יומיים אחרי שהוא נוסע לצבא מבליחה במוחי המחשבה שמזמן לא דברנו. אני מנסה בטלפון. לפעמים הוא מסנן אותי ולפעמים הוא עונה. אני פותחת בסדרת שאלות לחימום.. 'מה שלומך?' ו'איך הגעת אתמול?' ובדיוק כשהשאלה השלישית כבר עומדת לי בקצה הלשון, אני מרגישה את קוצר הרוח שלו בקול... "טוב", הוא אומר, "אני חוזר אליך עוד מעט" אני כבר יודעת שה'עוד מעט' הזה יכול לקחת כמה שעות ואולי גם כמה ימים.. מנימת הקול שלו אני מבינה שהוא בסדר. גם השבוע צלצלתי כהרגלי. הקול שלו היה שמח. הרגשתי שהפעם יש סיכוי שהוא לא יסנן אותי. התחלנו כרגיל, ב'הספקת בזמן לאוטובוס?' ואז אפילו בלי ששאלתי הוא ספר לי שקבל תפקיד חדש. 'איזה תפקיד?' אני שואלת 'סמל מחלקה' הוא עונה לי ולמרות שאני בטוחה שהבנתי מה שהוא אמר רציתי לדעת בדיוק מה זה התפקיד הזה. מה זה אומר. בקול שלו הרגשתי את מצב הרוח שלו. זה מצב רוח של רוח שטות. 'את לא מבינה מה זה?' הוא אומר לי 'אני מבינה' אני אומרת ובכל זאת אני לא כל כך מבינה. אני מנסה להבין מה קרה שם. איך זה קורה שממצב שבו הוא חיפש את כל הדרכים שקיימות בעולם כדי לצאת משם ולא הפסיק אפילו לדקה, אחרי כמה חודשים הוא בא ומספר שמינו אותו לסמל מחלקה. את זה בטוח שלא הבנתי אפילו שאמרתי שהבנתי. ובדיוק כשרציתי לשאול עוד משהו, כמו בסיפור של לכלוכית השעון צלצל שתים-עשרה והגיע משפט הסיום "טוב, אני חוזר אליך עוד מעט".

טו... צליל השיחה שהתנתקה נמשך עוד כמה שניות ארוכות, ונלווה לסימני השאלה שנשארו אצלי. ידעתי שאין לי סיכוי לדעת את התשובות. 'עזבי' אמרתי לעצמי אחרי שסגרתי את הטלפון, מה את חופרת.. מה זה משנה איך זה קרה ולמה דווקא הוא. אבל קשה לי להניח לזה. אני צריכה לדעת את הדברים מבפנים. להבין את השתלשלות העניינים. אני יודעת שאין סיכוי שזה יקרה. ובכל זאת אני לא יכולה להמנע מכל הסרט הזה שעובר לי עכשיו בראש. הסרט של השנה האחרונה.

היום של הגיוס, 12 שבועות של טירונות. יבוא הביתה או לא יבוא? כאבי הבטן של מוצאי שבת, הסיוט של יום ראשון בבוקר, יספיק לאוטובוס או לא יספיק? השעות הארוכות בדרכים, שעת ת"ש והטלפונים בחצות, שיחות העידוד, הנעליים, טקס ההשבעה, הסמסים, הגימלים של מוצאי שבת (במה הוא היה חולה?), האריזות של ראשון בבוקר, כמעט נפקדות. 21 יום נפקדות. שיחות עם המפקדים שלו, האיומים מתחלפים בשיחות של הבנה, המשפט, טירונות בלי סוף, לאן הלאה? לאן הלאה? לאן הלאה? קצין מיון, מפח"ש, קצינת מיון, מפח"ש, מכתבים, עוזב? לא עוזב? החטיבה מוותרת עליו? החטיבה לא מוותרת עליו, יש תפקיד. הוא לא מרוצה. חוזרים לסיפורי ראשון בבוקר, יספיק לאוטובוס או לא יספיק? לא יספיק. יש לו חדר קבוע. בגדי ב' בתוך שק הכביסה שלו, אריזות במוצאי שבת. הוא יספיק לאוטובוס ביום ראשון? ברור, לא?

הטלפון מצלצל שוב. זה הוא.

'מה?' אני שואלת.

'מה מה', הוא אומר, 'אמרתי שאני תכף חוזר אליך, לא?'

'נכון, באמת אמרת', אני עונה לו קצת מופתעת 'רצית משהו?'

לפני שבוע הטירונות הסתיימה. אנחנו לא באנו לטקס הסיום כי הוא לא היה שם. עשרה ימים לפני הסיום הוא החליט שדי לו, לקח את הרגליים וברח הביתה. בשמונה בבוקר של יום חמישי אחד בסוף שבוע שבו הוא לא היה אמור להגיע הביתה, הוא הופיע בדלת, מאובק ומיוזע כשעיניו אדומות מחוסר שינה והודיע לנו 'לקרבי אני לא חוזר'. הוא נשמע נחוש ובאותה נשימה גם הצהיר שידוע לו שהוא יחטוף על זה והוא מוכן לשלם את המחיר, כל מחיר שיידרש, כולל משטרה צבאית שתבוא לקחת אותו מהבית.

מאז הוא לא חזר לצבא.

המפקדים שלו מצידם עשו כל מיני ניסיונות להידבר איתו, בהתחלה היו הרבה טלפונים. רצון להבין מה קרה. לאט לאט הקשר הזה הלך ודעך. קודם הם ביקשו לדעת שהוא הגיע בשלום והכל בסדר. אחר כך, זה עבר לאיומים שאם הוא לא חוזר אז הוא מסתבך (כאילו שהוא לא ידע) אחר כך זה עבר לכל מיני ניסיונות הידברות. את כל מה שהציעו הוא דחה. הוא מצידו לא רצה להמשיך שם יותר והבין שבדרכי נועם הוא לא ישיג את זה כי יש לו פרופיל קרבי ועד לרגע הבריחה הוא גם היה חייל די טוב...

ואת לכי תתמודדי עם זה. בלי שתתכונני פתאום כל תמונת העולם הבטוח שלך נפרדת לחלקים חלקים כמו בפזאל וכל חלק בפאזל הזה עומד למבחן. מאיפה מתחילים להתמודד עם זה? מלכתחילה היה לי ברור שהדרך הנכונה היא שהוא יחזור לצבא מהר ככל האפשר ויפתור את בעיותיו בדרך שבה פותרים בעיות בדרך כלל, בהידברות. הוא חשב אחרת. הוא חשב שאם הוא ישאר בבית הוא יצליח להפעיל עליהם לחץ ובסוף הם יוותרו עליו. היו לו חישובים, היו לו הערכות, הוא אסף מידע, הוא למד את הנושא לעומק. ובעיקר היה פה פער בין מה שאני חשבתי שצריך לעשות לבין הדרך שבה הוא בחר. הוא חשב שבאמצעות הלחץ שהוא מפעיל ע"י זה שהוא ברח, הוא יצליח לגרום להם לשנות את התכניות שיעדו לו. אנחנו חשבנו שצריך ללכת במסלול של הידברות.

לא ידעתי איך מצליחים להתחבר ממקומות כל כך שונים מהותית.היינו בקונפליקט. היה לנו קושי לקבל את הדרך שלו, ניסינו לשכנע אותו לפעול כמו שהם מציעים, הוא סרב, כל הזמן שידר חוסר אמון בהבטחות הצבא, מאוכזב מחוסר התמיכה שלנו בעמדתו ומחוסר התמיכה בדרך שבה נקט. הפער הזה נמצא שם כל הזמן. הוא בשלו ואנחנו בשלנו. היה גם קושי להידבר איתו. בימים הראשונים היו לנו שיחות. ניסינו להבין מה קרה, לאן זה הולך, מה התכניות שלו... יותר סימני שאלה מתשובות. ככל שנקפו הימים, הטלפונים מהצבא התמעטו, השיחות שלנו התמעטו גם. הוא הלך והסתגר. גם אנחנו. כל אחד התבצר בעמדתו. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. בקושי נפגשנו לארוחות. כשנושאי השיחה בארוחה לא מצאו חן בעיניו הוא היה מסתלק.

"כאשר אני מפחדת/ אני זוקפת את ראשי/ ושורקת נעימה עליזה /כך שאיש לא יחשוד /שאני מפחדת" ככה שרה אנה האומנת במחזה אנה ומלך סיאם. כשאני מפחדת, אף נעימה עליזה לא מצליחה להסיט את מחשבות הפחד מן הראש שלי. במשך היום אני עוד איכשהו הצלחתי להסתדר עם זה כשאני מעסיקה את עצמי בכל מיני מבצעים ופעולות. עד שהגיע הלילה. בלילה היה לי קשה לישון. המחשבות שלי היו חדות, חשתי בשבריריות החיים. עכשיו זה לא רק אני. מצאתי עצמי תלויה בכל מיני גורמים עלומים שמסביב בסוג של תלות הדדית שלא יכולתי לפרק אותה. התחדדה אצלי הידיעה שהפעם לא מספיק לסמוך רק על עצמי ואני חייבת להישען על אחרים. אבל על מי?

בכל המצב הזה, הזמן נע קדימה בקצב שלו מבלי להתחשב בכלום. מבחינתנו לזמן יש משמעות עצומה. כשאתה נפקד המונה של הזמן דופק. כל יום נספר, כל דקה נחשבת, החשבון הולך ותופח ועימו הידיעה שרגע התשלום לא יאחר להגיע. גובה התשלום קשור במספר הימים שאורכת הנפקדות.

אחרי תקופה ארוכה, מסתמן כרגע פתרון שהוא מוכן לשקול. לראשונה מזה ימים הוא מוכן להקשיב. הבעיה היא שביסודו של כל פתרון מונחת העובדה שעליו להישפט ולהיענש על הבריחה ועל הנפקדות. יש לזה שם "למען יראו ויראו"

אחרי כמעט שבועיים בבית, טקס ההשבעה שהיה אמור להיערך עוד יומיים נראה רחוק נראה רחוק מתמיד. כל הסימנים הראו שהוא לא בכיוון.

בסוף בסוף כשהגיע מועד טקס ההשבעה גם הוא לקח בו חלק. וכמו שאר האמהות שעמדו מסביבי והצטופפו במקום הדחוס והבלתי אפשרי הזה שנקרא רחבת הכותל – גם אני התרגשתי. טקסים זה משהו שנוגע לך במקום חשוף כזה שישר יש לך דמעות. התרגשתי לראות אותו צועד שם עם החברים שלו, נשבע יחד עם כולם.. לא עניינה אותי כל הצבאיות המוגזמת שהופגנה שם, לא הקשבתי לכל המילים הגדולות שפיזרו שם בעלי הדרגות למיניהם. לא עניינו אותי המילים הגדולות של מורשת הקרב וגם לא הסופרלטיבים הקשורים בהגנה על המולדת.

בשבילי אלה היו רגעים של ניצחון אישי שלו, של התגברות על הקושי לחזור שנולד בעקבות הימים הרבים שבהם שהה בבית. מבחינתו הוא הרגיש כבר עם רגל אחת בחוץ. אחרי הרבה שעות של התלבטויות כשבסוף הוא החליט לחזור.

החברים שמחו לקראתו. איך שהגיע ישר הכניסו אותו לשורותיהם כאילו שהוא לא היה חסר שם בכלל. גם המפקדים שלו ככה. כולם היו עסוקים בטקס ובלהקשיב להוראות של הרס"ר, ברגעים ההם לא היה דבר חשוב מזה. כל הענייניים האחרים נדחקו הצידה. בהתחלה היו חזרות. גם אני הקשבתי לרס"ר. הקשבתי לדרך שבה הוא מנהל את הטקס. הכל בצורה עניינית. צחקתי מביטויים שוביניסטים כמו: "מה זה צריך להיות? אתם מתנהגים לי פה כמו קורס של פ"פאיות*" אחר כך הוא ביקש מהם להשקיע קצת יותר במעבר מנוח לדום והם השקיעו. הרגליים עלו למעלה בסדר מופתי וירדו בקול רועם והוא החמיא להם כשהם עשו את זה טוב. אחר כך היה להם זמן להחליף חוויות ביניהם. ראיתי אותם מהצד. היתה שם התעניינות ושמחה וצחוק גדול. לי זה עשה טוב.

שבע בערב, רחבת הכותל מתפוצצת מהמון אדם עד שנדמה שאי אפשר לדחוס שם אדם אחד נוסף. תנועת הנכנסים לא פוסקת לרגע. סיורי תיירים בבליל שפות, טקס הענקת תעודות זהות לתלמידי תיכון, עוד יחידות צבאיות, מתפללים וסתם מבקרים. בתוך כל זה התנהל לו טקס ההשבעה שנראה לי קצת לא כל כך שייך למקום, בסדר מופתי ראוי לציון. חצי שעה של שמאל ימין והקשב ועמוד דום ועמוד נוח ולימין פנה, בלי נשק ועם הנשק. נאומים של כל מיני בעלי דרגות. פרק א' מספר יהושע, דקת יזכור לזכר לוחמי החטיבה שנפלו, ההשבעה, חלוקת נשק וספרי תנ"ך, שירת התקווה וקדימה צעד. השעה שבע וחצי והכל מאחורינו. היתה שם שמחה.

יום חמישי בערב. בדרך הביתה לא הצלחנו להימלט מאף פקק. בילינו שעה בפקקים שביציאה מהעיר העתיקה ומירושלים. קיללנו בפקקים באזור תל אביב ולקינוח עמדנו 40 דקות בפקק בכניסה ליוקנעם בשעה 12:30 בלילה. היינו כל כך עייפים שאפילו לא היה לנו כוח להתרגז.

אין כמו לחזור הביתה ולצנוח עייף על המיטה שלך אחרי יום ארוך ומתיש. אני אוהבת את המגע עם השמיכה בדקות שלפני שאני נרדמת.

* פקידות פלוגתיות