ההתרגשות לקראת הכניסה לפארק היתה גדולה. החייל אמר שהוא מדמה את הכניסה לפארק כמו הכניסה בסרט 'פארק היורה' – שער גדול מאד מלא אורות מנצנצים עם חוטי תיל של גדר חשמלית נמתחים משני צידי השער. זה היה קצת דומה. רק קצת. השער שנכנסנו דרכו היה שער צפוני יחסית, קצת פחות מרשים מזה של הסרט אבל זה לא הקטין אפילו בקצת את ההתרגשות שלנו. על הפתיחה היתה לנו קבלת פנים נהדרת. מצעד של חיות. החייל אמר שהן באו לקבל את פנינו. זה באמת נראה ככה. על הכניסה נתקלנו במשפחה של ג'ירפות. אימפלות מכל עבר, והמשך באו הפילים, עוד ג'ירפות, קופים, תאואים, היפופוטמים, וזברות, חזירי בר, צבועים, אריות כל אלה נקרו בדרכנו בנסיעה בשבילי הפארק. החיות מתנהגות כאילו אנחנו והם מכרים ותיקים מזה שנים... האימפלות שכל כך התלהבנו מהן בהתחלה הפכו מהר מאד להיות לא מעניינות. ככה זה. רק הייחודי מרשים. החלק הצפוני של הפארק הוא החלק הפחות מטוייל. הנוף נהדר, השטחים הפתוחים מאפשרים תצפית למרחוק והדרך עוברת בין נהרות לבורות מים, לשטחי מרעה ואפיקי נחלים – שם באות החיות להרוות את צמאונן.וביניהם אנחנו. כמעט לבד. זו לא עונת התיירות. יחסית יש מעט מטיילים בפארק.

באופן טבעי התחלקו בינו התפקידים: אחד נוהג, אחד מתצפת על האזור במשקפת, עוד שני תצפיתנים מאחור – אחד סורק את הימין והאחר את השמאל, יש 2 נווטים. אחד מסביר מה אנחנו רואים ונותן שמות לציפורים ולחיות. במיוחד הקפדנו על השמות המדעיים-הלטיניים, 3 מצלמים, אחד מסריט, אחת מתעדת ואחד מנמנם לסירוגין... כולנו במסע בילוש אחר החיות בסבך וכל גילוי כזה הופך לשמחה גדולה

התקשורת בפארק עובדת בשיטות הישנות מפה לפה. כל מי שרואה משהו מיד מספר לרכב שעובר לידו. הסרט 'מלך האריות' היה להיט בביקור בפארק. Hello, you see the lions? נהפך לשאלת היום של כל מי שעבר בסביבה.. ואנחנו כמובן ראינו. לא הרבה מדי אבל מספיק בשביל לספק את סקרנותנו. שרנו  משירי הסרט, אקונהמטאטה הפך לשיר היום ואפילו ראינו את המקום שבו קיבל סימבה את ההסמכה שלו...היה שמח ממש...

נראה שבאנו אחרי עונת ההמלטות. כל האמהות יצאו להשוויץ עם הרכים הנולדים, הפילות עם הפילונים, והג'רפה עם הג'ירף ג'ונייר, וממש בשידור ישיר ראינו המלטה של מיני בופאלו או בלשוננו באפלון על הכביש. כמה דקות אחרי שנולד כבר עמד על רגליו וחיפש היכן הוא יכול לינוק. האמא עמדה שם עם השליה שלה בחוץ וכיוונה אותו אל שדיה. מעניין  לראות את כל העדר עומד מסביב ושומר על היולדת שתוכל להתפנות ללידה... אחר כך גם ראינו פילון שזה עתה נולד ואת הפילות עומדות במעגל ומגוננות עליו עד שקם ועמד על רגליו. היו שם כמה רגעים אמהיים מרגשים.

בילינו יומיים וחצי נהדרים בפארק. כל מה שעשינו היה לנסוע ולבלוש אחר החיות מצפון הפארק לכיוון דרום. למדנו לזהות היכן הן מסתתרות, איך הן מתנהגות, ידענו לזהות סימנים. הפיניש ליין היה בקרוקדיל ברדיג'. המתעד דמיין את רגעי הסיום: בפיניש ליין יעמדו כל היות ויעשו לנו 'סופריז..' הם ימחאו לנו כפיים ויגידו לנו 'כל הכבוד על שלושת ימים האלה שביליתם בפארק, שלא התייאשתם מהמשחק ונשארתם עד הסוף' לסיום הם יעשו איתנו תמונות קבוצתיות, כמו שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו מסיימים קטע בשביל ישראל. 

כל זה כמעט קרה. בקרוקודיל ברידג' דקה לפני היציאה, הופיעו לפנינו החיות כמו במצעד פרידה. הנשרים על העצים, הבאפלו'ס שהשתכשכו בבוץ, עדר של זברות (את האימפלות אנחנו לא מחשיבים) משפחה אחת של ג'ירפות, וחזירי בר וגאנו כמו במופע של פרידה..  תמונות אחרונות למזכרת, הצגנו את הקבלות לשומרים ביציאה ו...אנחנו בדרך החוצה..

 בקרוגר פארק אין אינטרנט..חיות לא התלוננו. האמת שגם אנחנו לא. זה לא היה חסר לנו בכלל.

מה עושים בערב? אחרי יום של שיטוטים וחיפושי חיות, בערב הורדנו את כל התמונות מכל המצלמות למחשב אחד וצפינו מחדש במה שעבר עלינו כל היום. הנהג עושה קפה כמו שצריך. אנחנו מתגלגלים מצחוק ומתפעלים מזוויות הצילום וגם קצת מעצמנו.. כשכבר העיניים עצמות אנחנו מתכננים את היום שלמחרת.השכמה חלוקת תפקידים, מקלחת אחרונה ו... כבר אין עם מי לדבר...

עזבנו את הארץ במזג האוויר סוער מאד ונחתנו למשהו אחר לגמרי אחרי תשע שעות טיסה. יוהנסבורג. הצבע השולט כאן הוא שחור. העיר העטופה בצבעוניות מתכוננת למונדיאל בחודשים הקרובים. שלטים בכל מקום. משונה לראות אנשים באמצע החורף במכנסים קצרים ובסנדלים. צריך לשנות דיסקט. אנחנו בחצי כדור הארץ הדרומי. הכל פה הפוך. עוד בזמן ההמתנה למזוודות התחלנו להתקלף מהשכבות. פשוט חלום למצוא קיץ באמצע החורף. 

הדקות הראשונות של היציאה משדה התעופה, בכל מקום, הן תמיד הכי מבאסות. בדיוק לפני דקה קבלת רכב חדש, אתה לא מכיר אותו בכלל, לא מכיר את הדרכים, לא מתמצא בכיוונים. בכלל אין לך מושג איפה אתה, עוד לא התמקמת על המפות. ה-GPS עוד לא התאפס וכבר צריך להתנהג כמו נהג מיומן שמכיר את המקום לפחות אלפיים שנה, לנסוע מהר על כל הכבישים המסתובבים האלה, לעלות ולרדת בכל מיני כבישים מהירים, לעקוב אחרי החיצים, לחפש את היציאה שלך כשאתה בכלל אפילו לא יודע אם זה הכיוון ואיפה אתה בדיוק נמצא והכל צריך להתנהל במהירות ובזריזות, בגלל כל הנהגים שמאחוריך עליך להעמיד פני מיומן, מקומי אם אפשר, ולמהר להשתלב בתנועה ... ותוסיפו לכל זה את 2 הבעיות המרכזיות שלא לקחנו בחשבון: האחת, הרכב בא עם מהלכים ידניים. נכון שלמדנו פעם לטסט על מהלכים ידניים אבל זה היה מזמן. מי זוכר שעל כל החלפת מהלך צריך להתעסק עם הקלאץ'...?  הרגל הזו התרגלה לנוח.. והשני – נוסעים בצד שמאל.. ז'תומרת שצריך להתרגל לנסוע בצד שמאל תוך כדי שאנחנו מנסים לברר איך לעזאזל יוצאים משדה התעופה ומוצאים את דרכנו לכיוון הנכון וגם בזמן הזה ללחוץ על הקלאץ' ולהחליף מהלכים...

מכיוון שהיו לנו הרבה נהגים, אז כל נהג שעלה על ההגה שאל את עצמו 'איך לעזאזל מסתדרים עם הנסיעה בצד שמאל ובזמן הזה גם מחליפים מהלכים מבלי שהמנוע יגמגם..'  כשמאחור יושבים כל נותני העצות והמחכים לזה שהמנוע יכבה לך בדיוק כשתרצה להחליף מחמישי לשלישי ותכנס בטעות בראשון.. לא נעים. אבל אין ברירה טבילת אש היא חובה... מסתלבטים עליך קצת. קצת רוח ספורטיבית  מול הערות שמאחור.. ועברת ת'מבחן.

בסוף התגברנו על ה'איפה אני נמצא' ויצאנו משדה התעופה בדרכנו מזרחה לכיוון פארק קרוגר. הנסיעה מתחילה בכביש מהיר ומתחלפת בכביש עם נתיב אחד, פעמיים עצרנו לשלם אגרת דרכים. לפי ההמלצות של המקומיים לא מומלץ לנסוע בחושך בדרכים, אבל עד שהסתדרנו. ברור שמהר מאד מצאנו את עצמנו באמצע החושך הגדול, מחפשים את דרכנו לצימר שהזמנו מראש. רצינו לעצור לאכול אבל לא ידענו איפה. כשהגענו לצימר היינו גם עייפים וגם מורעבים ונפלנו בדיוק לאמצע הפסקת חשמל. מתברר שזו השגרה של המקום. בעלי הבית התנצלו ומילאו אותנו בנרות – מה ששיווה למקום אווירה מאד מיוחדת וישר הציעו לנו משהו לאכול. ברור שלקחנו. זה לא היה טעים במיוחד אבל במצב שלנו היינו אוכלים הכל. לזה הם הוסיפו בקבוק יין מה שהוסיף מצב רוח טוב לאווירה. בסך הכל היינו מרוצים מההספקים שלנו ביום הזה.

בבוקר החלטנו לבלות עוד בטרם ניכנס לקרוגר פארק. את היום הזה ניצלנו להצטיידות, לביקור באתרים בסביבה ובמקומות שבטוח לא נחזור אליהם, כמו pilgrim's rest שבו כרו פעם זהב. מי שמוכן להתאמץ ולחפור שעות יכול למצוא זהב גם היום. נסענו לארוך הנהר בליידה, לקניון בליידה ולנקודת תצפית מרהיבה שנקראית God's Window הצופה על כל העמק. הנוף מרהיב ביופיו.

בדרך עצרה אותנו משטרה על מהירות. כמו בארץ, השוטר ביקש רישיונות ולקח את נהג למכונת  הצילום להראות לו שהוא נסע 17 ק"מ מעל המהירות המותרת...מבאס להתחיל ככה את היום. מה עושים? הנהג ירד, אנחנו נשארנו במכונית לצפות במתרחש. בהתחלה צפינו בשוטר מדבר ומראה לנהג את המכשיר. אחרי זה הנהג דיבר ודיבר ודיבר ותוך כדי זה שמנו לב שהשוטר הפסיק לרשום ו-2 השוטרים האחרים שהיו שם הצטרפו לשיחה ונראה שהתחיל להיות להם נחמד כי פתאום ראינו את השוטר מחזיר את הרשיון לנהג, והשוטרת הביאה משהו לשבת עליו וככה הם עמדו ודיברו... אחרי כמה דקות הנהג חזר לאוטו. הניע ונסענו... מה היה שם שאלנו אותו? הבנתי שאני צריך לספר לו איזה סיפור.. ואמרתי לו שרק נחתנו ושאני בלחץ מזה שנוסעים פה בצד שמאל ואני לא ממש מסתדר.. אחר כך הם התחילו לשאול על המשטרה בארץ, מה השוטרים עושים במקרה כזה.. המשטרה שלנו יצאה מזה טוב.. אחרי זה כבר הקפדנו על מהירות הנהיגה וגם שמנו לב לנהגים שמסמנים לנו עם האורות שלהם.

כמעט שבוע ימים בלי אינטנרט. זה לא קל. אנחנו בתהליכי גמילה. מסתדרים אבל בכל מקום שאפשר מחפשים פתרונות. מחוץ לערים החורים הם ממש חורים. קשה לתפוס עד כמה. אנחנו מנסים להסתדר בכאילו, בלי, אבל בכל זאת שיהיה אם נצטרך... 

ככה בדיוק אני מרגישה. עוד מעט יאספו כל הגוזלים שלי, שהם כבר ממש לא גוזלים, לנקודת המפגש בשדה התעופה - תחנת היציאה לטיול המשותף שלנו שימשך שבועיים וקצת. אני מתרגשת מאד. זה לא הולך להיות פשוט. אנחנו אולי מחשיבים את עצמנו כמו ,one happy family  אבל אנחנו לא בדיוק הבנו מה זה אומר ומה המשמעות של הביטוי הזה. היחסים בינינו טובים אבל לא הדוקים מדי. אנחנו לא מתראים בצפיפות גדולה מדי בעיקר בגלל ענייני מרחק ועבודה. אנחנו שומרים על יחסים טובים מאד מרחוק. בקיצור, אנחנו לא רגילים לחיות האחד בתחת של השני, 24 שעות ביממה במשך כל כך הרבה ימים..

הטיול הזה הולך להיות סוג של סיר לחץ... 6 מבוגרים. כל אחד דעתן יותר מהשני, 2 נשים ו-4 גברים, החייל הוא הכי צעיר. כל אלה יכנסו לרכב אחד ויעשו את דרכם ביחד במרחבי דרום אפריקה, שאני מקווה שיוכל להכיל אותנו לא רק באופן פיזי, אלא גם באופן רגשי, לאורך מאות קילומטרים, תוך שאנחנו מגשרים האחד על הרצון של השני, ומקווים שפעם זה יוותר ובפעם הבאה ההוא יוותר ונצליח למצוא את האיזון הנכון. זה אוטו עם הרבה אגו, אבל גם עם הרבה רצון שזה יצליח.

שיננתי לעצמי כמה כללים שבטח יועילו: לא להתערב, לא להעיר, לא להעדיף, לא להידחף, לא להתעקש, לא להכנס להם בשיחות, לא לנקוט עמדה, לתת להם לבחור, למצוא דרך שבה כל אחד יוכל להביא את הרצון שלו לביטוי, לעשות תורנות נהגים, לשקוע בספרים שלי, לצלם כמה שיותר, להקשיב, לכתוב, ואם במקרה ישאלו אותי ואני אהיה בסביבה, אני בטוח אענה.

אני בכל אופן מתכוונת ליהנות וחסר שמישהו יפריע לי...

בארוחת צהרים אחת בהרכב משפחתי מלא, שזה לא דבר של מה שכך, שמענו תלונות מהצד של הילדים על כך שמזמן לא היתה לנו לחופשה משפחתית. אני והבזנוג החלפנו מבטים. חופשה משפחתית? יכול להיות שהיו פה משהו שפספסנו? אנ'לא חושבת אבל לא אמרתי דבר. פה ושם עשינו כמה ניסיונות להיפגש ליותר מאשר ארוחה וקפה אבל הם לא כל כך הצליחו. תמיד היה מישהו שזה לא התאים לו, שהיה לחוץ בזמן, שהטיימינג היה ממש גרוע, שכרגע זה לא מסתדר וכו' וכו'. 'טוב' אמרתי תוך שאנחנו מחליפים בינינו מבטים 'אנחנו מארגנים משהו, מי בא?' דממה. אף אחד לא הגיב. הצענו שכל אחד יקח כמה ימים למחשבה וקבענו דד-ליין לתשובה.

לאט לאט זרמו התשובות. חיובית אחת ועוד חיובית והחייל אמר שזה חלום חייו לקחת חופשה מהצבא ולנוסע לחו"ל... כשכל התשובות היו חיוביות הבנו שהם רציניים. עכשיו העלנו את הרף. 'תביאו חופשה ממקומות העבודה' אמרנו 'כולל החייל...'

אנחנו בינתיים חפשנו יעד. לאן נוסעים בחורף? באירופה שלג וקר מאד והימים קצרים. ארצות הברית גם רחוקה וגם קרה וגם קצת יקרה..  תוך שאנחנו מחפשים התחילו להגיע התשובות לגבי החופשות. חופשה אחת אושרה, עוד אחת אושרה, גם הבקשה שלי אושרה, אצל החייל זה קצת התמהמה.. לא היה ברור מתי חייל בסדיר יכול לצאת לחופשה בחו"ל, אחרי שמונה חודשים, שנה.. שיחה טלפונית למפקד שלו הבהירה לנו שהוא בעד והוא יתמוך. זהו.  עכשיו כבר אין דרך חזרה .. עכשי אנחנו היינו צריכים להראות שגם אנחנו רציניים. האמינות שלנו עמדה על הפרק... בדקנו במה זה כרוך והחלטנו שהולכים על זה. עשינו תכנית. חילקנו משימות. קבענו מסלול. הזמנו כרטיסים. רכב. לינה לימים הראשונים... חיסונים, מלריה...

ועכשיו נוסעים. עוד יומיים נתעופף לנו מפה לחצי השני של כדור הארץ. לדרום אפריקה. לקיץ. לחופשה שאפילו אופטימית כמוני לא חשבה שהיא אפשרית ובטח לא חלמתי שהיא גם תתגשם כל כך בקרוב... בשישי בבוקר אנחנו נוסעים.

התרגשות גדולה אצלי.  כמעט הכל סגור. השאלה שעוד נשארה פתוחה היא בעניין הבאנג'י..  עושים או לא עושים...?