אולי בתחושה הקיץ עוד כאן כי יש הרבה ימים חמים, אבל רשמית הוא נגמר והגיע הזמן לחזור לעונה נוספת בשביל ישראל. השנה אנחנו מטיילים בדרום. מתחילים בנגב הצפוני. העונה הבאה וזו שאחריה הן לא עונות פשוטות. אנחנו כבר מאד רחוקים מהבית. מרחק הנסיעה הולך וגדל והימים ההולכים ומתקצרים כבר מאד משפיעים על המסלולים. כמעט ואין מסלולים קצרים, דרגת הקושי של המסלולים עולה כולם בינוניים+ יש כאלה שהם בני יומיים-שלושה. הלוגיסיקה מורכבת מאד ומחייבת ללון קרוב לנקודת היציאה הליכה. קרוב לשטח. בקיצור, מאתגר מאד. ועם ידיעת כל המאתגר הזה התייצבנו כולנו ב-0430 בבוקר ביום שישי בנקודת היציאה.

נשיקות וחיבוקים והתרגשות של פגישה מחודשת. כמה דחקות חובה על הבוקר, קצת החלפת אינפורמציה כזו שאי אפשר להתאפק. ספירת מלאי שכולם הגיעו וכל אחד תופס פינה והלך לישון במושב הלא נוח של המיניבוס, אבל למי זה איכפת. היום אנחנו הולכים מצומת בית קמה עד צומת כרמים, אזור תל שוקת ודרום הר חברון.

הרבה מחשבה הושקעה בשביל. הוא מגוון, מעניין ומצליח לתפוס מרובה בארץ שלנו שהיא כל כך קטנה וממדיה ממש קטנים. המקומות האלה שאני הולכת בהם, ספק אם הייתי מגיעה אליהם ועושה אותם אלמלא השביל ובטח לא לאורך זמן כמו שהשביל תובע. השביל יוצר אתגר, הוא הופך מסגרת לסיפור. מצד אחד לסיפור של דרך ומצד שני, לסיפור של הקבוצה שלנו שהתגבשה יש מאין. הסיפור הזה מספק סיבה טובה בכל פעם מחדש, לקום בשעות לא שעות ("אין לי שעה כזו בשעון" אומרת הבת שלי, כשאמרתי שקמתי ב-0330), להתייצב לשעות של הליכה ולהתמודד עם אתגרים לא פשוטים של הדרך ושל הגוף.

 7 בבוקר. קפה של בוקר עם עוגיות בריאות. יש מסדר יציאה. איתן, פייטן היום, מכנס אותנו לפתיחה חגיגית של העונה השלישית. רעיון השביל הוא הרעיון שלו. אנחנו שרים ביחד את השיר "ואת מה שביניהם" של להקת החמציצים, שאיתן סדר לו מילים שמתאימות למעמד. מקפלים הכל ולדרך.  

הדרום מטעה. הוא נראה מישורי וחד גוני אבל במציאות הוא רחוק מלהיות כזה. יש המון עליות. צריך להצטייד בהרבה מים ואת כל הציוד הזה לקחת על הגב לאורך קילומטרים רבים.. אנחנו מתחילים בצומת דביר והולכים לאורך נחל שקמה עוברים את קבוץ דביר (דבירה במקור) ואת שדות הגזר הירוקים,  אל שמורת להב. הטיפוס ליער להב איננו קל אבל הוא מלהיב. היער הזה הוא מעשה ידי אדם. נטעו אותו מובטלי שנות ה-50 וה-60, במסגרת עבודות יזומות, מהר להב אנחנו יורדים ומטפסים לעבר פסגת הר להבים. שקט למעלה, אפשר לשמוע את איוושת הרוח בין אורנים . זה מקום טוב לתצפית על הסביבה ועל הדרך שכבר עשינו.

  בדרום שנתפס כגדול ורחב, השביל ממחיש את מצוקת השטחים הפתוחים של המקום שבו אנחנו חיים. הטבע לחוץ פה מאד. כמעט אין טבע לבד. הקדמה כובשת כל חלקת ארץ טובה. במכבש ההתיישבות והפיתוח, צריך להסתכל טוב טוב שמאלה וימינה לפני שחוצים את הכביש. אזור דרום הר חברון שנתפס פעם כארץ של מרחבים, הוא היום מקום של התנחלויות וגדר מערכת ומחסומים וישובי קבע. חלק מן הדרך עוברת קרוב לגדר ההפרדה. רואים פה בעין את ההשקעה ב'להפריד'. את ההתנחלויות. מחסום דהריה. שאלת המדינה הדו לאומית או  שתי מדינות לשני עמים עולה פה כל הזמן... גדר ההפרדה נראית כמו גבול לכל דבר עם פה ושם התיישבויות שלא נראות שייכות בכלל לסיפור..

 ובכל זאת, במידה רבה זו גם ארץ בראשית, השטחים הפתוחים הבתוליים משהו, יוצרים תחושת מרחב אינסופית, מהסוג הזה שמרחיב את הלב ומאפשר לך ללכת לאיבוד, לפחות בתחושה. אפשר ללכת פה לאיבוד במשמעות העמוקה של הדברים. רק פה אתה יכול לעלות על הר ועוד הר, להביט  סביב ולא לראות כלום. רק נוף.. כמו שהיה בבראשית. אני מניחה שהתחושה הזו  תהיה אורחת קבע אצלנו בהרבה ממסלולי הדרום.

מרבית היום אנחנו פה לבד. בבוקר פגשנו זוג הולך. ואחר כך בדווים רוכבים על סוסים וזהו בערך. מזג האוויר משחק לטובתנו. מעונן ונעים וזה מקל על ההליכה שהופכת להיות מאומצת. הרגליים כבר בקושי נשמעות. אנחנו הולכים לאט, אי אפשר אחרת. מקפידים על המים. עליה אחרונה ואחריה עוד אחת אחרונה ואחריה אחת אחרונה באמת אנחנו כבר סחוטים לגמרי. בתחילת כל סיבוב אני מקווה שזהו. אבל זה לא. עוד לא גמרנו. עוד קצת. הרגליים הולכות באוטומט, עוד עליה קטנה אחת סופית ועוד כברת דרך על הכביש ואנחנו בצומת כרמים. 24 ק"מ. אין על רגע הסיום. זה הרגע הכי מאושר ביום. כל מה שמעניין אותי ברגע הזה זה לחלוץ את הנעליים. אחרי שאני מחליפה נעליים העולם נראה אחרת.

 האחרונים מגיעים. המים לקפה כבר רותחים. בכל סיום יש ביקורי אורחים שגרים בסביבה. האמא של.. החבר מהמחזור בקיבוץ /בצבא /באוניברסיטה.. אנחנו צריכים צלם לתמונת הסיום. האורחים מגוייסים לטובת תמונת הסיום. נשיקות לפרידה. עד לפעם הבאה.

הכי מתאים לסיים במילים שכתב אבי במייל שפתחתי הבוקר: "היה שווה לחכות כל הקיץ"

בלילה שלפני התקשיתי להרדם. הרגשתי כמו מישהי שבאה לפגישה מחודשת עם אהובה משכבר הימים... הרבה שאלות מתרוצצות בתוכי. זה יהיה דומה? שונה? איך זה יהיה? שנינו התבגרנו. אי אפשר לבוא לפגישה מחודשת בלי להביא איתי את מה שהיה בעבר.. את הימים הארוכים שביליתי בין הבניינים. השעות הארוכות בספריה, המרדף אחרי הספרים השמורים..כל כך הרבה זיכרונות מצפים אותי בבת אחת. האנשים שאיתם למדתי, חלקם הגדול נעלם מחיי. החיים הסטודנטיאליים.. הרבה זיכרונות נעימים.

מחר בוקר אכנס שוב בשערי המקום הזה שבו ביליתי הרבה שנים. מאז אני השתניתי וגם המקום השתנה. את זה אני יודעת. ראיתי את זה כשבאתי לראיונות ולבצע את הליכי הרישום. הפאר של פעם נראה עכשיו עלוב משהו... חלק מן הדברים נשארו כאילו זה היה אתמול. מזכירות החוג באותו מקום אבל לא המזכירה... הכיתות הדחוסות.. המעליות שאף פעם לא מגיעות בזמן ואף פעם אין בהן עוד מקום אחד שאוכל להידחס.. הריצות בין הבניינים כדי להספיק להגיע בזמן לשיעורים.. פעם הייתי סוחבת איתי המון מחברות. היום אני מחפשת חיבור לחשמל בשביל המחשב.. אפילו הספריה שנראית אותו דבר היא אחרת.. אני נזכרת בגעגוע בשיטוט בין מדפי הספרים הארוכים כדי לחפש את הספר המסוים ההוא ולהגיע עד אליו.. עד כמעט ולדעת שהוא איננו.. המבטים שהחלפנו בין המדפים. אפשר היה להעלם שם שעות... היום הספריה מגיעה אלי הביתה. ישר למחשב האישי. הדרכה ביבליוגרפית זה משהו אחר. המון מושגים חדשים נכנסים לחיי בבת אחת. צריך ללמוד מהר.

בבוקר ראשון של שנת הלימודים באוניברסיטה, המזגן ישר מכה בי. לא משנה שבחוץ 40 מעלות בצל. בין כתלי האוניברסיטה – זה הכי סיביר שיכול להיות. קור מקפיא עצמות. צריך לבוא עם 2 מערכות בגדים. אחת לדרך, להליכה בין מגרש החניה לבניינים, למסדרונות והשניה לכיתות. סוודר חובה. בחורף אני יודעת שיהיה הפוך. יהיה כל כך חם שנצטרך לבוא בבגדים קצרים...

שעור ראשון, אני מגיעה לכיתה וסוקרת את הפרצופים. הם לא נראים לי הטיפוסים של החוג. מי אלה בדיוק הטיפוסים של החוג הזה...? אני שואלת איזה שעור זה ונענית שזה שיעור במיסים. איך מבררים מה קרה לכיתה שהייתי אמורה ללמוד בה? בפורטל.. הכיתה אכן שונתה. 5 דקות ו-200 מדרגות מפרידים ביני לבין השיעור. בשניה האחרונה אני נכנסת לכיתה.. סוקרת את המרצה, את מי שכבר יושב שם.. חלק מהם פגשתי בראיונות או בקבלת הפנים לפני פתיחת השנה. אני במקום הנכון, מסדרת את הנשימה ואת המחשב..  ומוכנה לשיעור ראשון בשנת הלימודים החדשה: אינטרוספקציה של תהליכי קריאה וכתיבה. בשעור השני אני כבר מתנהלת כמו ותיקה וגם בשלישי וגם בשאר.  

ליום השני אני כבר מגיעה אחרת. יודעת איך להסתדר, בדקתי מראש בפורטל את כל החדרים שבהם אלמד. יש לי תעלומה אחת לפתור, איפה זה בית הסטודנט? בסוף היום כשיהיה כבר חשוך ממש יש לי שם שיעור. באמצע היום יש טקס זכרון לרבין. בזמן הזה אין לימודים. 200 מדרגות לטקס ו-200 מדרגות חזרה. מבחינת הספורט אני מסודרת.. את הזמן שנותר עד השיעור הבא אני מנצלת כדי ללמוד מה השתנה מאז שאני סיימתי כאן. עשו פה דרך נוף, מרפסות לכל הכיוונים, המון בתי קפה ומסעדות. כל כך הרבה נוף. מדהים. מצאתי גם את בית הסטודנט. אני הולכת לסדנה עם הסופרת רונית מטלון. כבר בסמינר של היום הראשון היא מצאה חן בעיני. בסדנא של היום היא עוד יותר מוצאת חן בעיני. כל אחד מציג את עצמו, מאיפה בא.. יש כאן ערבוב מעניין. בסוף היום אני יוצאת עוד יותר סקרנית..

הדרך הביתה רצופה פקקים. אני כבר לא אספיק לשיעור במכון כושר. מזל שיש מדרגות.   

מכל הימים בשבוע יום שלישי היה הכי מתאים לבדיקת דם שאני צריכה כבר כמה שבועות לעשות.. אני מחפשת את הפתק. כתוב שם 12 שעות צום. בדרך הביתה כבר תכננתי את הכל: מתי להתחיל את הצום, מתי לאכול ומה לאכול, הכל היה מסודר לי בראש. כשהגעתי חזרה בשש בערב לא הייתי רעבה והסתפקתי בצלחת של מרק ירוק תוך שאני מתכננת השלמות לקראת השעה שמונה ואז פניתי לעיסוקי. קודם הכביסה, אחר כך שמעתי במשך ארבעים דקות את סיפור הבלוי בחמת גדר של רותי והבנות לכבוד היומולדת, מירי התעניינה בסידורי הנסיעה ביום חמישי ודברתי עם אורנה על הסדנא המתוכננת. באמצע נעשיתי רעבה אבל אמרתי לעצמי שעוד קצת כי בדיוק הייתי באמצע  ההכנות ליום של מחר בבוקר ובלי שהרגשתי נעשה תשע בערב וזהו חלון האוכל נסגר.

הייתי די רעבה בשביל להסתפק במים שממילא לא הצליחו ליצור אצלי תחושה מרגיעה. תחושת הרעב הפכה להיות יותר ויותר נוכחת במחשבות שלי מבלי שיכולתי לשלוט על זה. וכאילו להכעיס, כמה שדחקתי את המחשבות על זה יותר ככה נעשיתי רעבה יותר. בעשר בערב הייתי כבר ממש רעבה. פתיחת רגעית של דלת המקרר הגניבה לאפי ריח חזק של גויאבות יחד עם התמונה של תבשיל האורז והקטניות, שתכננתי עליו אחר הצהרים.

אני די מיומנת בדחיית סיפוקים ומנסה להסיח את תשומת הלב מהרעב ולהתרכז במה שנשאר לי להכין למחר בבוקר. החלטתי להציץ בתכנית עבודה שנשלחה אלי, הבטחתי להם הערות אבל קשה לי להתרכז. בזמן שאני קוראת אני מרגישה את הרעב מטפס לי בכל הגוף ומתפתל בתוכי כמו נחש..

את יכולה לדחות את הבדיקה למועד אחר, אומר לי קול בתוכי. הרעיון הזה מעודד אותי לרגע אבל בדיקה מהירה ביומן מבטלת אותו על הסף.. אני מגלה שבשבועיים הקרובים אין לי זמן מתאים. מחר זה הכי מתאים.

הויכוח הזה מתעצם בתוכי. קול אחד אומר לדחות "ממילא חרגת מהזמן שהרופא קבע, עוד שבוע לא ישנה.." והקול השני – דוחק בי לא לוותר "קטן עליך" הוא מעודד אותי "צום של כמה שעות זה פיס אוף קייק בשבילך". לתוך הויכוח הזה מתערבבים ריח טיגון הביצים לארוחת הערב וקולות הסכין שחותך את הירקות לסלט: קודם החסה, המלפפונים המבהיקים בירוק יחד עם העגבניות האדומות והפלפל בשלל צבעים. הסלט נערם לו בשלל צבעים בקערה שעומדת בדיוק מול האישה הרעבה שבתוכי, ולתוך הסלט התערבב זיכרון החומוס הטעים מאתמול שחצי קופסה ממנו שוכבת במקרר. רק מים, אני מזכירה לעצמי.

'הכל בראש' אני יודעת, אבל בשלב הזה אני כבר ממש לא מצליחה להסתדר עם הראש הזה. שום דבר לא מצליח להסיט את תשומת הלב שלי, אפילו לא הכורים בצ'ילה שכבר התחילו להגיח אל פני האדמה. המים מעצבנים אותי. ברגע הזה אני מסוגלת לטרוף חצי מקרר.

עשר וחצי בערב. לא שעה טובה להישבר.. אני שותה עוד כוס מים עוזבת את הכל והולכת לישון. שינה טובה יכולה לפתור כל דבר....

אני נוהגת את דרכי על הדרך הבינעירונית שעוברת בין הכפרים. שיירת המכוניות שלפני משתרכת אחרי  משאית עמוסה בחומרי בניין. אני מחשבת כמה זמן אצטרך לנסוע אחרי המשאית הזו עד הדרך המהירה. מבט מהיר במראה . מאחורי אין איש. אני אחרונה בשיירה. בזוית העין אני רואה ביציאה מתחנת הדלק מכונית שממתינה לפנות לכיוון הנסיעה שלי. בשניה הזו שאני מביטה במראה המכונית שממתינה בצד יוצאת ונדחפת לפני.. אני בולמת בדקה האחרונה כדי לא להיכנס בה. למה, אני שואלת את עצמי, למה לפני...  אני לא מתאפקת. הג'ננה שבתוכי יוצאת החוצה. אני צופרת בעצבנות, הוא יורד לשוליים מפנה לי את הדרך ואני עוקפת אותו. עכשיו אני שוב אחרי המשאית. אי אפשר לעקוף הנהג לא עושה סימנים של התחשבות באלה שמשרכים את דרכם אחריו. הוא יכול היה לרדת לשוליים אבל הוא בוחר שלא. לא די לו בהפגנת הכוח מעצם ממדיו הגדולים, הוא גם צריך להיות 'מלך הכביש' ואם אחריך משתרכת שיירה של 10 מכוניות זה הכי מלך שיכול להיות.

בזמן הזה שאני מחפשת פתרונות מילוט ונאלצת להודות ביני לבין עצמי שכנראה נשאר ביחד עד הסוף, כלומר, עד הצומת, אני פוזלת לשולי הכביש. הגשם קילף את הפוסטרים שהודבקו על חלק מעמודי הפרסומת. במקומם נוצרו יצירות מקומיות מפתיעות במקוריותן. בחלק התחתון יש שילוב מעניין בין שדה הקוצים שצמח לרקע של הפוסטר שדהה וכרגע נראה כמו השמים באביב.  החלק העליון מספר על קרב בין גברים הקשור במטע זיתים. "תמודדו כמו גברים. מחכה" זו לשון השלט. גם אני מחכה להמשך עלילות הקרב על שלטי החוצות. אני סקרנית לדעת מה היה בסוף.. בינתיים המלך הוא זה שכתב על השלט. איך הוא הגיע לגובה הזה? לכתוב מצד אחד לצד שני, בגודל הזה, זה מצריך תכנון. בכל יום שאני עוברת שם אני שואלת את עצמי אם אי פעם אני אדע את הסוף..