תקופה ארוכה אני מרגישה שחיי נכנסו ללופ. דברים חוזרים על עצמם, העבודה נעשית קצת שגרתית, אני כבר פחות מתרגשת מההתחלות החדשות, אלה שבדרך כלל מאד הלהיבו אותי. כמה מנהלים שעבדתי איתם פרשו או יפרשו במהלך הקיץ, אחרים יבחרו במקומם. בינתיים הכל נעצר. בישיבות סיכום השנה שעשינו אפשר היה לחוש בהבדל בין מי שדרכו תמה למי שהקיץ בשבילו הוא אתנחתא לפני השנה הבאה.. תחושת הסיום היתה הפעם חזקה מתמיד. בחלק מן המקומות לא יכולנו לדבר על השנה הבאה מפני שעוד לא נבחרו המנהלים החדשים. הכל תלוי ועומד וממתין... כמו האוויר בימים של חום גדול.

המחשבה על מנהלים חדשים ועל הליווי שצריך לבנות איתם ועל עשרות התכניות שאני צריכה לקרוא ולהעיר עליהן ועל התהליכים שצריך לבנות, לגבש צוותים ומטרות ויעדים ולעקוב אחרי התהליכים, ושוב לחבר מסמכים ולבוא לישיבות ולשכנע אנשים.. רק המחשבה על זה מעייפת אותי. זה נראה לי כל כך מייגע..

יש לי נטייה להתלהב מדברים בהתחלה ואחר כך להשתעמם מהם. בדרך כלל אני מצליחה  לזהות את זה קודם לעבוד על עצמי ולמצוא את מקומות ההתלהבות האלה לפני שאשקע בשעמום. הפעם זה קצת יותר קשה. אני מרגישה מרוקנת. מרגישה צורך לנטוש, להתרחק.. אני מנסה לשחזר את ההתלהבות אבל לא כל כך מצליחה.. תתרחקי, אני אומרת לעצמי, ואז אולי תגלי כמה זה חשוב לך ושוב תתלהבי. אולי בזמן שאני אהיה אי שם רחוקה מהדברים אני אוכל להתבונן על הכל ממרחק ולאמוד את הדברים ממקום של התרחקות ואולי אפילו ויתור.

כרגע הכי נכון פשוט להניח לדברים כפי שהם, לתת לדברים לשקוע ולאפשר לעצמי את המרחק הזה של ההתבוננות על מה שכבר נעשה וגם להביט החוצה לרכוש כלים חדשים, מילים וכוחות חדשים בשביל לחזור אחר כך בחזרה.  

אני לא צריכה שכנוע נוסף לקום כרגע ולהתרחק ולהגיד לכל הבלגאן: "מממ... יאללה, ביי!". ההרגשה הזו להשאיר חלק מזה מאחור עושה לי טוב.

עוד כמה שבועות הדברים יראו אחרת. המכרזים יגמרו, המנהלים החדשים יבחרו וכל האוויר יתמלא בריחות אחרים ובתנופה חדשה של עשייה. ואז אני אתעורר גם. האדרנלין ישוב לזרום בורידים שלי

היא באה לעבוד שם גם. לצידי. הגדרנו מה שלה ומה שלי. אני הייתי צריכה לזוז הצידה מתהליכים שהייתי מעורבת בהם במשך תקופה. חשבתי שזה בסדר. איתי הם עובדים תקופה ארוכה ואפשר היה לזהות שנכנסנו קצת למה שנקרא אזור הנוחות. הכל דפק כמו שצריך היתה זרימה, אבל  בכל פעם שהצענו רעיון חדש היה די קשה ליישם אותו. יכולתי לזהות את התקיעות הקטנה הזו. כשהיא באה ראיתי בזה הזדמנות. חשבתי שהיא תביא גישה חדשה, מחשבה מרעננת וזה יאפשר לתהליך להתרענן ולעלות על דרך חדשה. זה מצא חן בעיני. ישבנו בינינו לעשות סדר, על מה אני עובדת ועל מה היא.. אני הייתי מרוצה. זה איפשר לי להתמקד.

ואז הגיעו ההדים. הנושא שהיא עובדת עליו. הדרך. היחסים עם האנשים. הנסיונות לכפות עליהם דברים. הסגנון שבו היא משתמשת.

כשבאו להתייעץ איתי הבהרתי שאני מחוץ לעניין. לא חשבתי שעלי להתערב וככה גם נהגתי. המשכתי בנושאים שלי ומשכתי ידי לגמרי מהאחרים. וקצת עקבתי מרחוק אחרי המתרחש וזהו. זה לא היה מכוון, רק מה שספרו לי מפעם לפעם.

מהספורים זיהיתי את השוני בין הדרך שבה אני עובדת לדרך שבה היא עובדת. חשבתי שלא יזיק להם להתנסות בסגנונות ייעוץ שונים. אני מודה שמפעם לפעם חטאתי במחשבות על דברים שחשבתי שהם לא בסדר אבל חוץ מלדבר עם עצמי, לא עשיתי עם זה כלום. 'זה לא עניינך'  חזרתי ואמרתי לעצמי לא פעם. 'הם ילדים גדולים ויש להם למי לפנות במידה ויחליטו לעשות כן'.

אני עובדת בשיתוף פעולה עם האנשים. לא איכפת לי של מי הרעיון, שלי או שלהם, ההחלטות תמיד מתקבלות בשיתוף תוך בחינת כל ההיבטים והתאמתו למציאות שלהם. היא נהגה אחרת. היא הביאה רעיון סגור מבלי לשתף את האנשים שעמם היא עובדת, מבלי לבחון מה מתאים ומה לא, מה נעשה כבר ומה עוד לא, וניסתה לכפות אותו עליהם. בחלק מהמקומות היא הצטרפה לתהליך שכבר התחיל וגם שם היא נהגה כאילו לא היה כלום לפני שהיא הגיעה.

מהר מאד התחילו רינונים וליחשושים. כצפוי, חלק מהם הגיעו אלי. אני המשכתי להחזיק בעמדה שהחלטתי עליה, שאני לא מתערבת.

יום אחד נקלעתי במקרה לישיבה שהיא השתתפה בה ואז היתה לי הזדמנות לצפות בדברים מקרוב ולראות את הדיאלוג המתנהל בינה לבין שותפי התפקיד שלה. זה היה ברור. היא דוחפת והם הודפים. היא דוחפת והם הודפים. מתחת לנימה המנומסת והחברמנית הסתתרו מאבקי כוח בינה לבינם.

משך כל זמן הישיבה הקשבתי והייתי מאד מרוצה ממה שראיתי. ראיתי את כל אלה שאני עובדת איתם, עומדים על דעתם, מנמקים את הדחיה, מסרבים לקבל הסברים רק בגלל ש'אני חדשה פה' , שוקלים את כל הנסיבות ומקבלים החלטות בהתאם... החלטות שמתאימות להם ולא החלטות פופוליסטיות בשביל מישהו אחר יהיה מרוצה...

בלב אמרתי לעצמי שטוב שהביאו אותה. בשבילם היא היתה הזדמנות לראות כמה הם צמחו וגדלו בשנים האחרונות. וגם בשבילי.

שלישי בבוקר. אני פוקחת עין תורנית ומעיפה מבט לכיוון השעון. הספרות האדומות בוהקות לעברי חמש ועשרים. אני באמצע חלום רב עלילה, אני עוצמת עיניים וצוללת חזרה לתוך הכרית מנסה למצות ממנה עוד קצת פירורי שינה. החלום חוזר אלי לדקות ספורות אבל אני כבר אבדתי את החוט המקשר של העלילה והוא הולך ונשמט ממני ונבלע בתוך מציאות לא ברורה ומתפוגג. חמש ארבעים וחמש. אני מאלצת את עצמי לקום. אני יושבת לרגע על קצה המיטה חוככת בדעתי אם לחזור אליה או לא. אני מעבירה בראש את מה שצפוי לי היום. אין לי משהו דחוף על הבוקר. זה לא יהיה אסון אם אשאר עוד קצת במיטה. הכרית שכולה ספוגה בריח שלי, מזמינה אותי לחזור, אבל אני כבר לא שם. נשארה לי רק הפריבילגיה של להשתעשע בכאלה מחשבות. אני יושבת על קצה המיטה. מתרכזת בנשימה שלי, שואפת ונושמת בשלווה. השעון מראה שש וחמש דקות. המבט שלי תקוע בנקודה שנמצאת בקיר ממול. אני בוהה אליה לשניות ארוכות... תוך כדי אני שמה לב שאור הבוקר מתגנב לו אל תוך החדר דרך הפתחים הקטנים שנשארו בתריס.

עכשיו הקצב אחר.

מקלחת מהירה. אף פעם לא ידעתי ליהנות ממקלחות ארוכות, אני חושבת לעצמי כשאני מתנגבת. אין לי את זה. קרם פנים, קרם גוף, מעבירה מברשת על השיער. האם אני במצב רוח של לאסוף או להשאיר מפוזר? אני משתחלת אל הג'ינס שלבשתי אתמול. בבוקר הג'ינס תמיד עולה בקלות. הבוקר הוא עולה עלי בצמידות הרגילה. אני הולכת להביא את העיתון, מדליקה את המחשב, מתעדכנת מה חדש בעיתון, מיילים, כותבת כמה, עונה לכמה. אוספת את הדפים, את רשימות הטלפונים. ארוחת בוקר מהירה עם שאריות העיתון, מעיל ואני בחוץ.

הבוקר סגרירי מאד. גשם עומד לרדת כל רגע. אני עוצרת לתדלק. "מלא" אני אומרת לו, "קר הבוקר" "זה בגלל הרוח" הוא עונה לי. לפני שאני עוזבת הוא מביא לי עיתון. "אני לא צריכה" אני מודה לו ונפרדת. לפני דרך ארוכה. אומרים שיהיה מזג אוויר סוער. ברדיו השיר החדש של דני סנדרסון. מחר כבר סוף השבוע.

אני מגיעה לפגישה הראשונה. הקדמתי קצת. אני מתארגנת, מנסה להיזכר מה אני יודעת עליו מהקצת שדברנו במייל ובטלפון. הוא דתי לפי הבס"ד במיילים. פעמיים בשבוע הוא לומד במכון וויצמן. הוא חדש. מגיע איש די צעיר. נראה לבוש כמו מי שבא מהבית, לא לבוש לעבודה... אני קצת מתבלבלת ולא יודעת מה לשאול. אין ברירה, צריך להתגבר על המבוכה, "רוצה משהו לשתות?" "לא, תודה. אני בא מהבית" הוא מאשר את ההנחה שלי ומתיישב. אני אומרת קצת יותר על מטרת הפגישה ומציגה את עצמי יותר, הוא שואל שאלות. אני שואלת שאלות. הוא מתחיל להבין מה נדרש ממנו בג'וב הזה, זה שונה ממה שחשב "הסבירו לי משהו אחר" הוא אומר. אני מרגישה איך הוא מחליף עמדה ממישהו שהיה בטוח לפני שהתחלנו את השיחה למתלבט... אני רואה את הגלגלים שלו בראש עובדים. איך יסתדר עם לוח הזמנים הצפוף שלו, איך יתמרן עם כל המשימות שיש לו, עם כל המחויבויות. אשתו בחודש שמיני. הנימה הבטוחה נעשית מהוססת. "זה לא מה שחשבתי" אמר.

אני מרגישה שאנחנו על פרשת דרכים. הוא יכול להגיד לי שלא מתאים לו  ולעזוב אבל לא בשביל זה באתי.  בזמן שהוא עסוק ב'איך יסתדר כרגע' אני מדברת איתו על הפוטנציאל, על לאן הוא יכול לקחת את התפקיד הזה. בהתחלה הוא מקשיב. פה ושם הוא שואל. השיחה שלנו הולכת לכל מיני כיוונים. הוא מתעניין במה שאני עושה, אני מספרת לו על תהליכי הליווי שאני עושה, הוא אומר שגם הוא היה רוצה לעסוק בתהליכים כאלה.. סמס צפצפני מתפרץ לשיחה שלנו. היא מבקשת לדחות בשעה. אין בעיה אני מסמסת לה וחוזרת אליו.

אתה ממש בדרך לשם, אני אומרת לו ומציירת לו את המסלול. עכשיו הוא מתעניין ממש, המבט בעיניים שלו מתחלף. הוא מתחיל לספר לי על כל מיני דברים שעשה בכיוון, איך הוא רואה את עצמו בעתיד.. אחרי שיגמור ללמוד. עכשיו כבר אפשר לחזור תפקיד שהוצע לו ולהראות לו כיצד דברים מתחברים.

הפגישה עוברת כבר מזמן את מסגרת הזמן שקבענו. עכשיו אנחנו בתכל'ס... איך הוא מצליח לארגן את הזמנים שלו. אנחנו עושים תכנית עבודה. הוא מגדיר את המשימות שלו לתקופה הקרובה.. הוא מתלהב. פתאום הכל מסתדר. מה נשאר לי כרגע זה רק לשתוק ומפעם לפעם להשחיל איזו שאלה מכוונת.

גשם זלעפות התחיל לרדת בחוץ. אני מזדרזת לאסוף את חפצי. ריח של מרק עוף עולה באפי. אולי נתחיל את הפגישה הבאה עם איזו צלחת מרק?

באתי אליהם לפגישה השבועית. היה נושא, שאלתי שאלות, התפתח דיון, עשינו הכללות, בנינו כמה מודלים, צעדים ראשונים בתכנית עבודה... "יש מצב שתיישמו את מה שבנינו כאן?" אני שואלת בזהירות לפני שנפרדים "בטח" עונים לי שני קולות מהוססים..

לפני שבאתי אליהם הם אף פעם לא נפגשו כקבוצה, כצוות. הם עובדים באותו מקום אבל כל אחד מהם מנהל קבוצה אחרת. הם חושבים שאין שום דבר משותף שיחבר ביניהם. מרגישים את זה מיד. חלקם אומרים לי "מה יש לי ללמוד ממנו? זה בכלל לא אותו נושא" ככה זה עם צוותים חדשים. בהתחלה אפשר להרגיש שהם באים לפגישה כי מישהו 'שלח אותם'. לפעמים הם באים בגללי. הם מאד מנומסים ומשתפים פעולה אבל אני יודעת שאם היו שואלים אותם אם צריך את זה ומה הם מרוויחים מן הפגישות אז הם היו אומרים שזה מיותר.

זו לא תחושה נוחה במיוחד לדעת שאני צריכה לרתום אנשים למשהו שהם לא מאמינים בו. כל פעם אני מחפשת את המקום שבו נמצאות אצלם האנרגיות שיגרמו להם לשתף פעולה. אני עסוקה בשאלה איך משכנעים את הבלתי משוכנעים?

אם הייתי עובדת עם כל אחד בנפרד – זה היה הרבה יותר קל. בצוות זה תמיד סיפור. במיוחד אם זה צוות שקודם בכלל לא היה צוות. איך תיווצר תחושה שזה "שווה", שלעבודת הצוות יש ערך מוסף שלא יכול להיווצר אצל כל אחד לבד? איך מזהים את הערך המוסף הזה? אני תמיד אומרת להם שצוות זה לא בכל מחיר. אם את הערך המוסף שלו ניתן להשיג גם לבד, אז בשביל מה צוות?  צוות זה בעיקר בשביל ה: 1+1 = 3.

לפני שבועיים נוצרה הזדמנות. הם הביאו בעיה כזו שמטרידה את כולם מאד. כל מה שתכננו ועשו  בעבר - לא הביא את התוצאות המקוות. לי זה נפל מהשמים. היה דיון טוב בנושא. בסוף הצעתי שכל אחד מהם יחזור אל הצוות שלו ויחד יגבשו הצעה משלהם. הם הסכימו. ככה חשבתי יהיו לנו לפחות חמש הצעות ונוכל לבנות מזה משהו ממש טוב.

עבר שבוע

רוב חברי הצוות לא כתבו, אפילו לא כטיוטא, את הרעיון שהם העלו. כמו שהרעיון עלה, כך הוא נשאר... בשבוע אחרי זה, אחת המשתתפות הביאה משהו שכתבה לפעם אחרת. זה לא היה דומה למה שהסכמנו עליו. זה היה בכיוון אבל בכלל לא התאים. בכל זאת שיבחתי אותה בגלל שהיא הביאה משהו. השאר.. כל אחד סיפר משהו.. אמרו שלא צריך תכנית, שהם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, הם עושים את זה שנים..

לא ידעתי איך לשכנע אותם שלכתוב זה משהו אחר. לכתוב זה הצעד הראשון בדרך לממש את הדברים. שהכתיבה היא לא רק מילים. היא פעולה שמובילה אחר כך ליישם את הדברים. היא מאפשרת את הבסיס לבחון את הרעיון, המסר, את התכנית ולאור זאת, להתאים לכיוון בו הם מעוניינים.  שמרגע שהדברים כתובים, קל ונוח יותר להתייחס אליהם: לפעול לאורם, להתווכח אתם, לשנות ולהתאים אותם וכן הלאה וכמובן, לעקוב אחר הביצוע שלהם.

ובכל זאת, לא הצלחתי לשכנע אותם לכתוב את התכנית.

במפגש האחרון התנהל ויכול על בשביל מה אנחנו צריכים לכתוב את זה. הם ניסו לשכנע שכבר יש להם את זה כתוב, אמנם בצורה קצת אחרת מזו שהסכמנו עליה...

זה דומה הם אמרו לי גם אחרי שעשינו תרגיל והם אמרו שזה בכלל לא אותו דבר.