עוד מעט כבר שלושים.

קודם חשבתי

שאחרי שלושים ימים

אדע כבר להשלים

אז כן, אני יכולה לסכם ולומר

יש סוג של השלמה

אני רואה דברים בצורה שונה

אבל,

כאב הפרידה הוא אותו כאב

והגעגוע נשאר כל הזמן

והזמן בינתיים עוד לא עשה את שלו

החור נשאר

ועוד קשה לי להגיד שאמא שלי איננה

וקשה לי לחשוב שהיא כבר לא תחזור יותר

אני לא רוצה שהגעגוע יפסק

אני לא רוצה להפסיק לזכור

אני רוצה לאהוב ולזכור אותה באותה עוצמה

ולחשוב שהיא שותפה

לכל מה שאני עושה

ויחד עם הרצון לזכור

ויחד עם הגעגוע

אנחנו מתכוננים לפרק את הבית

הבית של אמא שלי...

איך מפרקים בית?

מתחלקים? מחלקים? תורמים? מוכרים? זורקים?

נראה לי שזה תהליך בפני עצמו.

הרבה רגשות מעורבים פה.

יש תחושה של התרופפות.

כאילו החוט המחבר אבד לנו.. נצטרך לקשור אותו מחדש. 

(אפילו שהיום כבר יום ראשון...)

כשהוא חוזר מבית ספר הוא תמיד רעב.

אני מארגנת לו משהו קטן לנשנש, משהו שהוא אוהב, כדי שתהיה לו סבלנות לחכות לארוחת צהרים. זה עובד טוב באמצע השבוע ביום שישי זה תמיד מסובך יותר מכרגיל.

בשישי בצהרים, הארוחה המשפחתית מושקעת קצת יותר. והוא צריך לחכות יותר.

אני שואלת אותו מראש מה מתחשק לו שאכין... וכבר נוצרת ציפיה אצלו לארוחה טעימה במיוחד.

בשישי האחרון, הוא בא לספר לי משהו ותוך כדי דיבור, אחרי שהוא גומר לעשות סיבוב מתחת למכסים של כל הסירים שמתבשלים על הכיריים ואומר לי ש"יש לזה ריח טעים", אני שמה לב שהוא מגניב יד למחבת לבצל המיטגן, מרים קבוצה של טבעות ישר לפה. בזוית העין הוא קולט את העיסה של הבשר עומדת בצד. "צריך לבחוש כאן?" הוא שואל תוך כדי בחישה ומיד אחר כך "את מכינה מרק בצל?"

מרק בצל. באמצע השבוע הוא אמר לי פתאום שנורא מתחשק לו מרק בצל.. התשובה שלי עשתה אותו מרוצה. "אני יכול לבחוש גם את הבצל המתאדה?" שאל תוך שהוא בוחש וטועם ובוחש וטועם ושוב טועם, מבלי לחכות בכלל לתשובה שלי..

וככה מבלי להתכוון מצאנו את עצמנו מבשלים ביחד, אני חותכת והוא מערבב. הוא מתבל ואני משגיחה. אני מכינה את הכמויות והוא מוסיף את היין למרק. משם עברנו למלא את הפלפלים ממולאים והוא מינה את עצמו לאחראי על הרוטב, ובסוף הוא מעך את תפוחי האדמה לפירה שנימוח בפה..  ותוך כדי, אנחנו מדברים ובוחשים ומתבלים וצוחקים ומערבבים ומתווכחים על הטעמים אם יש מספיק מלח או שצריך עוד... ולוגמים מן היין.. שעושה מצב רוח טוב כל כך ..

ומן הכיריים הורדנו את כל הסירים לשולחן וכשהכל עוד חם מהביל ישבנו לאכול...

ואחר הצהרים הגיע האורח שכל כך ציפינו לו.

וכשהוא אמר שהוא נשאר לישון שמחנו.

ויותר עונג שבת מזה אי אפשר היה שיהיה.

"תנסי להיכנס לנעליים שלי" אמרתי

היתה אי הבנה.

אני אמרתי משהו. היא אמרה משהו. היה בינינו משהו לא מובן, לא מבורר עד הסוף. אני כעסתי. אחר כך שאלתי את עצמי למה. מה כל כך הרגיז אותי, למה היא לא היתה יכולה "לשמוע" את מה שאני אומרת? למה היא כל כך נעולה במה שהיא חושבת והיא לא באמת מקשיבה? איך אני יכולה לגרום לה לראות את הדברים מהזווית שלי?

"תנסי להיכנס לנעלים שלי" אמרתי "תנסי לראות את הדברים מהזווית שלי, את יכולה?"

מובן שהיא לא היתה מסוגלת לכך...

אני יודעת שזה דבר שקשה לעשותו, שתשים את עצמה במקומי, שתיכנס לנעליים שלי, שתקשיב למה שאמרתי בשורות וגם בין השורות ותנסה להבין את הדברים הנאמרים גם אם היא לא מקבלת אותם...

וואו כמה שזה קשה. כמה מסובך...

כי את זה צריך לעשות דווקא ברגעים שבהם לא מסתדרים ויש מתח.

איך אני מכניסה עצמי לנעלים של מי שעומד ממולי דווקא ברגע שאני מרגישה שאני הכי לא יכולה לעשות את זה?

מהיכן אני שואבת את כל כוחות האמפטיה וסימפטיה והחום והחמימות והתמיכה והאהדה?

איך אני גורמת למי שעומדת מולי לראות את הדברים מן הזווית שלי? "לראות" מה שאני רואה ולנסות לצאת מן העמדה שלה ולהתקרב אלי ממקום של הבנה?

לא יודעת איך אבל יודעת שזה מה שצריך לעשות

זה אומר שעליה לגייס את ההקשבה שלה לעמדות שלי, ולהבין אותן גם אם היא לא מקבלת אותן.

ההבנה הזו חשובה. היא נותנת פרספקטיבה. יש בה קבלה.

זה לא פשוט לה. גם לי. לא פשוט לדבר במצב כזה, לא פשוט להיכנס לנעלים של מישהו אחר, לא פשוט להקשיב, להבין – אבל  הכי נכון.

צריך לתת לזה קצת זמן. שדברים ישקעו וכל המשקע של הכעס יתפוגג ואז זה אולי יהיה אפשרי.

אז אולי היא תהיה מוכנה לקבל את ההזמנה שלי להכנס לנעלים שלי ולגלות שזה יכול להיות אחרת...

מסובך...

כבר תקופה ארוכה שנשארתי שם במקום ובתפקיד שכבר מזמן לא היו לרוחי, כל זה למרות שברור לי עוד יותר מזמן שאני צריכה לזוז. היגיון אחר, שאני לא מצליחה לפצח אותו השאיר אותי במקום הזה עוד ועוד. אמרתי לעצמי שאני צריכה לעזוב בזמן. מתי זה ה"בזמן" הזה?

המשבר הזה שלא נוצר ביום אחד, היה מלווה ברצף של התלבטויות וקונפליקטים, הדברים כבר החלו לחרוק ולהתנהל שלא לרוחי. הרוח שאפיינה אותי – נעלמה. בעיקר ביני לבין עצמי. לאף אחד כמעט  לא היה מושג מה עובר עלי. אבל כל מי שמכיר אותי קצת ראה שאני לא מאושרת.

אני אומרת לעצמי שאני במשבר, אני תקועה. ידעתי שאני צריכה לזוז משם ובכל זאת נשארתי. למה?

אולי  נשארתי כי הייתי צריכה ללמוד על עצמי עוד כמה דברים, עוד כמה שיעורים. לזהות מה בדיוק תוקע אותי ולמה אני נותנת לחלק התוקע הזה לנהל אותי.

הייתי זקוקה לאיזו בהירות פנימית שתעזור לי לעשות סדר עדיפויות חדש עם עצמי, לצבור כוח שיעזור לי לקום ולעשות את הצעד שהייתי רוצה לעשות.

הייתי זקוקה לחזק בי את הביטחון באינטואיציה שלי. למצוא בתוכי את הכוח הזה שהביא עלי את המשבר. הכוח הזה שלימד אותי להקשיב, לזהות את הצמיחה הסמויה הנמצאת בתוך המשבר. הכוח הזה שילמד אותי לא להתייאש.

זה לא פשוט לנסות למצוא בעצמך כוחות כשאת מכופפת לגמרי.

וכשהכל התבהר לי – אז קמתי ועשיתי מעשה. הלכתי.