אני מוכנה להודות כי בחופשות לחו"ל אני הופכת לאדם רדוד במיוחד. לא מעניינים אותי מוזיאונים, אתרים היסטוריים, ומונומנטים מפוארים. לא ארכיאולוגיה ולא חומות העיר העתיקה ולא נפלאות האימפריה. ממש לא. אלא אם כן, כבר שמתם לב, יש שם איזה שוק מעניין לבקר בו ומשהו טעים לאכול.

אבל יש פה בעיה קטנה. שילמנו כסף, נסענו, לקחנו חופש מהעבודה, קראנו חומר ולמדנו קצת על המקום אז מה לא נטייל? מה נספר שנחזור... שישבנו במלון.. שלא עשינו כלום... קצת בעייתי, לא?

לפעמים לא נעים אז קצת החלטנו שתרבות.. שיהיה לנו מה להגיד בתשובה לשאלה: "בארמון הזה הייתם?" ולא יכול להיות שנהיה באיסטנבול מבלי לבקר במקומות הללו, אז בחוסר רצון מופגן קבלנו החלטה משותפת על אתר אחד בלבד, ארמון טופקאפי. וגם זה, במגבלות של זמן: לא יותר מ-3 שעות.

אחרי קרבות רחוב מתישים בתור לקופות ותשלום דמי כניסה בסך עשר לירות לאדם (שלושים ש"ח) צעדנו ארוכות לתוככי המתחם, נכנסנו פנימה וגילינו שהמלכים התורכים היו, איך לומר, בעדינות, די צנועים ביחס לארמון שלהם, ואם לא היה שלט שאומר: "חדר הפגישות של המלך", הייתי מוכנה להישבע שבמקום החזיקו סוסים. ארמון. בסדר. אבל עד עכשיו לא הבנתי את הביג דיל. הנוף הנשקף מאזור הארמון הוא יפה ביותר אבל מזג האוויר היה כל כך קר, שזו היתה ממש הסתכנות לשהות בחוץ יותר מדי במטרה "ליהנות מן הנוף".

בדקות הראשונות עוד חיפשנו קצת מלכות, אבל מהר מאוד קבלנו החלטה "לסרוק מהר ולהתחפף עוד יותר מהר". הסתערנו על חדרי התצוגה השונים המציגים את אוצרות המלך, בדגש על אבנים יקרות וזהב. היה נחמד, סקרנו קצת את אמצעי האבטחה כדי לבחון כמה קל יהיה לשדוד את יהלום טופקאפי המפורסם. למזלי אני לא בקטע של יהלומים. אחרי זה מיהרנו לחזור לרחוב, למוכרי הערמונים. הערמונים בתקופה הזו של השנה הם הכי טעימים, כשהם חמים, וכשבחוץ שורר קור שחבל על הזמן. זה היה מחמם לב ובטן כאחד.

הלכנו שוב לבזאר הגדול, יש המון אזהרות על כייסים הפועלים במקום: 'מדובר בכייסים מיומנים ביותר; לא תרגישו כלום';  המציאות היתה אחרת. הבזאר הגדול זה שוק ענק, מקורה, נקי ומרווח, והאסתטי ביותר שביקרתי בו, עם מרווח גדול ביותר בין אדם לאדם. זה לא משנה את העובדה שממש לא היה מה לקנות בו ושאת מרבית הפריטים ניתן למצוא בכיף, אפילו במחיר נמוך יותר, בכל שוק מצוי אצלנו. לכן, אחרי שעה קלה בלבד, כבר עשינו דרכנו החוצה, לאזור השוק שבחוץ שם זה השוק האמיתי. שם הכל דחוס ושוקק חיים וצפוף וצבעוני. חנות ליד חנות.

אחר כך החלטנו שאנחנו פשוט הולכים לפי מה שיצא.

וככה עלינו על מעבורת ונסענו מצד אחד של העיר לצד השני. ירדנו בתחנה הסופית וטיילנו בעיירות שלחופיהן עצרנו. נגמר לנו מהעיירה, עלינו שוב על המעבורת לצד השני. וככה מצד לצד. היה ממש נחמד להסתובב בעיירות הקטנות, רחוק מהחלק התיירותי של העיר. לטייל בשווקים, להיכנס לבתי הקפה ומעדניות ולהיטמע בין אנשים.

ונסענו באוטובוסים ובחשמליות עד התחנה הסופית שלהם.. ירדנו לשוטט. כל פעם שהיה קצת קר נכנסנו לאיזה בית קפה מקומי. תכף נקשרת שיחה על "מאיפה אתם" והתשובה "ישראל" מעוררת המון אהדה כזו שזה ממש נחמד. וזה היה ממש נחמד.

אז אם אתם שואלים איפה ביקרנו, אנחנו לא בדיוק הכתובת לשאול... אבל אנחנו יכולים להגיד שמאד נהנינו.

מה אוכלים?

זה כל כך פשוט. בדרך, תוך כדי, בהליכה מפה לשם אפשר לזלול בייגלה טרי מלא בשומשום (לירה טורקית אחת), לבלוס שוקולד מיצור מקומי, רול של אגוזים עטוף בסוכר ענבים, לעצור בקונדיטוריה לטעימה של עוגת קדאיף, שלוש בקלאוות, וקינוח חלבי מתוק וחם בשם סחלב, ולזלול עוד כמה קוביות קטנות של רחת לוקום מלאה בפיסטוקים, ככה על הדרך. וזה עוד לפני אוכל של ממש.

בערב הראשון רצינו ללכת לאיזו מסעדה שקראנו עליה המלצה באחד מהמדריכים לתיירים. זה סיפור לא פשוט להתמצא ולמצוא כי סימון הרחובות בשמות זה לא בדיוק הצד החזק של התורכים. לפעמים אפשר ללכת רחוב שלם בלי לדעת מה שמו. השם נמצא רק בקצה. וכיוון שהלכנו בעיקר ברגל... ("זה ממש קרוב" כמו שנאמר לנו) אז זה אומר שהלכנו המון רק כדי לגלות שזה לא בדיוק הרחוב שאנחנו מחפשים...עצרנו אנשים לשאול. אף אחד לא יודע לכוון אותך. למה? כי יש סיכוי סביר שלא בטאת את שם הרחוב נכון. האותיות זה לא מה שאנחנו מכירים. האות S למשל. לפעמים זה כמו ס' ולפעמים כמו ש' ולפעמים כמו צ'. לכי תדע מתי זה ככה ומתי זה אחרת. וכיוון שזו אות מאד פופולארית, הסיכוי שבטאת את זה לא נכון הוא יותר גדול מגדול...  אחר כך שכללנו את השיטה. ראינו במפה שזה ליד איזה מסגד והתחלנו לשאול "איפה נמצא המסגד?"  גם זו התבררה כשאלה בעייתית. בעיר יש כל כך הרבה מסגדים שזה ממש בעייתי למצוא אחד שהוא לא מבין הגדולים והמפורסמים. אבל אנחנו לא בין המתייאשים. בסוף הגענו... מה אגיד לכם? האוכל, המסעדה, הכל היה בסדר אבל זה לא הצדיק את המאמץ. ולמחרת למדנו. אנחנו אוכלים רק במסעדות מקומיות איפה שאוכלים המקומיים בעצמם.

וככה סיגלנו לנו נוהג. היינו הולכים ברחוב ומציצים לתוך המסעדות. המבחן היה לפי כמות האנשים שישובים בפנים. אם היה די מלא הבנו שזו לא יכולה להיות נפילה ונכנסנו. היותנו תיירים זיכתה אותנו בדרך כלל בקבלת פנים חמימה, ניגוב של השולחן וסידור של סכו"ם עם מפיות. שמנו לב שהמקומיים אוכלים בדרך כלל הכל עם כף. וככה טעמנו את הלחם המקומי שהגיע באפייה בייתית ישר מן הטבון ולהתוודות לאוסף התבשילים המקומיים: מרקי הירקות, מרקי העדשים, הממולאים השונים: עלי גפן ממולאים, קישואים ממולאים, פלפלים ממולאים, בשר טלה עטוף בחצילים, אורז עם ירקות, הקבבים, תבשילי ירקות מכל הסוגים והטעמים, ולקינוח כל מיני פודינגים טעימים (לא אכלתי!) ותה חזק.

במסעדת פועלים אף אחד לא מדבר איתך באנגלית. איך אומרים למלצר שהוא גם הטבח וגם בעל המסעדה מה לאכול? פשוט מאד, מקבלים הזמנה לבוא ישר למטבח. אני הלכתי איתו למטבח, בסקרנות הצצתי לתוך הסירים והתבניות, והצבעתי על מה שאני רוצה לאכול. האכילה בשיטה הזו היתה מוצלחת ביותר. אף פעם לא נפלנו. והמחירים? חבל על הזמן. פחות מ-30 שקלים לארוחה לאדם.

טעים מאד גם לאכול ברחוב. דגים על האש בתוך בגט בדרך למעבורות, שווארמה קצוצה עד דק, או קבאב פיקנטי בתוך קרום של לחם שכל הפנים הרך הוצא ממנו, הבוקרס והבוריקיטס, מבצק שמזכיר את הפילו, ממולאים בכל מטעמי גבינה שנימוחים בפה ושלא דומים בכלל למה שאנחנו מכירים בארץ, כל הקינוחים  שאף פעם לא הבנתי בדיוק ממה הם עשויים, וכמובן כמובן הערמונים...

איסטנבול זו ארץ טעימה. לפחות לפי הטעם שלי.

מה יש להגיד על איסטנבול? זה כמו יפו, כמו השוק בעכו, כמו שוק הכרמל, כמו איזו שכונת יוקרה בת"א. הכל יחד מעורבב. כשבאים לעיר לכמה ימים לא הולכים למקומות שבהם אנשים גרים. אין שום דבר מעניין בבתים ובסופרמרקט שכונתי ובבתי ספר וגנים. כזה יש לנו על יד הבית. בטיול כזה יושבים ממש בלב העיר. בצנטרום של הפיילה כמו שנאמר במערכון של הגשש. במקום כזה שהמקומיים בדרך כלל לא מבקרים בו. מרכז העיר זה המקום לתיירים וכולם יודעים את זה. שם המחירים אחרים. שם כל מקומי יודע לדבר בשפתך (לפחות את המילים הבסיסיות) האמנות של האנשים שם זה לפתות אותך לקנות... וזה עובד יופי.

גם אם אין לסוחר משהו למכור לך, הוא מיד מכיר את זה שיש לו ותכף יסדר לך מישהו שילווה אותך לשם. ממש שרשרת אנושית של 'אחד עוזר לשני''. השיטה עובדת יופי. (מעניין גם אם כל אחד מקבל אחוזים..)

בשווקים של העיר פתאום כל התחביבים שלך יוצאים החוצה... ממתי אני אוספת שטיחים? אף פעם. אבל באיסטנבול מיד ישכנעו אותך שאת חובבת שטיחים מימים ימימה ורק לא ידעת את זה. "'את לא חייבת לקנות, רק תראי איזה יופי ואת מלאכת האריגה הנדירה, הכל עבודת יד (עאלק)" ותכף את יוצאת עם שטיח שאת בכלל לא צריכה שעלה המון כסף...

ברוכים הבאים לאיסטנבול. העיר שמשלבת את מרוקו ואירופה בבת אחת. פחות משעתיים טיסה מת"א, ועוברים ממסגדים וצריחים לאופנה איטלקית ומחירים שלא יביישו את רחובות היוקרה של בלונדון. אז נכון, לקרוא לה בירה אירופאית, כפי שמתעקשים לייחצן אותה בתורכיה, זה קצת תלוש, בייחוד למי שכבר שירך רגליו ברומא, פריז או לונדון, אבל מצד שני, התורכים מעולם לא היו בעניין של דיוקים, והתוצאה שמתקבלת בהחלט סבירה.

החלק האירופאי של העיר מתחלק לכמה חלקים. בחלק המערבי, ככר טקסים. הככר מסמלת את האזור החדש שבו מדרחוב שלא מבייש אף עיר מודרנית. יש פה המון חנויות אופנתיות במחירים שלא היו מביישים אף עיר אירופאית אחרת... הכל כמובן ביורו (תורכיה מתכוננת חזק לקראת הפיכתה לחברה באיחוד האירופאי..) מטקסים יוצאות השדרות הארוכות של רחוב "איסתקלל" (העצמאות) לכיוון קו החוף, תוך שהן יורדות בגובה בצורה חדה ולא שגרתית במאות המטרים האחרונים. לאורך הרחוב ממוקמות מרבית חנויות הבגדים האופנה והמזון באזור. השילוב, ביום כבלילה, צבעוני ומלא אווירה ואנשים. בכלל, מכל צד שתלך, העיר כל הזמן נשפכת אל הים.

הדבר הכי בולט בשיטוט ברחובות, זו כמות הגברים לעומת הנשים. היתרון הגברי בולט מאד. ברוב המקומות היחס הוא 80% גברים ו-20% נשים. חבורות חבורות של גברים ברחובות, בבתי הקפה, בתחבורה הציבורית. הנשים שרואים ברחובות רובן צעירות למדי, לבושות לבוש מודרני מערבי. הנשואות, מספרן כבר פוחת, הן ניכרות בלבוש השמרני. שיער ראשן מכוסה, הלבוש צנוע ומסתיר יותר ממה שהוא חושף.

הניגוד הזה של מזרח ומערב, יש בו גם יופי וגם בלבול וזה מה שעושה את העיר בעיני לכל כך יפה ואנושית. מצד אחד הרצון להיות מערבי, להשתייך לעולם המתקדם בלבוש, בהשכלה, בתרבות ומצד שני המסורת, המזרחיות, המולסמיות. תורכיה זו מדינה שלא הצליחה להיחלץ מהמזרח גם אם מבחינה חוקתית היא מדינה חילונית. הדת חודרת חזק לחיי הפרט. רואים את זה הכי חזק בשעה 12 בצהרים. לקול קריאת המואזין, כמעט כל גבר עוזב הכל, פורש את שטיח התפילה שלו, אפילו באמצע הרחוב ומתפלל.  (תמונות יבואו. מבטיחה)