בתוך כל ענייני התחזוקה השוטפת, צביעת השיער זה סוג של עז מהסיפור הידוע על "הרבי והעז", שלפי עצת הרב יום אחד פשוט מכניסים אותה הביתה רק שפה הסוף שונה - היא כבר לעולם לא תצא. מהיום שהיא נכנסת אליך הביתה היא תגור אתך מעתה ועד עולם. יהיה צפוף, יהיה לא נעים, יהיה לפעמים גם מסריח אבל אף אחד לא אפילו לחשוב על להוציא אותה...

מהרגע שמתחילים עם זה, אי שם בשנות העשרים – אף פעם לא נוכל לחזור למה שהיה פעם. אם בשנות העשרים והשלושים עשינו את זה בשביל הגיוון, בשביל הפאן, בשביל ההרפתקאה, החידוש, השינוי.. אחר כך אנחנו עושות את זה בשביל להסתיר. להסתיר את מה שאנחנו כל כך מתבאסות ממנו – את השיער הלבן.

תסתכלו פעם מסביבכם. תסתכלו טוב. שמתם לב שאין כמעט נשים עם שיער לבן? פתאום כל העולם נהיה צעיר... אין נשים מבוגרות. יש סיסמאות כמו "שישים זה ארבעים החדש". מי שלא צובעת את שיערה נראית יוצאת דופן. אמיצה משהו... אם אין נשים מבוגרות אז זה גם משפיע על הלבוש, אבל על זה בפעם אחרת.

אצל הגברים המצב קצת שונה. שיער לבן נחשב למשהו שיש בו סקס אפיל. אבל בכל זאת יש כאלה שהסקס אפיל הזה לא מושך אותם והם צובעים שיער. ויש גם תופעת המפרצים. גם אם השיער שלך עוד לא הלבין, המפרצים האלה מגלים את מה שאתה רוצה כל כך להסתיר. הפתרון למצב הזה הוא פתרון דרסטי. גאלח קוראים לזה. מגלחים את כל הראש וחושפים קרקפת מבהיקה. 10 דקות במקלחת אחת לכמה ימים וכל הבעיות נפתרות.

אבל בואו נחזור לצביעת השיער. מדובר במשהו שמצריך פינוי זמן, התארגנות. תכנון. את לא יכולה לבוא למספרה ככה סתם ולהגיד לספר "היום אני רוצה לצבוע את השיער". צריך להזמין תור כמה ימים מראש. כשגרתי בחו"ל, עניין התור היה סיפור. אי אפשר להזמין תור לעוד יומיים שלושה. כשאת יוצאת מהמספרה אחרי טחנת שם 3-4 שעות, את יוצאת עם תור לפעם הבאה, כמו ביקור אצל הרופא, הכל מסודר. אין דבר כזה 'דחוף'. בארץ זה שונה ובכל זאת לצבע אי אפשר לבוא מעכשיו לעכשיו. את מזמינה תור. את יודעת שתלכי עכשיו לשרוף במספרה כמה שעות טובות. כדאי לך לבוא במצב רוח טוב ועם הרבה סבלנות ועם ספר (שבטוח לא תקראי). יש כל מיני 'צבע'. יש הפשוט הזה שלוקח שעתיים אבל אם באמצע החיים בא לך להיהפך פתאום לבלונדינית – זה כבר סיפור... הראש שלך מתמלא בעטיפות אלומיניום קטנות ששעות לוקח לשים אותם באיזה סדר לא מובן. ואחר כך צריך לשבת שעות מתחת למייבש שיער וגם בלעדיו. בסוף יוצאים עם שיער בלונדיני מקסים ויבש כל כך שמצריך התמכרות לקרמים ולמסיכות של לפני ואחרי..

אבל אין מה להגיד. זה יפה. זה שווה את ההשקעה. כמה פסים בלונדינים פה ושם, גוונים בשלל צבעים – פותחים בפנים עולם חדש.. עולם שאחריו לעולם לא תחזרי לצבעים המשמימים של 'הצבע המקורי שלך' שחור או חום או להיות ברונטית (מה זה בכלל?) וכל היפה הזה מצריך השקעה. זמן המספרה עלה משעתיים לשלוש שעות מינימום וגם הכסף.. גם הכסף.. בחשבון פשוט מדובר על משהו קבוע אחת לששה שבועות, בחישוב שנתי זה יוצא לא מעט זמן והרבה מאד כסף...

לחשוב על לחזור לצבע המקורי שלי? לטבעי, לפשטות, למה שהיה פעם..., השתגעתם? מי זוכר איך הייתי פעם. הגוון הג'ינג'י' הזה, הפסים הבלונדינים האלה – זה אני. אין משהו אחר. הצבע השתלט על הכל. אני מסתובבת עם תחושה שהכל אפשרי ושאם ארצה, פעם בשישה שבועות אני יכולה לבחור לי צבע חדש ואולי גם תדמית חדשה ...

כבר מזמן אני רוצה לכתוב על ענייני תחזוקה שוטפת. לא. לא של מכוניות. שלנו. של הנשים. שלי כאישה. אבל מרוב שאני עסוקה בזה אני לא מוצאת זמן לכתוב על זה.

תחזוקה זה אומר כל מה שאנחנו דוחסות לסדר היום שלנו אחרי העבודה, הבית, הקניות, הילדים וכו' וזה מה שיביא אותנו לצאת החוצה במצב סביר, גם אם זה רק לקניות או להחזיר את הילד מהחוג..., כך שאם יפגוש אותנו מישהו מוכר אז לא נסמיק מרוב מבוכה ..

תחזוקה שוטפת זה כל הדברים שצריך לעשות מדי יום או מדי שבוע או מדי חודש, כדי לשמור פחות או יותר על המצב הקיים. כמו השיער, הרגליים, הצפורניים, המשקל, המכון כושר ושאר ירקות

אז קודם כל השיער. שיער זו בעיה רצינית. צריך להשקיע הרבה זמן כדי שהוא יראה טוב. הרבה זמן זה אומר לחפוף (כל יום? כל שבוע?) לעשות פן, בבית או ללכת למספרה. אני הולכת למכון כושר על בסיס קבוע וגם לבריכה מעת לעת – ואז אני צריכה לעשות התאמה בין הפן לבין זמני הבריכה וזמני מכון הכושר. כי אחרי פן אין מכון כושר.. בקיצור, לוגיסטיקה ממש מורכבת במיוחד אם נוסיף אותה לשאר המטלות והעיסוקים שלי.

אני יודעת שהפתרון הוא ללמוד לעשות פן בבית לבד. את זה לא הצלחתי ללמוד אף פעם. כל פעם יש לי כוונות, אני מצטיידת במכשירים המתאימים, מוצאת פינה בבית שאוכל להשתלט עליה לכמה שעות, אבל אחרי הניסיון הראשון אני מבינה שלא לזה נועדתי... בשביל זה יש מספרות. פתרון אחר הוא שיער קצר אבל מה לעשות שאני אוהבת שיער ארוך?

והשמפו.. ניסיתם לאחרונה לקנות שמפו? כל אחד זו נוסחת קסם. אני עומדת שעה ליד המדף במטרה למצוא מה הכי מתאים לי. ובאמת, מה מתאים לי? האם מתאים לי שמפו לשיער יבש עם קצוות מפוצלים או  זה לשיער שמן עדין או לשיער צבוע. לא ידעתי שיש שמפו לשיער בלונדיני. למה לבלונדיניות מגיע שמפו מיוחד? ויש את הקרמים לשיער. יש את אלה ששמים בזמן המקלחת וצריך לחכות כמה דקות. כמה דקות? מה קורה אם לא מחכים...?ויש קרם לשיער אחרי המקלחת. ויש מסיכה לשיער. מה זה כל הטכנולוגיה המתקדמת הזו? למה אי אפשר פשוט לכתוב שמפו וזהו?

לפעמים אין ברירה וצריך ללכת למספרה. מספרה זה תמיד זמן. הרבה זמן. כמעט אף פעם את לא מתיישבת על הכסא של הספר שעה שהוא הבטיח לך. זה תמיד 10 – 15 דקות אחרי.. לא רציני. כל הדחיות הקטנות האלה גורמות לך שילך לך כל האחר צהרים הפנוי היחידי שיש לך השבוע.. כמה תכניות היו לך על הזמן הזה..הכל מתבטל. מזל שזה לא כל שבוע.

אני תמיד לוקחת איתי ספר למספרה. אבל במקום לקרוא אותו אני מתנפלת בשקיקה על שבועוני ה"לאשה" שמפוזרים שם בכל מקום. אני תמיד מחפשת את הגיליון האחרון, כאילו שזה בכלל משנה באיזה תאריך הוא הודפס, המאמרים שבו הם על-זמניים. אני קוראת מאמרים על זוגיות ועל סקס ועל יחסים ומתעדכנת בכל מיני רכילויות וחידושים שאחר כך עולים לי עוד כסף ועוד זמן...

המשך יבוא...

הנסיעה המשותפת במיניבוס עושה אותנו צפופים תרתי משמע, גם פיזית וגם בשיחות. מעניין מה יחשוב הזר שיקלע לשיחות של חמש בבוקר, יחשוב על החבורה הזו שאת ממוצע שנותיה אפשר להעריך לפי הפדחות החשופות. איכשהו זה תמיד מתחיל בנושאים הקשורים בבריאות, כאילו שהמשוואה היא הליכה בשביל = בריאות. מישהו שמתעניין בתורות מן המזרח סיפר לנו שבמזרח נהוג לחשוב שאדם יכול להגיע לבריאות טובה אם הוא שומר את הזרע שלו וגורם לו, בטכניקות מסויימות, להגיע לראש...

נו, נו. פה התחיל דיון אקדמי אם ואיך זה בכלל אפשרי. האנושות חולקה מיד לגברים ונשים. עם הנשים הסתדרנו תכף. אבל את הטכניקות שבעזרתן הגבר גורם לזרע שלו לעלות לראש... את זה לא כל כך הבנתי...

אחרי נושא סוער כזה כל מה שנשאר לנו זה לתפוס תנומה. כשהתעוררנו מצאנו עצמנו ביער חדרה, נקודת ההתחלה לקטע של היום. הדרך מתחנת הרכבת בחדרה נכנסת אל חורשת אקליפטוסים עבותה. יער קוראים לזה. שיהיה. לאורך הדרך ליוותה אותנו מנגינת שקשוק הרכבות שחלפו בקצב של יום שישי על פני המסילה לצפון ולדרום. אחרי יער האקליפטוסים הגענו לחורשת אלונים ולשטחים שהיו פעם פרדסים.היה עצוב לשמוע את קול הכורת עובד במרץ עם המסור החשמלי שלו וחותם סופית את הפרק המהולל של מה שהיה פעם פרדס. אחרי שחצינו את מסילת הברזל מצאנו עצמנו בשטח של דיונות חוליות שאת סופן לא ניתן היה לראות ושהצריכו צעידה מאומצת מאד... בסוף הגענו לנחל אלכסנדר (על שם איזה אלכסנדר קרוי הנחל הזה?) בטח המים היו שם פעם יותר צלולים.

תראו איזו ידיעה נחמדה מצאתי השבוע באחד מעיתוני הבוקר 

דיירי בית אבות בשרון, מרביתם בני כ־90, נתפסו באמצע אורגיה 

דיירים בבית אבות יוקרתי באזור השרון נתפסו לפני ימים אחדים "על חם" באמצע אורגיה באחד מחדרי המוסד.

את הקשישים, מרביתם בני 90 ומעלה, מצאו עובדים שנכנסו במפתיע לחדר שבו נערכה ה"חגיגה".

לאחר התייעצות קצרה עם הנהלת בית האבות החליטו העובדים הנבוכים שלא להפריע למבלים ולהרוס את המסיבה, אולם למחרת זימנה ההנהלה לשיחה את הדיירים הקשישים שהשתתפו באורגיה.

ראשי בית האבות הבהירו לקשישים חסרי המנוח את נוהלי המקום, שאחד מהם הוא איסור על קיום יחסי מין המוניים בחדרים. עוד נודע כי במהלך השיחה שלחה ההנהלה מכתבים אישיים לכל אחד ממשתתפי מסיבת החשק שבהם התבקשו הדיירים, מרביתם סבים וסבתות, "לשמור על כללי התנהגות נאותים".       

מסתבר שלבלות בסוכה עם אושפיזין וארוחות זה כבר לא סחורה. גם לא עבור הקשישים.