תכף תכף מגיעה לה השנה החדשה

שנת 2013 היתה בשבילי שנה של צמיחה, למידה, מוטיבציה ואהבה.

לקראת השנה החדשה אני רוצה לאחל לעצמי ולכל מי שמבקר אותי פה,

שזו תהיה שנה מיוחדת 

עם:

הרבה אומץ לפעול
ביטחון להיות אותנטית
רעב לחלום
מטרות שאפשר להשיג
והשראה במקומות בלתי צפויים

שאדע להפרד באהבה ממה שאי אפשר

שאנשום קצת

שאמצא את הזמן לעצור

ושזו תהיה שנה עם לב פתוח ואינסוף נקודות מבט

ושאזכור ש...

החגים האלה הם יותר מדי חופש בשבילי. כל הזמן צריך להיות עסוקים בלתכנן מה לעשות, איך להעביר את הזמן, לארח, להתארח, לבשל, לנקות, לסדר, להתכונן לקראת.. לחשוב על מתנות. תגידו, מה רע בשגרה, אה?

בחופש אני מבלה 24 שעות בבית עם אנשים שבדרך כלל אני רגילה לראות אותם חצי שעה פה וחצי שעה שם ועוד 3 שעות בערב.. שכולל בתוכו גם הכנות לארוחת ערב, תליית כביסה וקיפול כביסה, טלפונים לחברות וכו'.. העבודה, שהיא העיסוק המרכזי שלך ביומיום, נדחקה לקרן זית. עכשיו את עם הילדים (בא לך לעשות לי  משהו קטן לאכול? אז מה אם 00:30 בלילה...) אני הכי מרגישה בבית כשאני בעבודה..

כל הזמן נוסעים. או שבאים או שהולכים. לא תמיד בא לי אבל צריך. אחרת איך נפגש? לא בא לי לראות, להדחק בחניה בלתי אפשרית, לפגוש דברים ש'בחיים לא ראית דבר כזה', לאכול בחוץ, להשתזף ולהתמלא בחול ים, לקנות דברים שלא צריך, להתחבק עם זו שלא ראיתי שנים,  להיתקל בדברים ש'אין כאלה בארץ' ולהגיד שנהניתי.

חו"ל? בשביל מה זה טוב. מה יש שם לראות שלא ראיתי? חו"ל מעלה את כל המפלסים למעלה: מפלס הסבלנות, מפלס הצפיפות, מפלס ניצול הזמן ביעילות. רבים בקלות. הכל הופך להיות טעון וסוער עד גבה גלי.. חלק גדול מהריבים בעת נסיעה מעבר לים קשור בהתנגשות של לוחות זמנים. ככה, בארץ, בנאדם לא מבלה נון סטופ עם מישהו. הוא הולך לעבודה, חוזר, יש לו כל מיני עניינים, אבל בחו"ל, את צמודה לזוגי שלך לטיול מהבוקר עד הבוקר. וכך צריך לתאם זמני קימה והליכה לישון (יש רק חדר אחד במלון ואין לאן לברוח) קצבי הליכה וזמני אכילה, ומיני מזונות ורצונות מנוגדים..

חופשה ארוכה לא עושה אותי יותר מאושרת. חופשה טובה בשבילי היא כזו שתפורה למידותי והיא במינון הנכון.. הגעתי למסקנה שמה שעושה אותי למאושרת זה בעיקר הדיבורים על החופש.. התכנונים, המחשבה על מה שיהיה. הכי אני נהנית מהמשחק המקדים.. לצאת זה כבר פחות חשוב.

מפגשים מהסוג השלישי

פגשתי אותם בכניסה לבריכה. ליד המקום שבו משלמים. נראו קצת חריגים בנוף שאני רגילה אליו. שלושה גברברים צעירים. הם לבשו רק בגד ים ומעליו מגבת. המגבות ניסו ללא הצלחה להסתיר גוף לבן ושרירים רפוסים והתחלות של כרס קטנה. את הפיאות אי אפשר היה להסתיר. חרדים, אצלנו? הם הלכו ישר לבריכה ואני הלכתי למלתחה להתלבש. אחרי כמה דקות נפגשנו שוב. שחינו במסלולים מקבילים כשרק חבל אדום מפריד בינינו. אחר כך הם הלכו להשתכשך בג'קוזי ולהזיע קצת בסאונה. הם בכלל לא נראו מוטרדים מענייני פרישות והפרדה בין גברים ונשים.

חזל"ש

אני לא טובה בחופש. החופש מבלבל אותי. אני טובה יותר בשגרה. השבוע חזרתי לשגרה. הצפיפות של המשימות וההתחייבויות עושה לי טוב. אני מרגישה איך החיוניות חוזרת לזרום מחדש בעצמות שלי. בשנה הבאה יהיה לי קצת יותר חופש. אני צריכה ללמד את עצמי ליהנות מזה קצת יותר.

ביקור אצל הרופא

היום הייתי אחרונה. תוך 5 דקות גמרנו לדבר על הסיבה שלשמה באתי, לארגן את כל הרצפטים ולקפל אותם יפה. יאללה תסגור אמרתי לו, יש לי עוד מה לעשות הוא אמר, חשבתי שהוא מתכוון לסיכומי היום. הוא חשב משהו אחר, תוך שניה הרים מסך מקופל והתחיל לשחק freecell. הייתי קצת מופתעת. הוא הסביר לי שהוא באמצע טורניר של מספר המשחקים שישחק מבלי להפסיד.. זה היה משחק האחרון. ישבנו ביחד לפתור את הצרוף הזה..אחרי כמה נסיונות כושלים נמצא הפתרון. עכשיו אפשר היה לסגור וללכת..

פייסבוק

בהתחלה חשבתי שזה לא בשבילי. במשך הזמן למדתי את היתרונות. הוא מאפשר לי לעדכן ולהיות מעודכנת און-ליין (כמעט) בחיי הילדים שלי והחברים והמשפחה, לפעמים זה גם מלווה בתמונות. ככה אני יודעת מי מתחתן, מי נולד, מי נוסע לחופשה, הכל קצר ופשוט. זה מפתה לשמש תחליף לפוסטים, במיוחד בתקופות שאין זמן והכל נורא לחוץ ומסובך. כמה משפטים קצרים והכל מסודר. ברור שזה לא תחליף לפוסט של כמה מאות מילים, אני יודעת את זה, אבל כשיש הרבה עבודה ועסוקים, זו התוצאה..

אגו

אני משתתפת בקורס קצר. כל הלמידה היא בדרך של התנסות ואחר כך משוב. משוב זה סוג של ביקורת. לפי התגובות אני לומדת שחלק מן האנשים כבר מזמן לא היו בצד של מי שמקבל משוב. הם רגילים להיות בצד של זה שנותן משוב לאחרים. משוב הוא משוב, כמה שלא תעטוף אותו בעטיפות של צלופן עם סרט ורוד – בסוף צריך להגיד משפטים כמו 'רצוי לבדוק את היחס בין הזמן שהושקע לתוצאות המשימה' 'שמת לב שלא כל חברי הקבוצה השתתפו?' ודומים להם. לפעמים אנשים יוצאים מהמשוב ממש פגועים. לא תמיד אני מבינה למה. הרי באנו ללמוד, לא?

אני אוהבת לקפוץ בחבל. בכניסה לבית מונח לו החבל האדום שלי עם הידיות האדומות. כל פעם שאני עוברת לידו הוא קורץ לי. ברוב הפעמים אני מתעלמת ואומרת 'אחר כך', למה אחר כך? כי בקפיצה בחבל יש בעיה שהציצי קופצים אז קודם אני צריכה חזייה מתאימה. כדי להגיע לתוצאות צריך להתאמן הרבה. תוצאות זה למשל לקפוץ דקה שלמה או לדלג ברציפות 60, 70, 80.. 100 דילוגים בלי לעצור. וגם צריך להשקיע מחשבה להרים את הרגליים בהתאמה עם סיבוב החבל.  כשמתעייפים - זה מתחיל להיות מסובך, אבל אם אני מתרכזת – זה די קל וגם מהנה וגם מצויין לגוף.

המקום הזה שאני עובדת בו כבר תקופה. השבוע באתי לשם, בדרך חשתי שהאנרגיות שהיו לי פעם כשהייתי באה – אינן. שאלתי את עצמי איפה כל ההתלהבות הזו שאפיינה את בואי למקום הזה בעבר. איפה ההתרגשות. איפה הדרייב הזה של להפוך את העולם. היתה שם עשייה טובה אבל בזמן האחרון הדברים תקועים. בהתחלה זה עשה לי תחושה לא טובה. העסקתי את עצמי במחשבות. רציתי לדעת מה גרם לזה, חיפשתי אסטרטגיות אחרות להעיר ולעורר. בעיקר הפניתי אצבע מאשימה אל עצמי: שלא הבנתי, לא הספקתי, שהחמצתי.. אבל השבוע כשקפצתי לי בחבל חשבתי שאולי בעצם הגענו לקצה המיצוי של מה שאנחנו יכולים להפיק מה'ביחד' שלנו והגיע הזמן שאני אדלג משם. אני מרגישה שהתלהבות העבר פינתה את עצמי לכל מיני חפירות של למה ואולי וזה עושה לי תחושות לא טובות.

ככל שאני מתבגרת אני רוצה להתנהג כמו משקיעה מנוסה, להתבונן סביב ולחפש את ההשקעות הנכונות בשבילי, כאלה שבעקבותיהן אני אקבל את מה שמגיע לי  - יד מושטת וחיבוק חם ותחושה של תמיכה וקשרים הדדיים. אני מחפשת להתקרב למקומות שיגרמו לי להרגיש מלאת אנרגיה ובעלת ערך ולהתרחק מן המקומות ומאנשים שמעוררים בי רגשות שליליים כמו אשמה או חוסר נוחות או מבוכה. ובדיוק בשביל זה יש  לי חבל. כדי לדלג מהמקומות שבהם אני מרגישה שאני מבזבזת אנרגיה חסרת ערך בניסיון להבין ולברר ולנסות שוב ושוב.

וככה אני מרגישה לגבי המקום ההוא. שאם פעם הוא היה חשוב לי מאד והייתי מושקעת שם מאד, אז גם דברים שהיו חשובים פעם עשויים לאבד את קסמם עם הזמן ואני לא צריכה להרגיש אשמה או להיבהל על כך שזה כבר פחות מעניין אותי יותר. הכי נכון זה לדלג, לזוז ולהמשיך הלאה - בלעדיהם. שאני לא צריכה להצטער על כך שצריך להיפרד. שלפעמים להיפרד זה הדבר הכי נכון לעשות, גם בשבילי וגם בשבילם. ושצריך לדעת לעשות את זה כמו שצריך לפני שאני מדלגת לי הלאה.