זהו. אתמול בערב סיימנו את הקבוצה שלנו.

למרות שעברה כמעט יממה שלמה , אני עדיין בתוך בליל הרגשות של ההתרגשות של הסיום.

אני עוד רוצה לתת לתת לעצמי להיות בתוך ים הרגשות האלה שחוזר מציף אותי בכל רגע כשאני נזכרת, שבתוכם אני יכולה לזהות תחושות של סיפוק ואושר והתרגשות ואחריות והקלה ושמחה ובלבול ומה יהיה וגם התרוממות רוח..

ובבד בבד, אני מעבירה לי בראש של הסרט של התהליך כולו, של כל אחת מהמשתתפות באופן אישי, הדרך שהיא עשתה, איפה היא היתה ואיפה היא היום וזה מול התהליך הקבוצתי - מה היה שם בקבוצה, טיבו של המסע הקבוצתי הזה, העוצמות שלו.. לחדד לעצמי את כל הדברים האלה שוב ושוב. את הטכניקות, הפעילויות, המסרים, המקומות המשמעותיים, פריצות הדרך, תכנית הפעולה, האתגור לפעולה....

אני מאפשרת לעצמי את הזמן הזה לאסוף לאט לאט את התובנות האלה ולעשות את העיבודים האלה ולהפיק מהם עוד ועוד ועוד

לא קל להיפרד אחרי תקופה ביחד ולכן בחלק הראשון עסקנו בפרידות וסיומים. הלכנו מן ה'חוץ' מן הפרידות בחיים האישיים אל הפרידה מן הקבוצה.

כאב הפרידה היה חזק מאד בחדר. הוא הגיע אלינו דרך סיפורים ודוגמאות על פרידות סופיות (מוות, גירושין, מעבר דירה כשאני ילדה) ותוך הבחנה חד משמעתית ש"פה זה לא נקרא פרידה. אולי פגישות נגמרות אבל אנחנו לא באמת נפרדות".

שאלנו אותן מה היתה הקבוצה עבורן ומשענו ש: "למדתי מכל אחת, פה למדתי להסתכל על דברים אחרת, שאפילו שהסיטואציה דומה - לכל אחד יש את נקודת המבט שלו , לא לקחת כמובן מאליו את מה שאני חושבת ומרגישה, למרות שלא חיפשתי קבוצת תמיכה זו היתה בפירוש קבוצת תמיכה, הקבוצה זה מה שעזר להחזיק אותי בעשיה, מה ששמר אותי במסגרת, לקחתי המון דברים מאנשים אחרים הכרתי עוד נקודת מבט, עבורי זה היה מקום להתייעץ ולדבר.."

ניתן היה לגלות בקלות את מידת העומק של כל אחת בתוך התהליך הקבוצתי, עד כמה כל אחת מהן היתה מושקעת בתהליך האישי והקבוצתי.

חלק מהן הפכו להיות חברות מחוץ לגבולות הקבוצה, פרט לרעיונות שנתנו אחת לשניה היתה פה ממש עזרה הדדית: המעצבת עזרה לבעלת חנות הפרחים לעצב את הקטלוג של החנות, בכל מיני רעיונות שיווקיים, היא סייעה לחברה שלישית לעצב כרטיסי ביקור לעסק החדש שלה. חילופי ידע ונסיון על רקע חברתי ומקצועי.  וכל עניין הגיל והפער הבין-גילי הפך להיות ממש שולי. ההקשבה היתה ממקום מקצועי ללא קשר לגיל. המבוגרות יותר הבינו ששווה להקשיב לצעירות וללמוד מהן.

בחלק השני ניתן מקום למסעות האישיים. כל אחת הציגה את המסע שלה ואת הדרך שעשתה במשך התקופה הזו וקבלה משוב קבלה מהחברות בקבוצה. משוב של יציאה לדרך.

החלק הזה הרחיב והעצים מאד את התחושה של העשיה, של הדרך שהן עשו עשינו ומאד חידד את השינוי שחל בכל אחת מהן.

אני רוצה לציין כמה נקודות שבעיני היו המשמעותיות:

- עניין התחזוקה השבועית במייל - הן ציינו שזה דבר שמאד חיכו לו. המיקוד של מה שהיה במפגש, הסיכום הקצר, החומרים להרחבה, האזכור לפעולה.

- ככל שהתקדמנו במפגשים והן נחשפו, התגלו המקומות של המשותף ביניהן - ומהמקום הזה הן יכלו להציע את עצמן לעזר לאחרות. פה התגלו שותפויות נהדרות ועזרה הדדית שאפילו אנחנו נדהמנו ממנה.

- הקבוצה היוותה מקור בלתי נדלה לרעיונות, שפתחו והרחיבו את המחשבה ואת התחושה שהכל אפשרי

- אחת ציינה שפה היא העזה להביא את עצמה נטו, בלי להתבייש, וזה עזר לה מאד להתגבר על חששות גם בחוץ 

- המיקוד - זה עלה המון, שעשינו להן מיקוד, לא להתפזר לצדדים ולהיות מפוקסות

- ללמוד לקבל את השינויים בברכה ולא להבהל מהם ובעיקר, להשתמש בכישורים וביכולות שנחשפו תוך כדי התהליך כדי להתמודד בהצלחה עם השינויים שבאו להם בלי הודעה מראש

היתה התייחסות אלינו כמנחות. שבכלל לא ניתן היה להרגיש שזו לנו ההתנסות הראשונה. שעשינו עבודה רצינית ומגוונת בהובלת התהליך, שהיה מעניין ומלמד.

ונפרדנו בחיבוקים וההבטחה שנפגש עוד חודשיים 

אחרי שהפגישה נגמרה נשארנו לעמוד עוד 40 דקות ולשוחח על כל מה שבא ועלה והזדמן והרגשתי שהן לא רצו ללכת... גם לי זה היה רגע לא פשוט....

בבוקר הגיעו מיילים שמבהירים שאמנם סיימנו אתמול אבל זו לא פרידה....

מתישהו בחודש מאי נחתה בתיבת הדואר שלי הזמנה להצטרף למסע קבוצתי מיוחד במינו. למקום בלתי ידוע. כמנהג המסעות, רכשתי כרטיס נסיעה, עשיתי את ההכנות הנדרשות, פיניתי לי זמן לנסיעה, למדתי את הדרך, הכנתי מפות, קניתי מחברת שתשמש לי יומן מסע, הכרתי חלק מן האנשים, הכרתי את המדריכות ובעיקר התכוננתי.

למודת מסעות, אני יודעת שהמסע דינו לשנות את היוצא לדרך. בנסיעות, אפילו בקצרות ביותר, יש שחרור נפשי וראייה אחרת של הדברים. החיים ביומיום מסודרים ומאורגנים בעוד שבנסיעות אתה נכנס למאבקים בלהגיע ממקום למקום, ברכישת כרטיסים, אתה נדרש לפעול מעבר ליומיום הבורגני. המסעות האלה, במובן העמוק של המילה, הן קטליזטור לתהליכים רדומים.

זה היה מסע בעונות השנה, משלהי הקיץ המצהיב אל פריחת החצבים של הסתיו ואל גשמי החורף. מסע מהצפון למרכז, מהאני האישי אל הקבוצה.

במשך ארבעה חודשים, בכל ראשון בשבוע, בשעה קבועה יצאתי לדרך. הריטואל היה קבוע.

בהתחלה זה אישי. המסע תמיד התחיל לבד. בחלק הראשון אני סוגרת את הפרק של חוויות הבוקר, של העבודה והפגישות, עד לרגע הפגישה עם א.

אחר כך זה הופך לזוגי. בשבילי זה לא משהו קל. אני רגילה לנסיעות לבד, למרחב שלי, והנה עלי להתרגל לנסיעה בזוג. בשבילי זו הוויה חדשה. מלמדת. שבה אני לומדת לדבר ביחד וגם לשתוק ביחד.

כל שבוע עשינו מסע בזוגיות שלנו שהלכה והתהוותה והתעמקה והבשילה.

בדרך לשם אלה הדיבורים על עצמנו ועל כל מה שעבר עלינו במשך השבוע ובכלל ובדרך חזרה – על מה שהיה במפגש וכל מיני תובנות מכל מה שעבר עלינו בשעות האחרונות.

יש הבדל בין המחשבות של 'מיד אחרי' לאלה שיבואו בימים הבאים. אלה מחשבות אחרות. שממשיכות לי את המסע כל השבוע. מפגישה לפגישה.

יחד עם שיעורי בית או המשימות כפי שהיא קראה להן של העשיה ושל המחשבה וקריאה וכתיבה וההכנה.

ואז זה הופך לקבוצתי. הקבוצה הגדולה הופכת לקבוצות קטנות ואני מתוודעת מקרוב אל.. ואל..  ואל... ולמשימות הכתיבה שנמשכו לתוך המייל. והמסע האישי שלי שהפך לזוגי הפך למסע קבוצתי שנרקם ונארג בצד המסעות של אחרים ואני מוצאת את עצמי משתתפת במסעות נוספים שנשזרים לתוך המסע שלי. וזה הופך להיות מסע הקבוצתי, של היכרות ושל קשרים חדשים.

ואחר כך מסתעף המסע הזוגי למסע של הקבוצה שהקמנו....

ומה גיליתי?

שלמרות שכבר הייתי בהמון מסעות ושלכאורה הכל ידוע, ושנדמה שכבר אי אפשר להיות מופתעת, והחדש אולי הוא בעצם ישן שרק צריך לנער ממנו את האבק...

במסע הזה גיליתי שבתוכי מתקיים משהו חזק ממני, סקרן ויצרי וחסר סבלנות. משהו שרוצה לפרוץ אל העולם ומבקש לצאת ממני החוצה ... 

זה לא תמיד נעים להודות בזה אבל מסתבר שבכל התנהגות שלנו, גם אם היא פחות מחיובית, יש רווח מישני. אנחנו בדרך כלל לא מודעים לזה וגם בדרך כלל לא מוכנים להודות בזה, בגלל שזה פוגע בדימוי שאנחנו רוצים שיהיה לנו כלפי חוץ . אבל אין מה לעשות זה זה. רווח משני זה מונח שמתייחס לרווח מאיזושהי סיטואציה, שעל פניה נראית מאוד לא נעימה.

למשל, מהו הרווח המשני שיש  למישהי מכך שהיא כל הזמן חולה ולא מרגישה טוב? על פניו, זה נורא לחשוב שיש רווחים משניים ממחלה. אנחנו רגילים לחשוב שמחלה זה משהו שבא לנו בלי שאנחנו שולטים עליו. אבל גם במצב הזה מסתבר שיש רווחים. למשל, שהבעל והילדים מתנהגים אליה יותר ברגישות, יותר מרחמים ומקלים עליה, והיא צריכה להתמודד עם פחות דברים מטרידים.

אם תגידו לאדם חולה שיש לו רווחים משנים ממצבו אפשר מאוד שיתפלא, לא יבין וקרוב לוודאי שגם יכעס מאוד. "נו באמת?! אני רוצה להיות חולה? זה נעים לי? אני רוצה לא ללכת לעבוד? שיטפלו בי? להיות חסר אונים? אני נהנה לסבול?" כך בודאי יענה. אולם אנשים שכנים עם עצמם ואמיצים מספיק לחקור את נבכי נפשם, יכולים לשלות תובנות מרתקות בנושא.

בכל מקרה, מדובר במושג טריקי מאוד. המצב הרצוי הוא להביא את האדם להבנה של הרווח שלו מהמצב המצוי, בהנחה שאחרת לא היה שם.

מישהו השבוע התלונן בפני על היחסים הרעועים בתוך הצוות שאותו הוא מנהל ואמר לי שהיה רוצה לשפר את יחסי העבודה שלו עם הצוות. הנחתי שאם היה רוצה לשפר את יחסיו עם הצוות שלו הוא היה עושה את זה מזמן. בלב חשבתי לעצמי, שאם זה לא קרה עד היום, חשוב שנברר אילו רווחים משניים יש לו מהמצב הזה.

שאלתי אותו: תתאר לך את המציאות החדשה שבה יש לך קשר טוב עם הצוות, איזה דבר פחות חיובי, קורה לך במציאות הזו?

הוא הופתע מאד מן השאלה. השאלה שלי גרמה לו לחשוב מה הוא בעצם מרוויח מהמצב היום.. אחרי מחשבה הוא אמר לי:" אני אצטרך להיות יותר זמין לצוות במהלך היום. לא אוכל להגיד: לא עכשיו, אני עסוק, אל תפריעו לי וכו'".

ברגעים האלה ממש יכולתי לראות איך התחילו ליפול לו האסימונים בראש. מהמקום החדש הזה של להיות יותר זמין לצוות הוא הבין שהוא בעצם לא מפסיד את היכולת להגיד "אני עסוק כרגע", אלא שברגע שיחסי העבודה בצוות ישתפרו, הקשר החדש יאפשר לו להגיד בטבעיות: "לא עכשיו, אני עסוק".  התוצאה היתה מאד רצויה לו במיוחד שגם הרווחים המשניים מהמצב המצוי הוכנסו לתוכה.

רווח המשני יכול ללכת להמון כיוונים.

חברה שלי, בכל פעם שיש לה קושי שולפת את הטיעון שהיא לקוית למידה. רק בשביל לסבר את האוזן, מדובר באישה שמזמן חצתה את שנות הארבעים, שהתבססה בכלל לא רע בחיים ובעבודה. ובכל פעם שהיא שולפת את הטיעון הזה אני נדהמת מחדש... ואני שואלת את עצמי, מדוע היא צריכה את זה. איזה צורך זה משרת אצלה ובמיוחד אני סקרנית לדעת ואילו רווחים משניים יש לה מהסיטואציה הזו....

גיליתי שהיא שולפת את זה בכל פעם שיש קושי או שהיא לא מצליחה לעמוד בהתחייבויות שלקחה על עצמה. נראה לי שזה משמש אצלה סוג של קלף בטחון, שאם משהו לא יצליח היא תמיד תוכל להגיד שהיא אמרה מראש... מעין אמונה שמגישה את עצמה, כשהיא חושבת שמשהו וזה קרה, היא אומרת לעצמה: "אהה! צדקתי בגלל שכאשר חשבתי/האמנתי כך וכך, אז קרה כך וכך." היא יוצרת לעצמה מעין משוואה פנימית שמגשימה עצמה כל פעם מחדש. ראיתי גם שהסביבה מגיבה לזה בחוסר הבנה. את לא באמת מצפה מאדם בוגר שיגיד את זה...

נסיתי לשקף לה פעם את זה ושאלתי אותה בסיטואציה מסויימת למה היא היתה צריכה להשתמש בזה. היא לא ממש הבינה. אני הבנתי שזה כנראה מנגנון אוטומטי שהיא לא מודעת לו  ולאופן שהוא פועל עליה ומפעיל אותה. וגם הבנתי, שכל עוד היא לא תבין מהם הרווחים המשניים שהיא מפיקה מהמצב הזה,  היא לא תוכל לעבוד במודע עם מה שיש. ויקשה עליה ליצור את מציאות אחרת. טובה יותר בשבילה.

בארבע בדיוק אנחנו מתיישבות לפתיחה. הפתיחה שייכת כל שבוע למישהי אחרת בקבוצה.

יש איזו טביעת אצבע שמוטבעת על הפעילות שבאופן  מאד ברור היא מספרת על בעליה... נרצה או לא נרצה, זה סוג של חלון ראווה. מופע יחיד של 15 דקות.

מעניין לראות את הקשר בין הפתיחה לזו שעושה אותה.

כל אחת רוצה להיות מעניינת, מיוחדת, מקורית, לא לחזור על מה שכבר נעשה, לעשות משהו שיזכרו אותו, שיהיה משהו מיוחד, כזה שיחרת בזיכרון, שיהיה בו חומר למחשבה, שנחשוב עליו גם אחר כך, להעביר את הרעיון המרכזי בדרך מעניינת, שיהיו פחות מילים ויותר עשייה.

שאנשים יגידו אחר כך שזה היה בעל ערך.

אחר כך יש שיחה ומשוב.

אפילו שלפעמים זה ידוע, תמיד זו הפתעה.

אתמול פתחנו ברוח חנוכה. הדלקנו נרות ושרנו ואחר כך ישבנו על הרצפה שותקות במעגל לאור הנרות שהדלקנו קודם. במרכז הרצפה מישהי הניחה נרות וכשהיא מחזיקה ביד את השמש, אמרה: "קחו לכם כמה דקות עם עצמכם ותחשבו, מה הוא הדבר שמגרש את החושך מחייכם. מה מביא את האור לחיים שלכם" ואז ככה באופן ספונטני כל אחת בתורה, לקחה את הנר-השמש ואחרי שאמרה מה הדבר שמביא אור לחייה, הדליקה נר.

ברגעים האלה שהייתי עם עצמי ותוך שאני מקשיבה לדברי האחרות, הבליחה בי המחשבה שהדבר שמגרש את החושך מחיי זו ידיעה שאני אחראית על כל מה שקורה לי, ושאני לוקחת אחריות על חיי, על כל מה שקורה, על כל מה שמתרחש וגם על מה שלא.

זה לא דבר של מה שבכך. כי ברגע שהעברתי את מרכז הכובד אלי, זה אומר שגמרתי עם הגישה של לחפש מי אשם, לחפש מי לא בסדר, להעביר אחריות לאחרים. אבל באותה הנשימה אני גם לא לוקחת על עצמי אחריות ששייכת לאחרים. (משתדלת לפחות) זה עושה אותי מאד מודעת. קשובה לעצמי. מקשיבה כל הזמן. רגישה לניואנסים.

התוצאה היא שהדברים נעשו יותר פשוטים, פחות מסובכים, פחות מורכבים. האקולוגיה של החיים שלי השתנתה לטובה. יש בהם הרבה אור.

... והדלקתי את הנר.