדות, יצרו מצב שבו אין אדם בעולם שאי אפשר ליצור איתו קשר ממש ברגע שאני רוצה, בין אם אני בחו"ל, בתור לרופא או באמצע הרצאה. בכל שעות היממה. אתם בטוח מכירים את ההודעה הזו: "את ערה?" שמגיעה בשלוש לפנות בוקר, כאילו שזה מובן מאליו שאני הולכת לישון עם הטלפון..

פעם אם לא עניתי בבית ולא עניתי בנייד, אז מי שחיפש אותי היה משאיר הודעה על המשיבון. היום, אם הנייד שלי לא זמין אז במקומו יש הודעת SMS ואם הטלפון שלי כבוי לרגע, בשניה שאפתח אותו, תגיע אלי רשימת טלפונים של כל מי שחיפש אותך בעשר דקות שבהם לא הייתי זמינה. אי אפשר להעלם. אי אפשר להתעלם, את הופכת להיות זמינה בכל מצב. תרצי או לא.
עודף הזמינות הזה יצר כל מיני תופעות שממש קשה לי להסתגל אליהן.

תופעת החסויים
אני יוצאת מהישיבה ומציצה למכשיר הטלפון שלי כל העולם חיפש אותי. זו חוקיות כזו שבדיוק כשאני עסוקה כולם מחפשים אותי וכשאני זמינה ופנויה – הטלפון שותק... ברשימה יש 5 מספרים חסויים. אין לי מושג מי נמצא מאחורי המספרים הלא מזוהים האלה. אם כולם הם מתקשר אחד או כמה מתקשרים שונים.

מה מביא אנשים להסתיר את מספר הטלפון שלהם? מה הכוונה מאחורי החשאיות הזו ומה היא באה להגיד ואיזו מן תקשורת הם רוצים לבנות.. האמת היא שלא בא לי להתעסק בזה. אני חוזרת לכל המזוהים. החסויים - שיישארו תחת מעטה החיסיון.  

בצהרים שיחה נוספת ממספר חסוי. אני ממהרת לענות לפני שגם זה יהפך לעוד "שיחה ממספר בלתי מזוהה". אופס.. שלושה צלצולים והשיחה נותקה. שיטה טובה להגיד אחר כך "חיפשתי אותך".  

תופעת הבלתי נלאים בעליל
אני מדברת בטלפון ומישהו אחר מתקשר בממתינה. אני לא עוברת משיחה לשיחה. המתקשר מנתק. אחרי שניה מתקשר שוב.. ואחרי עוד שניה – שוב ושוב ושוב. כשאני גומרת לדבר אני מגלה 7 שיחות שלא נענו מאותו מספר. מפתיע. יכול להיות שהוא לא שם לב שאני מדברת...? אהה.. אולי לא הבין שאני לא עונה לממתינות? יש גם הודעה קולית...אני חושבת שזה בטח משהו חשוב/דחוף. המספר לא מוכר. מה כבר יכול להיות דחוף...

אני מתקשרת
- חיפשת אותי? מדברת צפרירה, מי זו?
- את לא מכירה אותי. קבלתי את הטלפון שלך מאורנה
- מאורנה...  (העצבים שלי כבר בעליה אבל אני מתאפקת) מה רצית?
- התקשרתי לברר בקשר לקורס שאת מעבירה.
- מה רצית לדעת בקשר לקורס?
- רציתי לדעת מתי הקורס מתחיל..

חשבתי לעצמי שאם אפשר היה לחנוק מישהו דרך הטלפון זה היה הרגע המתאים להתחיל לחשוב על זה..

תופעת המסמסים המתעלקים

• תגידי, קבלת את הסמס שלי מהבוקר?
• איזה מהם?
• זה עם התזכורת
• כן.
• לא ענית
• על מה יש לענות?
• להגיד שקבלת
• מה, זה לא ברור שקבלתי?
• תאשרי
• ראבק. זה לא ברור?
• לא. אם את לא עונה אני לא יודע שקבלת.

אלוהים. זה בדיוק כמו שולחי הפקסים שהיו מצלצלים לשאול אם הגיע הפקס...אחד כזה ביום וכל שיירי קצת הסבלנות שהיו לך התמוססו לגמרי....

כבר נתקלתי בכל מיני תופעות הקשורות בסמסים. אלה שלא קוראים בכלל. פעם יקראו.. ואחר כך יגידו שלא קבלו. אני עובדת עם אחת כזו. בכל פעם שאני שולחת לה סמס אני יודעת כשנפגש היא תגיד שלא קבלה כלום. גם אם אני מראה לה ששלחתי - היא בשלה. יום אחד עבדנו יחד ואז ראיתי בדיוק איך היא מתנהלת. היא מתעלמת מסמסים שמגיעים ואז ברור שהיא שלא קבלה..

ויש את אלה שאם לא ענית להם מיד – לא יתנו לך מנוחה, עד שתעני,. ואלה שלא עונים בכלל.

והכי מעצבן זה בחגים..כל מי שהכרת מאז שהיית בצבא ועד היום, מסמס לך ברכת חג שמח. את מתלבטת: לענות או לא לענות? את מחליטה לא לענות. העונש שלך יבוא בחג הבא – הזרזיף של הפעם יהפך למבול.. הטלפון שלך מוצף.