כשיצאתי לדרך בבוקר היה עוד חושך. הם עמדו בטרמפיאדה ביציאה מחכים שמישהו יאסוף אותם

במוחי חלפה המחשבה שהם בטח רוצים לנסוע עד לתחנת הרכבת הקרובה ואני לא נוסעת לכיוון הזה. התלבטתי אם לעצור ובשנייה האחרונה עצרתי. הייתי בטוחה שזה לא יתאים, הם יגידו תודה ואני אצא לדרכי בהרגשה שעשיתי את המעשה הטוב שלי להבוקר... אבל להפתעתי זה התאים להם מאד.

זה כל כך התאים להם שהם נסעו איתי את כל הדרך....

בדקות הראשונות זה היה נחמד. החלפנו כמה משפטי בוקר כאלה: "כמה זמן אתם מחכים" "לאן אתם נוסעים?" "מה, אף אחד לא עצר לכם?"

אחרי המשפטים האלה השתררה דממה. דממה של ממש

הצצתי מזווית העין לראות מי אלה שאספתי על הבוקר. נראו כמו אחרי כיתה י"ב, נוסעים לטיול אולי אחרון לפני גיוס... אחד מהם שקע מיד בשינה עמוקה והשני השגיח על הדרך...

אני רגילה לנסוע לבד. עם הזמן סיגלתי לי הרגלים משלי. אני שרה בקול רם עם הרדיו, מתווכחת עם השדרים, מתייחסת לתשובות המרואיינים, כשמישהו עושה משהו שמרגיז אני מקללת ועל מחווה נחמדה  אני מודה. לפעמים אני מתפרעת ולפעמים אני שיא האדיבות. כשאני רעבה אני שולפת איזה יוגורט, באמצע מצלצלת לכל מיני להגיד בוקר טוב ולשאול מה נשמע ולטפל בענייני עבודה. בקיצור, יש לי חיים שלמים משלי במכונית.

פתאום שמתי לב שנהיה לי ממש צפוף...

לשיר לא בא בחשבון, גם לא לאכול ואפילו לא לדבר בטלפון. לדבר רק בקצרה, לא יכולתי להתרגש ולקלל, הייתי צריכה להיות מנומסת כל הדרך...

הדרך הפעם היתה ארוכה במיוחד. לי זה היה ממש קשה. בפעם הבאה לא בטוח שכדאי לי להיות כזו ספונטנית

הם דווקא היו מאד מרוצים....

הסופר חניף קורישי ברומן "הבודהא מהפרברים"

מנסה לנתח בין השאר את הקסם האישי.

"יש כובשי לב והם הכי פחות מוכשרים,

יש בעלי כוח בלי הרבה מעלות אחרות,

יש כאלה הגורמים לך להקשיב,

ומעל לכל אלה שגורמים לך לצחוק.

בקצה הפירמידה ניצבים האנשים

שפיקחותם והשכלתם מדהימים אותך,

משום שזה הישג ולא רק בידור.

הקסם האישי מופיע כשיטת שוד מתוחכמת.

איש בעל קסם אישי סחט לא רק מין,

אלא גם אהבה, נאמנות, ידידות ושבחים"

משפטים כמו "בכל קושי שוכנת ההזדמנות" מעצבנים אותי כל כך.

במיוחד כשהם נאמרים כשאני נמצאת בתוך הקושי עצמו.

כשאני בתוך הקושי עצמו, קשה לי

בתוך הקושי עצמו אני חווה את הקושי שלפעמים הוא קשה מנשוא. מכאיב

בתוך הקושי אני חווה סוג של דרך ללא מוצא

אני נמצאת בעמימות,

לפעמים אני רואה המון דרכים ולא יודעת במה לבחור, לא יודעת מה הכי טוב

בתוך הקושי אני עסוקה בלפתור את הקושי

וקצת קשה לי במקום הזה לראות איפה נמצאת ההזדמנות,

ואולי זאת ההזדמנות?

שהקושי מחייב אותי לחדד את המחשבה

הוא מראה לי שאני לא תמיד צודקת ושיש לי עוד מה ללמוד

הוא מכריח אותי לא לשקוע בו ולחפש דרכים להיחלץ ממנו

להקשיב למה שנאמר ולמה שלא נאמר

לחפש עוד דרכים לפתרון

הקושי מלמד אותי להיות יצירתית

להתמקד, לרכז מאמצים, לעשות סדרי עדיפויות

הקושי מאלץ אותי ללמוד כל הזמן, לחקור, לחפש את הפתרונות גם מחוץ לעצמי, בספרים, באינטרנט

וגם לפנות לעזרת אחרים שזה לא תמיד פשוט

הקושי מגלה לי את האחרים, את האיכויות שבהם

הוא גורם לי לנקוט בדרך של ניסוי ותעיה, אחרי הכל, מה כבר יש לי להפסיד.

הקושי מלמד אותי שגם אני פגיעה

הוא מרכך אותי, מגלה לי פינות חבויות בעצמי, ומביא אותי לחשוף אותן החוצה.

ואז אני מגלה שזה לא מפחיד להיחשף ושהחשיפה הזו משנה אותי ומחזקת אותי....

אולי העובדה שאני יוצאת מתוך הקושי אחרת, זו בעצם ההזדמנות????

(וחובת הגילוי הנאות:  התחלתי את הפוסט הזה כועסת ואני מסיימת אותו שמחה)

השבוע נסעתי מפה לשם השעה היתה מאד מאד מקודמת. מזג אוויר היה מופלא. האוויר היה צלול ואפשר היה לראות את הנצח. הקור היה כל כך חד עד שאי אפשר היה להתבלבל. קור כזה גורם לי להתעורר מיד. השעה היתה מוקדמת מדי כדי לדבר בטלפון, גם שידורי הבוקר היו די משעממים:  פולטיקה, פוליטיקה ושוב אריק שרון. מה נשאר? נשאר רק לשקוע במחשבות

מהר מאד מצאתי עצמי שוקעת במחשבות על הזמן, ממיינת אותו לפי מידת העניין שמתעורר בי תוך כדי.

העליתי במחשבותי כל מיני התייחסויות לזמן:

זמן של שעמום – מתבטא בהרגשה של עייפות וקהות חושים כשאני עסוקה בפעילות חד-גונית וחסרת עניין.

זמן איטי – זה כשיש לי תחושה שהזמן לא נגמר, כמו נסיעה ארוכה שאיננה נגמרת. במצב הזה, אני מביטה בלי הרף בשעון. אחת הדרכים להעסיק את עצמי במצב כזה היא לרחף או לחלום בהקיץ....

זמן אבוד – זו צורה יותר קיצונית של ניתוק. בזמן הזה מתרחשים דברים שאחר כך אני לא ממש זוכרת וגם לא מסוגלת להגיד מה התרחש בהם.

זמן מזויף – שבו יש מראית עין של עירנות והקשבה למה שקורה, אבל למעשה אני עסוקה בזמן הזה במשהו אחר. הראש שלי במקום אחר.

זמן טרוד – ברגעים האלה אני פיזית נמצאת בהתרחשות אבל הראש לי במקום אחר, במחשבות על עניינים שמטרידים אותי ואינם קשורים להתרחשות עצמה.

זמן משחק – זה קורה כשאני מגלה עניין בנעשה אבל אני פאסיבית, ההתעניינות שלי היא שטחית, אני מתעניינת אבל לא ממש. הסימן הכי מובהק לזמן הזה הוא שאני מאבדת עניין מהר

זמן מעורבות – זה הזמן המשובח ביותר, הנדיר ביותר. בזמן הזה אני שקועה לגמרי במה שאני עושה. מתמלאת רגש ורעיונות וכל כולי מרוכזת במה שאני עושה. הזמן הזה עובר בלי להרגיש

הרגעים בזמן הזה הם רגעים מסקרנים, קסומים, מהנים, והם חקוקים בזיכרון שעות וימים

מתרחש בו משהו שאני לוקחת איתי אח"כ עוד שעות רבות.

מי שרואה אותי בזמן הזה מזהה את זה מיד. ההבעה המרוחה על פני, אי אפשר לטעות בה.

הזמן הזה הוא כנראה הכי נדיר

והוא הזכיר לי את הזמן הזה שבו אני זורמת. ממש הזמן ההוא.