במוסף סוף השבוע של "הארץ" יש ראיון עם יוני רכטר לרגל זכייתו בפרס מכובד. יוני, שהוא טיפוס שבדרך כלל לא מכביר מילים, אומר דברים מופלאים על יחסיו עם אימו: "היא דמות דומיננטית בחיי ותמיד היינו קרובים. יש בינינו דיאלוג פתוח שנובע מזה שהצליחה להתבגר מתוך גדילה פנימית".

איזה משפט יפה להגיד על מערכת יחסים של הורים וילדים.

ככה גם אני מרגישה, שאני מתבגרת עם הילדים שלי מתוך גדילה פנימית שלי.

שמש נעימה מציצה בחוץ והלב שלי ישר מתרחב.

קצה חוט / אריה סיון 

לִתְפּוס קְצֵה חוּט. רק לִתְפּוס קְצֵה חוּט.

אִם אֶמְצָא קְצֵה-חוּט כָּזֶה

אֲנִי אֶשְזור מִמנוּ גֶּשֶׁר-חֲבָלִים

וְעל גבּוֹ אֶחֱצֶה נָהָר

שֶׁאֵינִי זוֹכֵר אֶת שמוֹ. אוּלַי נְהַר הַשִּׁכְחָה.

מה בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי, מה מְּצַפֶּה אֲנִי למצוֹא בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי? מִכָּאן

אֲנִי רוֹאֶה שִׂיחִים, פְּרָחִים צוֹמְחִים

באדמה רַכָּה, חוֹלִית, כְּמו בָּרִקְמָה

שֶׁאִמִּי עָשְׂתָה לִי בְּעודֶנִי בְּרַחְמָה

וְתָלְתַה על מִטָּתִי.

מִטְּעָמִים שֶׁל עֵין-הָרָע אֵינֶנִּי מְקַוֶּה שׁשָּׁם מֵעֵבֶר לַנָּהָר

אֶתְחבֵּר שׁוּב אֶל הַחֵלֶק שֶׁנִּפְרַד מִמֶּנִּי

אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁהַחוּטִים אֲשֶׁר בָּהֶם נִתְפַּסְתִּי עַד הַיּוֹם

הִתְקַשּׁוּ בִּי וְהָפְכוּ

פְּקָעוֹת כְּבוּשׁוֹת בְּתוֹךְ עַצְמָן.

אחרי שחזרתי מהחופשה אני מרגישה שאני במצב של התפזרות פנימית.

נשאבתי מחדש לתוך העשייה היומיומית כשאני מרגישה צורך לעצור קצת. להתבונן, לקחת זמן למחשבה.

קורים לי דברים. אני מרגישה שאני רוצה זמן להפנים אותם, לחוות אותם.

אני מחפשת קצה חוט.

 "את יכולה לבוא רגע?" הצצתי לכיוון שלו. הוא עמד שם במסדרון כשמגבת עוטפת את חלק גופו התחתון.

"עכשיו או שזה סובל דיחוי?" בדיוק הייתי באמצע יומן החדשות. מנסה להשלים פערים של שלושת השבועות האחרונים ולהבין מה קורה.
"עכשיו"
באתי.
"יש לך שעווה?" הוא שאל אותי. מכל השאלות שבעולם לזו הכי פחות ציפיתי ממנו.
"בשביל מה?" שאלתי. הוא הצביע על החזה שלו. היו שם 17 שערות "אני רוצה שתורידי לי את זה" אמר.
"אני? למה דווקא אני" שאלתי אותו מחפשת דרך להתחמק המשימה הלא צפויה הזו
 "שערות בחזה זה סקסי" אמרתי לו.
חשבתי שזה טיעון המחץ, אולי זה ישכנע אותו לבטל את המשימה שהועיד לי.
"בדור שלך אולי זה היה ככה" הוא אמר "אצלנו זה לא ככה"  ישר הבנתי ששום דבר לא יוכל לגשר בין פער הדורות שהוא שם לי כרגע מול העיניים.

"יש לך עוד חברים שמורידים?"  העברתי נושא
"בטח"  
"מי עושה להם את זה?"
הוא נקב בשם של בחורה שאני לא מכירה, וכבר הבנתי שאני לא אוכל להתחמק.  זכרתי שהיה לי פעם משהו כזה. אבל אני מתעצלת והולכת לשרית.

 תוך כדי שאני מחפשת המשכתי לשאול:
"מתי בדיוק אתה מוריד את החולצה שרואים את ה-17 שערות האלה?" שאלתי
"כשאני הולך לים, למשל.." ענה
"אבל עכשיו אין ים. מעכשיו אתה מתכונן לשנה הבאה?"
"וגם כשאני עם בחורות" המשיך לפרט..
לרגע נתקעה לי הנשימה.
"אתה מוריד את החולצה כשאתה עם בחורות?" נפלטה לי פתאום שאלה.
"מן הסתם אני מוריד" הוא ענה בטבעיות מתעלם מן הטמטום שלי ואני פתאום הבנתי שני דברים, שהילד הזה שעומד מולי הוא כנראה כבר לא כל כך ילד.. ושלא יעזרו לי כל ההתחמקויות וכדאי שאמצא את השעווה ואת הרצועות ויאללה לעבודה.

כאילו ב-180 התהפך לנו העולם כשהגענו לסיאם ריפ תחנתנו האחרונה בטיול/מסע הזה. את הפוסט הזה אני כבר כותבת מהארץ כשכל החוויות של מה שעבר עלי ב-15 הימים האחרונים מתחילות לשקוע בי לאט לאט. הסיום בסיאם ריפ היה  כמו איזה גרנד פינאלה לכל התקופה המדהימה שעברה עלי.

סיאם ריפ היא עיירה קטנה שנמצאת בצפון קמבודיה קרוב לגבול עם תאילנד. מזלה של עיירה זו שפר עליה יותר בהשוואה לערים אחרות בקמבודיה. אמנם גם פה מצאנו עוני משווע ודלות רבה אבל בצד אלה נמצא מתחם מופלא של מקדשים שנקרא 'אגנקור ואט' שהוא לדעתי הפלא השמיני של העולם. הגילוי הזה סיפק לעיר את זריקת הממון הנדרשת להפיכתה ליעד תיירות, ובכך הצעיד קדימה את רמת ואיכות חיי התושבים ושיפר אותם פלאים. העיר היא לא רק מקום יציאה לאטרקציות בסביבה, יש בה שוק נהדר, בית ספר לאמנות מקומית ובערב יש ממש חיי לילה, הופעות, פאבים, מסאז'ים. האנשים מעט דביקים וחמדנים "יו וונט טוק טוק?", אבל לא צריך להלחץ מזה.

גולת הכותרת של הביקור בעיר הזו הוא הביקור בעיר הנעלמה אנגקור שהיתה עיר הבירה של קמבודיה בין המאות 9 - 15, והיתה גדולה יותר מכל ערי אירופה של ימי הביניים. העיר משתרעת על שטח של 400 קמ"ר, ובה מקדשים וארמונות מפוארים. העיר מעולם לא הוחרבה. באמצע המאה ה-15 היא ננטשה, ובמשך 400 שנה נעלמה מידיעת העולם ונבלעה לה בתוך ג'ונגל עבות כשהיא נכנעת לשחיקת הזמן ולצמחיית היער. בסוף המאה ה-19 בדרך מקרה, החל תהליך של חשיפתה מחדש של העיר ואז נתגלה הפלא הזה לעיני כל.

כשרואים את ארמונות ומקדשי אנגקור אי אפשר שלא להתפעם מהגודל והאצילות, להשתהות מהיופי והעוצמה, ולתהות איך נבנו מבני הענק האלו, איך נחצבו האבנים ומאין הובאו, איך הונפו למקומם ואיך סותתו, מי היו האנשים מאחורי מבצעי הענק האלו, ומה עלה בגורלם כשנטשו את העיר ללא מאבק או קרב, ואיך נראתה עיר בשטח של לוס אנג'לס, על מאות ארמונותיה ומקדשיה בזמן פריחתה, בתקופה בה באירופה של ימי הצלבנים היו רק מספר ערי מבצר קטנות. ולבסוף, איך היא נתגלתה למבקרים הבודדים שנכנסו לג'ונגל וגילו אותה.

מדהים ביופיו הקשר שנוצר בין המבנים ליער. מספר מבנים נשארו לבליית העצים, כשהם אוחזים בחומת האבן, ולא נותנים לה להתפרק. המאבק בין העץ החי לאבן הדוממת הוכרע. כניסה לאזור העיר היא חוויה מדהימה ביופיה. המעבר מטבע ירוק-עד וממאבק מתמיד של הישרדות, לאזור שכמו קפסולת זמן, נפתח - מגלה למבקרים מעט מתפארת העבר.

זה היה סיום ראוי לטיול מופלא. אחריו הפרידו בינינו לבין הבית בארץ 25 שעות של נסיעות והמתנות ונמלי תעופה וכירטוסים וטיסות וארוחות תוך כדי שינה ובהיה בסרטים עם תרגום לאוזבקית ורכבת אחרונה הביתה עד שנחתנו סופית.

ועוד יש לי הרבה מה לספר שלא ספרתי. אבל על זה בפעם הבאה . עכשיו אני עסוקה באיך לסדר את השעון הפנימי שלי. בכל לילה אני מתעוררת בשעה 3.