כבר כמה ימים שאני מתנהגת כאילו כלום לא קרה.

אני מתנהגת כאילו הכל כרגיל. באה והולכת. קמה בבוקר והולכת לישון בערב. מתנהלת בשגרה הרגילה. עבודה. טלפונים, ניירות. פגישות.

כאילו שאם אני מתנהגת ככה אז באמת הכל כרגיל.

אבל אני יודעת שלא.

מאז יום שני. מאז שהבאתי לו את הצו גיוס מהדואר.

הוא שמח.

בימים הראשונים התעלמתי. הדחקתי את זה לגמרי. שכחתי בכלל שזה קרה. כאילו מישהו עשה לי דליט על המוח ועל המחשבות.

אחר כך זה התחיל לחלחל לי לאט לאט לתוך ההכרה. לתוך המציאות שלי. אני מתעוררת עם המחשבות האלה מוקדם בבוקר.

יש לי ניסיון לא טוב עם הצבא. לא טוב בכלל.

נכון. כולם אומרים לי שזה לא דומה ושאי אפשר להסיק ממקרה אחד על הכל. ומה שהיה לא מעיד על כלום. בהיגיון שלי, את כל זה אני יודעת.

אבל בתוך כל הדיבור הזה, אני מרגישה בתחושות שלי שאיבדתי את האמון שלי בצבא כגוף. באנשים. במפקדים. בתהליך קבלת ההחלטות. בהצהרות שלהם שאני יכולה להיות רגועה כי זה המקום הכי בטוח להיות בו ושהם ישמרו לי על הילד.

איך משקמים מחדש אמון שנשבר?