מן הסתם, שירותים זה אחד הדברים הכי מדוברים והכי מבוקשים בטיולים.

יש לי ניסיון לא קטן בנושא. הסתובבתי במקומות רבים בעולם, ראיתי שירותים מסוגים שונים, שירותי כריעה ושירותי ישיבה, נקיים יותר ונקיי פחות, אבל אני מוכרחה לאמר שבנושא הזה היפנים הגדילו לעשות. אין אין עליהם. פשוט גאונים.

השירותים נחשבים למקום מלוכלך במיוחד ומכיוון שהיפנים היסטריים, בלשון המעטה, בכל מה שקשור בניקיון, הרי שבכל בית יפני יש נעלי בית מיוחדות שמיועדות להליכה לשירותים בלבד. וגם בתי המלון ככה. כשהולכים לשירותים יש לנעול נעלי בית שמסומנות למטרה זו במיוחד. אסור להסתובב בנעלים האלה בבית ואוי למי שישכח להחליף נעליים

המפגש עם חדרי השירותים ביפן השאיר אותי ברוב המקרים פעורת פה.

קודם כל העיצוב. רוב חדרי השירותים שפגשתי היו מעוצבים בעיצוב מודרני, הצעקה האחרונה בעיצוב וזה לא שמנה אם מדובר בשירותים של בית מלון, בית כל בו, במסעדות ובחניוני דרכים.

מושב האסלה נראה כמו כסא של טייס במטוס קרב. אפשר לקבל אותו במצב טבעי ואפשר עם חימום בדרגות שונות, החל מחמימות נעימה ועד מושב לוהט במיוחד.

כפתורים מכל הסוגים לרווחת היושבים ממש מראה של היי-טק בדגם משוכלל

מקווה שתצליחו להתרשם ממגוון הכפתורים והפעולות        שמציע המושב הזה למי שמשתמש בו....

הפגישה הראשונה עם יפן, הדבר הראשון שהיכה בי היה שזה נורא דומה לגרמניה

לא יכולתי להשתחרר מהרושם הזה כמעט לאורך כל השהות שלי שם. הייתי ביפן רק תשעה ימים. תקופה קצרה לכל הדעות, קצרה מדי בשביל לחוות דעה מבוססת ולקבוע מסמרות. אבל מהרושם הזה לא יכולתי להשתחרר כל הימים האלה.

המון דברים שם הזכירו לי את גרמניה: מיון הזבל, (מעניין למה בחרתי להזכיר את זה קודם), הניקיון המופתי, הסדר, הדוגמתיות, העמידה בתור, לא נדחפים. "התלבושת האחידה" של ילדי בתי הספר, הציות של האנשים לחוקים ולכללים. פשוט מדהים.

למשל:

יפן היא ארץ של מעשנים כבדים. כולם מעשנים ובכל מקום אפשרי אבל ברחובות לא רואים כמעט בכלל בדלי סיגריות מושלכים.

או למשל, עניין פחי האשפה. ברחובות לא מוצאים אותם וממש קשה לאתר אותם. שאלנו. התברר שאחרי הטרור של מגדלי התאומים, הוחלט להסיר את פחי האשפה מהרחובות. מהאנשים מצופה שהם יקחו את הזבל האישי שלהם הביתה וכך אכן נוהגים.

אתם צריכים לראות את האנשים עומדים בתור בכניסה למטרו. אף אחד לא נדחף גם אם זה אומר שהרכבת תיסע עוד שנייה. אבל בשנייה האחרונה אחרונה כולם נדחפים. בכלל לא משנה אם יש מקום בקרון או אין. תוך שניה הרציף ריק.

יפן היא מעצמה כלכלית מודרנית מהגדולות והחזקות בעולם ויחד עם זה נשמרות בה מסורות עתיקות של התנהגות, אמנות ותרבות כמו שהיה פעם. אולי הסיבה לכך היא המבנה הגיאוגרפי של יפן, של איים איים ששימר את הקיים ומנע פלישה של תרבויות והשפעות זרות.

ממש מקום של קטבים וניגודים. קודים של התנהגות שנראים מוזרים לעין המערבית שלי. מצד אחד, ארץ אולטרה מודרנית, מעוז חידושי הטכנולוגיה הכי הכי אחרונים והגאדג'טים, מצד שני, שומרת בקפידה על המסורת. בערים הגדולות אפשר לראות נערות בחצאיות מיני קצרצרות ושיער מחומצן לבושות במיטב האופנה העכשווית לצד גיישות חיוורות פנים.

היפנים הם העם הכי נשוי בעולם אבל לכל גבר שיכבד את עצמו יש מאהבת צעירה "מוחזקת". שיעור הגירושין בה הוא מהנמוכים בעולם וזאת מפני שלהיות נשוי פירושו קידום בעבודה, פירושו סטטוס חברתי גבוה יותר. לכן גם אם אנשים מתגרשים הם שומרים את זה בסוד כדי שקידומם בעבודה לא יפגע. בגלל שעות העבודה הארוכות, קשה להכיר נשים ולעסוק בחיזורים ולכן מקומות העבודה מתעסקים גם בשידוכים לעובדים שלהם.

נראה שיפן היא גן עדן לנשים. כמות הגברים עולה על כמות הנשים. מספר התינוקות הזכרים שנולדים גדול בכ-5% ממספר הבנות שנולדות, המצב הזה מעניק להן יתרונות רבים

הניגודיות הזו עוררה התפעלות כל הזמן. השילוב בין המסורות הישנות והעולם החדש  יחד

היה מדהים לגלות שבה אין כמעט זרים. פה ושם רואים פרצופים מעטים של אנשי עסקים מערביים, אבל מטיילים זרים פגשנו רק מעט מאד. התיירות היא העיקר תיירות פנים. ילדי בתי ספר, פנסיונרים, נופשים של סוף שבוע. עבורנו זו היתה חוויה יוצאת דופן להרגיש שם זרים לגמרי. הרגשה שכמעט ולא ניתן לחוש בה במקומות אחרים בעולם אלא אם טיילת למקום נידח באמת שכף רגלו של ישראלי לא דרכה שם קודם. יש מקום כזה?

הבוקר חזרתי

יפן. איזה עולם זה

איזה חלום.... חלום שלא מן העולם הזה

יש לי כל כך הרבה לספר שאני לא יודעת ממה להתחיל

צריכה לארגן את עצמי, לעושת לעצמי איזה סדר פנימי ובעיקר לארגן לעצמי את החוויות שעברתי.

בקיצור, צריכה לנחות ממש

תנו לי כמה שעות לנחות באמת והסיפורים יבואו.

צילמתי המון

כל כך התרגשתי לקרוא את התגובות לפוסט הקודם

תודה לכל אחד מכם באופן אישי

הייתם איתי במחשבות שם. באמת

עוד כמה שעות אני יוצאת לדרך! אני מרגישה שכל גופי דרוך לקראת מה שמצפה לי, ואני אוהבת את הדריכות הזאת; אני אוהבת אותה כי היא גורמת לי להיות בשיא העירנות, פתוחה, ערה לכל מה שקורה סביבי, מוכנה לקלוט כל זיע וכל ניע ולא לפספס שום דבר. אני חושבת שזו הדריכות של אנשים רעבים, שמחברת יחד את הסקרנות, הרצון להתנסות במשהו חדש, אחר, התרגשות, מתח ותחושה של משהו שחשבת עליו הרבה והתכוננת לקראתו מגיע.

כמו רכבת הרים שיוצאת לדרך ואת עליה. את כבר מרגישה ש"הנסיעה הזאת" הולכת להיות משהו!

מרגישה את הרוח הקרירה של החדש הזה שנושבת לי בפנים שומרת אותי ערנית ודרוכה. כך אני אוהבת להיות, במיטבי, סקרנית, מוכנה לבלוע את כל מה שמסביב, את כל העולם.

ואחרי זה גם לחזור...

הפעם אני נוסעת ליפן

אחזור אחרי שיגמרו כל החגים. כולם

עוד לא נסעתי ואני כבר מתגעגעת. ככה אני. הגעגוע הוא חלק ממני

אתגעגע לכל מיני דברים. אתגעגע גם לכאן.

תשמרו על עצמכם ותהיו טובים

חגים שמחים. ממוואאהההה :))