מתישהו בחודש מאי נחתה בתיבת הדואר שלי הזמנה להצטרף למסע קבוצתי מיוחד במינו. למקום בלתי ידוע. כמנהג המסעות, רכשתי כרטיס נסיעה, עשיתי את ההכנות הנדרשות, פיניתי לי זמן לנסיעה, למדתי את הדרך, הכנתי מפות, קניתי מחברת שתשמש לי יומן מסע, הכרתי חלק מן האנשים, הכרתי את המדריכות ובעיקר התכוננתי.

למודת מסעות, אני יודעת שהמסע דינו לשנות את היוצא לדרך. בנסיעות, אפילו בקצרות ביותר, יש שחרור נפשי וראייה אחרת של הדברים. החיים ביומיום מסודרים ומאורגנים בעוד שבנסיעות אתה נכנס למאבקים בלהגיע ממקום למקום, ברכישת כרטיסים, אתה נדרש לפעול מעבר ליומיום הבורגני. המסעות האלה, במובן העמוק של המילה, הן קטליזטור לתהליכים רדומים.

זה היה מסע בעונות השנה, משלהי הקיץ המצהיב אל פריחת החצבים של הסתיו ואל גשמי החורף. מסע מהצפון למרכז, מהאני האישי אל הקבוצה.

במשך ארבעה חודשים, בכל ראשון בשבוע, בשעה קבועה יצאתי לדרך. הריטואל היה קבוע.

בהתחלה זה אישי. המסע תמיד התחיל לבד. בחלק הראשון אני סוגרת את הפרק של חוויות הבוקר, של העבודה והפגישות, עד לרגע הפגישה עם א.

אחר כך זה הופך לזוגי. בשבילי זה לא משהו קל. אני רגילה לנסיעות לבד, למרחב שלי, והנה עלי להתרגל לנסיעה בזוג. בשבילי זו הוויה חדשה. מלמדת. שבה אני לומדת לדבר ביחד וגם לשתוק ביחד.

כל שבוע עשינו מסע בזוגיות שלנו שהלכה והתהוותה והתעמקה והבשילה.

בדרך לשם אלה הדיבורים על עצמנו ועל כל מה שעבר עלינו במשך השבוע ובכלל ובדרך חזרה – על מה שהיה במפגש וכל מיני תובנות מכל מה שעבר עלינו בשעות האחרונות.

יש הבדל בין המחשבות של 'מיד אחרי' לאלה שיבואו בימים הבאים. אלה מחשבות אחרות. שממשיכות לי את המסע כל השבוע. מפגישה לפגישה.

יחד עם שיעורי בית או המשימות כפי שהיא קראה להן של העשיה ושל המחשבה וקריאה וכתיבה וההכנה.

ואז זה הופך לקבוצתי. הקבוצה הגדולה הופכת לקבוצות קטנות ואני מתוודעת מקרוב אל.. ואל..  ואל... ולמשימות הכתיבה שנמשכו לתוך המייל. והמסע האישי שלי שהפך לזוגי הפך למסע קבוצתי שנרקם ונארג בצד המסעות של אחרים ואני מוצאת את עצמי משתתפת במסעות נוספים שנשזרים לתוך המסע שלי. וזה הופך להיות מסע הקבוצתי, של היכרות ושל קשרים חדשים.

ואחר כך מסתעף המסע הזוגי למסע של הקבוצה שהקמנו....

ומה גיליתי?

שלמרות שכבר הייתי בהמון מסעות ושלכאורה הכל ידוע, ושנדמה שכבר אי אפשר להיות מופתעת, והחדש אולי הוא בעצם ישן שרק צריך לנער ממנו את האבק...

במסע הזה גיליתי שבתוכי מתקיים משהו חזק ממני, סקרן ויצרי וחסר סבלנות. משהו שרוצה לפרוץ אל העולם ומבקש לצאת ממני החוצה ... 

 אפילו לא ברור לי מאיפה החלום הזה. אולי מקורו באנשים שגרים שם ושפגשתי פה ושם בעבודתי. הדיבור של כולם היה דומה וממנו עלתה תמונה של החיים לא פשוטים שמוכתבים ע"י התנהלות ביטחונית מאד קפדנית. הסקרנות עוררה בי את הרצון לבקר שם, אבל כולם אמרו לי שזה מאד מסובך ולא הצלחתי למצוא קצה חוט איך לפצח את זה.

יום אחד פגשתי מישהו ממשרד החינוך שספר לי שהוא מבקר שם מעת לעת בענייני עבודה. כששאלתי אם זה אפשרי שיקח אותי בפעם הבאה שיסע, אמר לי שלא נראה שיש בעיה. לפני שבוע הוא צלצל לשאול אותי אם לא התחרטתי, ביקש את מס' תעודת הזהות שלי ואחרי יומיים הוא אמר לי: "נוסעים".

אתמול הייתי שם, בע'גר הכפר החצוי על הגבול שבין ישראל ללבנון. מקום מוזר אני חייבת להגיד. הכפר הוא שטח צבאי סגור. כדי לצאת ולהיכנס צריכים אישור בטחוני. הדרך לכפר מסודרת ככה שחייבים לנסוע ממש לאט כי כל האזור מלא מחסומי בטון. הכניסה לכפר מחייבת בידוק בטחוני קפדני וכך גם היציאה. אפשר להיכנס רק אם הושג לך אישור כניסה מראש. אין כניסות ספונטניות. חוץ מבדיקת תעודות, חותמים על זה שכל הוראות הבטחון ידועות לנו ושננהג לפיהן. משאית אספקה שנכנסת כפר היא משאית חשופה כך שניתן לראות בדיוק מה נכנס. הכביש שדרכו נכנסים הוא בעצם הגבול בין החלק הדרומי השייך לישראל לבין החלק הצפוני השייך ללבנון. אזרחים ישראלים מורשים לבקר רק בחלק הדרומי ואסור להם להיכנס לחלק הצפוני. איך בודקים את זה? מצלמות טלוויזיה צופות על מעשיך בכל רגע. אי אפשר לרמות. תושבי הכפר יכולים לנוע בחופשיות מהדרום לצפון ולהיפך אבל לא האורחים.

הלכנו לבקר בבתי הספר של הכפר. ב-2 בתי הספר עובדים בעיקר גברים. גם המזכירות מאויישת על ידי גברים. בבית הספר היסודי יש 2 גננות ומורה אחת בכיתה א', ומורה אחת בחטיבת הביניים וגם זו התקבלה לעבודה אחרי המון קשיים שהערימו עליה. מובן שישר התחלתי להתעניין ב"אם כך, מה עושות אצלכם הנשים?" הנשים לא עובדות. הן גם לא לומדות. בשנים האחרונות יש עליה במספר אלה שמסיימות את לימודיהן בתיכון וההצלחה שלהן עולה על זו של הבנים. אבל אין מה לדבר על לימודים גבוהים בודדות הלכו ללמוד אחרי התיכון. בעבר אחרי התיכון היו נוסעים ללמוד בסוריה, כי פעם נחשבו לשטח כיבוש סורי. היה קל להתקבל ללימודים בסוריה כי לא היו בחינות כניסה. בשניםה אחרונות הם נדרשים לתנאי מינימום וזה הקטין את מספר הלומדים. הברירה היא ללמוד בישראל אבל פה יש קשיים אחרים. על עבודה אין מה לדבר. למה? בעיקר בגלל הסיפור הביטחוני. מכיוון שהיציאה היציאה מהכפר כל כך מסובכת, וגם בגלל שהנשים בדרך כלל לא נוהגות, אז הכי פשוט שישבו בבית. לא? בטח שלא. עכשיו ישנו הסיפור הביטחוני שמעניק חסות. יום אחד זה יגמר ויבוא הקץ לשלטון היחיד של הגברים שסידרה להם המטריה הבטחונית...  

כמו תמיד, בסוף היינו צריכים לנסוע משם. במקום זה אי אפשר להישאר ולהתארח. כל האורחים צריכים לעזוב את הכפר עד השעה 10 בלילה. היציאה היא סיפור גם. הבדיקות הביטחוניות של הכניסה הן רק המתאבן לבדיקות הביטחוניות של היציאה. הסיפור הגדול הוא ביציאה. אז בודקים הכל וביסודיות: את המנוע, את תא המטען, את הגלגל הרזרבי, את כל התיקים והשקיות ואת כל התאים במכונית. כל פעם בודקים מכונית אחת בלבד כזו שנכנסת או שיוצאת וכל השאר ממתינים. כל זה יכול לקחת המון זמן. הכל תלוי במספר המכוניות הנבדקות. זו הסיבה שבגללה אנשי הכפר  שוקלים אם בכלל לצאת החוצה. בנושא הבדיקות אין הנחות לאף אחד, גם לא לתושבים. הכל בגלל הסמים.

האנשים כל כך שמחו שבאנו שלא הפסיקו להודות לאיש שאליו התלוויתי על המאמץ המיוחד שעשה.

מקרה גבול של ממש....

אני כבר רואה את השפעת לימודי הנהיגה על הילד. משהו בבטחון העצמי שלו השתנה. הוא בא ויוצא ונוסע וחוזר. הוא תזזיתי. יותר פתוח לעולם. תחושת המרחבים מעירה בו צדדים חבויים... אני נהנית ממה שאני רואה, אבל בסתר ליבי יש לי גם מחשבות... שלימודי הנהיגה זה לא משהו טכני בכלל. זה לא רק הסיפור של שליטה באוטו. נהיגה זה מסוג השינויים שאין מהם דרך חזרה. לא דומה ה'לפני' ל'אחרי'.

ב'לפני', זה ילד שסמוך על שולחנך. כל הזמן תלוי בך. לאן שלא ירצה ללכת הוא זקוק להסעה, במיוחד אם גרים במקום שאי אפשר להסתדר לבד. הניידות שלו מוגבלת. מוטת השליטה שלך כאמא יותר גדולה. פחות או יותר את יודעת מה הוא עושה (לפחות ככה את חושבת.

'אחרי' זה סיפור חדש. פתאום את מגלה שיש לך בבית ילד עצמאי, שלא ממש שואל אותך וגם אם הוא שואל אז רוב שאלות מסתכמות ב"מתי את צריכה את האוטו?", יכולת השליטה עליו נעשית מוגבלת יותר ויותר. צריך חושים חדשים. את מבינה שצריך להתחיל לסמוך עליו. זה הזמן להעמיד במבחן את כל מה שחינכת אליו במשך שנים. זה הזמן להעמיד במבחן את כל התיאוריות של "אני אמא מאפשרת".

בקיצור, כל לימודי הנהיגה האלה הם בעצם מסווה למבחן האמיתי של "בואי נראה אותך.." איך את בקטע של תיאוריה מול מציאות. בדיבורים את חזקה. עכשיו נראה אותך איך את כשמגיע הקטע של "נראה אותך מסכימה".

החיים שמים לנו הרבה מצבים של 'לפני' ו'אחרי'. כמה שלא נתכונן לזה, המציאות היא אף פעם כמו שחשבנו שתהיה, כמו שהתכוננו אליה. המציאות היא הרבה יותר יצירתית. היא שמה לנו מבחני פתע. לפעמים זה כמעט התקף לב ולפעמים זה המון אושר. עכשיו אני קצת ברגעי האושר ואני נהנית מזה.

 לפי איך שהוא ניהל את לימודי הנהיגה ידעתי שזה לא יהיה פשוט. כל החברים שלו מסביב כבר היו עמוק בתוך השיעורים והתיאוריה והטסט המתקרב ובא. והוא? מתעניין, אוסף אינפורמציה, בודק אופציות. קודם הוא בדק את נושא המימון ונרגע כשאמרתי לו שבחלק הזה אין לו מה לדאוג. אחר כך, התחיל סקר מורי הנהיגה שנמשך גם הוא תקופה ארוכה. בסוף נבחר מישהו. החלטתי לסמוך על שיקול דעתו. היה חשוב לי שהבחירה תהיה שלו. כעת היה לו שם ומספר טלפון.
המתנתי שכבר יקרה משהו.
אחרי כמה בירורים הוא הבין שצריך 'טופס ירוק' כי 'הטופס הירוק' מתחיל את כל הסיפור. בשביל טופס ירוק צריך לנסוע לאופטיקאים של משרד הרישוי, מחוץ לישוב,. לקח כמה שבועות לברר איפה יש כאלה ובאילו שעות הם עובדים. עכשיו נשאר לתאם את זמן הנסיעה. כל הניסיונות לתאם איתו משהו לא עלו יפה.
אין ברירה. הבנתי שצריך סבלנות.
יום אחד הוא שאל אותי אם מחר זה אפשרי ואמרתי לו שכן. אחרי המחר היה לו כבר  'טופס ירוק'  ובדיקת עיניים וחתימה של רופא המשפחה. עכשיו הגיע זמן התיאוריה ואיתו הריטואל הקבוע: בכל יום ראשון היה אומר שביום רביעי ילך וביום שלישי היה מודיע שהחליט לדחות את זה ליום רביעי הבא. ככה כל שבוע. בסוף אני חדלתי לשאול והוא הפסיק לעדכן.
החלטתי להמתין.
לפעמים כשהיינו נוסעים יחד הוא היה מנהל איתי שיחות של כאילו, בהן מגיע הרגע שבו אנחנו מתחלפים בכיסאות, הוא ליד ההגה ואני במושב שליד הנהג... ואז היינו מפליגים בחלומות לאן ניסע ביחד...
כמה דקות אחרי זה הוא היה נוחת חזרה למציאות ואומר שזה בכלל לא מפריע לו ככה.. שדווקא נחמד לו שאני נוהגת כי הוא יכול לישון בכל פעם שהוא עייף. ושאני צריכה להיות שמחה שהוא לא נוהג כי ככה אני חוסכת בהוצאות ואני גם לא דואגת לו. בלב ידעתי שאלה לא הסיבות אבל שתקתי.
עברו עוד כמה חודשים.
הילד כבר חצה מזמן את קו השבע עשרה וחצי. לכל החברים שלו כבר יש רישיון וגם תקופת ההורה המלווה הסתיימה. בוקר אחד הוא הודיע לי שמחר הוא מצלצל למורה לקבוע שיעור. לקחתי אוויר. לא אמרתי כלום. בזמנים כאלה הכי מתחשק לי להגיד לו שייתן לי את הטלפון של המורה ושאני אצלצל לקבוע, אבל אני יודעת שזה לא נכון לעשות את זה שאני צריכה להתאפק ולא לעשות במקומו וזה לא קל בכלל. אז שתקתי. למחרת כששאלתי אמר לי שצלצל והיה תפוס. וזהו.
ואז אמרתי לו שאם הוא רוצה, אני מוכנה לצלצל בשבילו, ושאני אעשה את זה אם יבקש. השיחה הזו הסתיימה בחיבוק.
עברו עוד הרבה שבועות. הנושא הזה לא עלה יותר.
בשבת אחת, הוא בא וביקש ממני שאתקשר למורה לנהיגה ואקבע לו שיעור. מאותו רגע הוא לא הפסיק לשאול אותי אם כבר התקשרתי.
בשבוע שעבר קבעתי לו שיעור. בסוף השיעור המורה צלצל אלי להגיד לי ש"מחר הוא הולך לעשות תיאוריה". בערב הגיעו החברים שלו עם עוגה לחגוג את האירוע. כל הלילה היו פה חברים. למחרת הוא קם מוקדם בבוקר ונסע. אחרי שעתיים צלצל לספר לי שעבר. האמת שמאד התרגשתי.
"מה את עושה מזה סיפור?" אמר לי בטלפון "אפשר לחשוב. כולה תיאוריה"