להזמנות של טליק אני תמיד נענית. אז לקחתי את השרביט וזה מה שיצא. בעיקרון, אין אצלי מצב של אוהבת וכבר לא יכולה. אם אני לא יכולה אז אני כבר לא אוהבת. אבל בכל זאת אני מכירה בעבודה שהטעמים משתנים ויכול להיות שדברים שאהבתי פעם אני כבר לא אוהבת היום או שיש דברים שהתחלתי לאהוב כעת ושפעם לא אהבתי..

אני אוהבת ללכת למכון כושר. אני אוהבת להביא את עצמי למקומות שהם 'קצה היכולת שלי': בריצה, הליכה מהירה מאד, משקולות. בכל שבוע אני מציבה לעצמי מטרות חדשות וכשאני עומדת בהן אין מאושרת ממני.

אני אוהבת לשחות בבריכה, מצד אל צד, אני שוקעת בערפול חושים שאליו מתלווה בהירות רבה ומיקוד. הבריכות האלה תמיד מסדרות לי את הראש. אני יוצאת מהן מוכנה לפעולה ויודעת בדיוק לאן אני הולכת.

אני אוהבת מרקים. מכל סוג. שיהיה בהם הרבה תוכן מעניין, אני גם אוהבת לבשל אותם, ולאכול אותם חמים. הכי טוב לטבול בהם את הקצה של הלחם הטרי.

יין. יין אדום. בארוחה טובה ואחרי זה ראשי מסתחרר לו בנעימות שכזו..

שלום חנוך ויודית רביץ הם שני הזמרים שאני הכי אוהבת. השירים שלהם, בכל פעם שאני שומעת שיר של שלום או של יודית אני מתרגשת.

אני אוהבת סרטים. בעיקר דרמות, כאלה שמדברים על יחסים. אני אוהבת לשקוע בהם. כשאני שוקעת בסרט בשבילי העולם מסביב לא קיים. וככה גם כשאני קוראת. אני אוהבת לשקוע בספרים. בעלילה, בחיי הגיבורים, בדמויות שלהם...

סקס. אני אוהבת גם. מאד. זה משהו שעברתי לגביו שינוי גדול. פעם זו היתה בעיני חובה. עם השנים גיליתי את נפלאותיו ואני כולי מתפעמת ממה שאני מגלה וממה שאני עוד עתידה לגלות...

אני אוהבת לטייל. אהובים עלי הטיולים מסוג אלה שבהם 'קורעים את התחת'. (מיטיבי לכת?) אני אוהבת את כל מה שקשור בשדה, הקפה, המאכלים שמתקינים מעשבי השדה, לגלות פינות חמד נסתרות. פעם כשהייתי מורה בתיכון. לא היה אף מסע שהחמצתי, כמה שיותר ימים ככה יותר טוב. פעם יצאתי למסע בהריון והמורות נורא כעסו עלי כי הן אמרו שאני גורמת לכך שבעתיד יפעילו עליהן לחצים לצאת. אני צועדת כעת בשביל ישראל ומתכוננת לקטע של  יום השישי הקרוב שעליו יכתב פוסט בנפרד..

אני אוהבת את העבודה שלי. מה אני אוהבת בה? את זה שאני פוגשת הרבה אנשים מעניינים. אני עוברת יחד איתם מסעות מרתקים של צמיחה ושינוי שבהם גם אני משתנה.

אני אוהבת לנהוג. הרבה רחוק. אני מאד אוהבת את תחושת החופש שהנהיגה מעניקה לי.. את הרוח המתבדרת בשערי (כאילו שהיתה לי מכונית עם גג פתוח כמו בסרטים).

אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת את ישראבלוג ואת האנשים ש'פגשתי' כאן

אני אוהבת אנשים אופטימיים, בעלי חוש הומור

זה נראה לי מספיק. נסחפתי קצת, לא?

הפוסט הזה מוקדש להדס, שלצורך העניין נקרא לה הועדה המארגנת.

בצרוף מקרים מופלא, שבועות ספורים אחרי מסיבת יום ההולדת של תמי, הגיעה אלי הזמנה למסיבת הרווקות של קרן. ברגע הראשון התבלבלתי. חשבתי שזו טעות, אחרי הכל אנחנו שייכות לדור אחר.. כשאני התחתנתי המונח 'מסיבת רווקות' אפילו עוד לא הומצא. ליתר בטחון עשיתי בירור קל עם הועדה המארגנת.. והתברר לי שהכלה נתנה רשימה של מי היא רוצה שיוזמן ואני הופעתי ברשימה הזו.

כבוד. באמת כבוד.

דקה אחרי זה כבר התחלתי להתבלבל. מה עושים ב'מסיבת רווקות'? הועדה המארגנת הרגיעה אותי ואמרה לי שאין לי מה לדאוג ושעד לערב עצמו יגיעו הנחיות ושאני מתבקשת לפעול בהתאם ולשתף פעולה. (הערה קטנה מהצד: כשהדס אומרת לשתף פעולה, אין מצב שזה לא יקרה...) וככה באמת היה. עד לערב המסיבה נתבקשתי למלא אחר ההנחיות שהגיעו בטפטוף לתיבת המייל שלי: לבחור שיר שאני אוהבת ורוצה להקדיש לה. לחפש תמונה עם קרן בשביל האלבום שיכינו לה. להכין מתנה – שיש מאחוריה סיפור שהיא צריכה לנחש, לכתוב לה ברכה, לפנות זמן ולבוא למסיבה במצב רוח מתאים ואין פטורים !!

הועדה המארגנת דאגה שלא נחרוג מהלו"ז ומהמשימות ושלחה תזכורות שנבין שאי אפשר לחפף:  בנות...אז ככה: יש כמה מבינכן ואני לא אזכיר שמות שהן מאוד מסודרות ואחראיות מישאנימדברתעליהיודעת ושלחו לי כבר שיר ומה אתן מביאות. ומי שלא - המייל הזה מיועד לכן!!!!

הדקות הראשונות באירוע כזה הן תמיד מביכות, כשאוספים כל מיני אנשים שאין ביניהם קשר לחדר אחד ומחכים לכלת השמחה שתגיע. אבל מדובר בבנות. מהר מאד האווירה התחממה והיא הפכה חמה במיווחד כשהכלה נכנסה. חיבוקים נישוקים ומשפטים כמו: "אלוהים, אני לא מאמינה", רצו שם חופשי. הדקות הראשונות הוקדשו לסקירה של הבטן של ההריונית, ואיך נראית זו שלא מזמן ילדה, וזו שלא נפגשנו ממזמן, ואחרי שההתרגשות קצת נרגעה ובשביל לשבור את הקרח פתחנו בסבב שבו כל אחת הציגה את עצמה ואת הקשר שלה לכלה (שבשביל לקצר נקרא לה פשוט קרן). לאט לאט הכרנו את הפרצופים שמאחורי השמות והסיפורים: חברות מבית ספר ומהצבא וממקום העבודה ומשפחה, קשרים שהתחילו מ'חברה של חברה' והפכו לחברות נפש. קרן הוסיפה את הנופך האישי שהפך את ההיכרות למחממת לב ומלאת אהבה.

הועדה המארגנת שהלו"ז שלה היה מאד מתוקתק, ניווטה את הערב ברגישות גם על חשבון דברים אחרים וזה מאד תרם לאווירה הטובה של הערב. בהמשך היה שאלון בנוסח 'הגירסה שלה מול הגירסה שלו'. החתן המיועד קבל רשימת שאלות במייל שעליהן נדרש לענות במלוא הכנות. בערב הוקראו השאלות וקרן היתה צריכה לנחש 'מה הוא אמר'. היתה לי ציפיה שנחשף לעולם של הצעירים ונגלה דברים שלא מהעולם הזה. המסקנה שלי החד משמעית היה שהם לא המציאו שום דבר חדש שאנחנו לא יודעים... אחר כך הגיע החלק של המתנות. לא סתם מתנות. ההנחיה היתה להביא מתנה לא מזוהה שמסתתר מאחוריה סיפור, שאותו קרן צריכה לגלות וכך היא תגלה ממי המתנה. הרעיונות מאחורי המתנות היו ממש מיוחדים. איפשר לגלות צדדים נוספים שלא הכרתי (ולפעמים גם אמא שלה לא ידעה..)

ואז באו החשפנים..

ואז באו החשפנים..

מה אומר לכם? אולי בגלל שאין לי ניסיון במופעי חשפנות למיניהם, זה נראה לי פאתטי למדי. 2 גברים מסתובבים בחדר קטן מלא בנות ומנסים .. מה בדיוק מנסים לא הצלחתי להבין. יחד עם המשקאות שזרמו שם חופשי, זה תרם לאווירה הקלילה של הערב ולמצב הרוח של כולם שגם ככה היה טוב. כשהמופע הזה מיצה את עצמו, פתח טל החשפן במולונוג מכירות לקידום עצמו והספר שכתב. נראה שחייו כחשפן סיפקו לו הרבה חומרים מעניינים. הבנות לא הביעו עניין. ליתר בטחון הוא השאיר עותק מספרו, אולי אחרי שיקראו ישתכנעו שהחשפנות זה לא מה שאתם רואים... הועדה המארגנת בטח תעדכן..

השעה היתה די מאוחרת אחרי שהם הלכו, אבל לא נראה שלמישהו היה איכפת. במיוחד לא לאמהות הצעירות, שכמה מהן הצהירו שלרגל מסיבת הרווקות הן החליטו להפסיק להניק... לי זה נראה כמו כמה רגעים של חופש שנטלו לעצמן, בלי הבעל והילדים. פצחנו בריקודים ובמחולות, עד שנגמרו הכוחות. כמה טוב שהמיטה היתה קרובה ואפשר היה פשוט לצנוח.

למחרת, בדרך הביתה, חשבתי על כך שני האירועים הם תחילתו וסופו של אותו מעגל, המעגל של  הנשיות בהתגלמותה. זו חוגגת את הנשיות בשיאה וזו חוגגת את הפרידה ממנה בשמחה מהולה בכאב.

כתב היד על המעטפה שהוצאתי  מתיבת הדואר נראה לי מוכר אבל כמה שהפכתי והפכתי לא הצלחתי להזכר מאיפה. המעטפה המסקרנת היתה מעטפה של בנות והכתובת נשאה את שמי. מעטפות עם כתובת בכתב יד זה משהו שלא כל כך נפוץ. היום הכל מודפס וכל כך לא אישי. הכתובת הזו היתה אישית מאד ומסקרנת.

מתוך המעטפה הציצה הזמנה למסיבת יומולדת מתמי שהחליטה לחגוג לעצמה בדרך שמתאימה לה. תמי ואני היינו פעם שכנות, בית ליד בית. לפני שהכרתי אותה ממש, התוודעתי אל בית העץ שהם בנו. זה היה בית עץ שהובא משוודיה יחד עם הפועלים. לפעמים היא היתה באה לבדוק מה קורה עם הבית וככה הכרנו קצת. כשהם עברו לגור בו הכרתי אותה ממש והתיידדנו. לרחוב שגרנו בו עוד אי אפשר היה לקרוא רחוב, הבתים היו נטועים בתוך חורשה. הילדים שלנו מיד התחברו והרחוב היה שמח. את הילדים הקטנים שלנו (שהיום הם בני יותר מ-18) ילדנו ביחד וזה חיבר בינינו עוד יותר. אחר כך היא ובעלה נפרדנו וממש בזמן הזה גם הבזוג הנוכחי שלה נפרד מהזוגית שלו והם הפכו לזוג. אחר כך אנחנו נסענו לכמה שנים לחו"ל והיא מכרה את הבית שלידי ועברה לחיות בבית של בן הזוג שלה ודרכינו נפרדו, אבל לא נפרדו ממש. הקשר הטוב שבינינו קיבל תפנית אחרת, נפגשנו מעת לעת ושמרנו על הקשר בינינו כל השנים. עכשיו כבר זכרתי את כתב היד שלה. נזכרתי בכתבות שהיתה כותבת בבלוקים כתובים בצפיפות, באחת התחנות של חייה, כשהיא היתה עיתונאית.

"חדר משלנו", היא כתבה, "רוצה לחגוג אתך יום הולדת שסוגר שנים. עושה זאת בחברתן שלנו הנשים כשיחד נוכל לבדוק, לשוחח, להתלוצץ, על נושא הנשיות" היתה גם משימה: להביא קטע כלשהו שיחבר את נושא הנשיות אליה, אלי ואל השנים שעברו. בקצה הדף, היא הוסיפה בכתב ידה המוכר, הערה קטנה ומרגשת: "את חשובה לי בשמחות אלה שלי, תמי". אם התלבטתי לרגע, התוספת הזו גמרה על כל ההיסוסים.

ביום שבת אחד התכנסנו בצהרים לחגיגה. היו שם נשים מתקופות שונות בחייה. מהשכונה שבה גדלה ומביה"ס היסודי והתיכון, מהשכונה ומהלימודים והעבודה. התבוננתי באוסף המרשים הזה של נשים שעזבו הכל באו בשבת בצהרים, גם ממרחקים, לחגוג איתה.

לא היו לחגיגה הזו סדר או תכנית מוכנה מראש. תמי פתחה במונולוג  של כאב על השנים החומקות מתחת ידיה התחושה הקשה לדעת שהיא מתבגרת וגם מזדקנת. על דמות האישה שמציצה אליה מבעד למראה שמזכירה לה את הנעורים היפים יחד עם השעון המתקתק. התפאורה בחדר היתה שמלה מפעם. כשהיא היתה לובשת אותה, אף גבר וגם הנשים שבסביבה לא נשארו שווי נפש.  אחר כך היא סקרה את היושבות בחדר "ממתי אנחנו מכירות?" ולא שכחה להגיד מילים  חמות על כל אחת ועל טיב הקשר.

ואז הגיע תורנו. בסדר לא מאורגן ספרנו, כל אחת בתורה, על הקשר עם תמי וחברנו את זה לקטע, לשיר או לתמונה ולמתנה שבחרנו להעניק. בחלק הזה היתה הרבה יצירתיות והשקעה. חיברו לה שירים, וקשרו לה כתרים, וציירו אותה בקריקטורות, וצחקו על תכונות אופי מוגזמות (בעיקר של הנקיון והסדר ), כל אחת בדרך המיוחדת לה. הברכות היו מרגשות. חלקן גרם לי לדמוע ומאחרות צחקתי עד שהבטן כאבה. צחקנו מהברכות וגם מהמתנות שמהן הצטיירה אישה מיוחדת, מחוברת לעצמה ולרגשותיה, אמיצה נועזת ומעזה. אחרי שגמרנו לכאוב על הגיל, מהר מאד הדרדנו לשיחות על סקס ועל  גברים. כמה וכמה בחדר הודו שתמי היתה זו שלימדה אותם כמה פרקים משמעותיים בחינוך מיני.

התקנאתי בה על התעוזה להיות שונה, ועל התכונה הזו  לאסוף אנשים בדרך ולשמר את הקשר ואת החברות על פני כל כך הרבה שנים, והם מחזירים לה אהבה.