היה בהם משהו שגרם לי לחבב אותם מהרגע הראשון שנפגשנו. הבית שלהם היה מלא ילדים וכלבים ואווירה כזו שתכף מרגישים שם טוב. שניהם היו גרושים בפרק ב' שנפגשו התאהבו ועברו לגור ביחד. לו יש ארבעה ילדים שגרו עם גרושתו ולה – שלושה שגרו איתם. בבית ששכרו ביחד היו גם חדרים לילדים שלו כשהם באים "לימים  שלו". הם אמרו שהם בסך הכל מסתדרים אבל "הולך להם המון כסף" שהם לא יודעים לאן ורצו שנעזור להם לעשות קצת סדר בהתנהלות היומיומית שלהם.

כשנפגשנו היא בדיוק התפטרה מעבודתה וחיפשה משהו אחר. הוא היה בחופשת מחלה ארוכה עקב פציעה, אבל ביומיום עבד במקצוע שמרוויחים בו הרבה כסף. התחלנו להיפגש ולעבוד, אהבתי את זה שהכל היה פתוח ואפשר לדבר על הכל וגם שלא היתה ביניהם התחשבנות קטנונית. היה ברור שהוא מביא את הכסף והיא מעניקה לו ולילדים את מה שחסר להם בעקבות הגירושים. התחושה היתה שיש שם כסף ורק צריך לעשות קצת סדר בהוצאות ולדעת מי משלם מה.

אבל אני כבר יודעת שענייני כסף לא עוברים חלק. כשהתחלנו לרשום הכל, הוא פתאום הבין יותר ברור שהוא בעצם מממן את הכל. היא מביאה קצת מזונות, קצת כסף מדמי אבטלה אבל הכסף הגדול בא ממנו. בכסף הזה הוא גם שילם הרבה כסף למזונות לגרושתו וגם מימן אותה ואת הילדים שלה. בקיצור.. לאט לאט משהו השתנה באווירה ופתאום זה נהיה כבר לא כל כך נעים.

היו לי הרבה כאבי בטן בליווי הזה. היה לי די ברור שהצפת הנתונים שאנחנו עושים ביחד בפגישות שלנו מביאה אותם לדבר על מערכת היחסים ביניהם ועל העניין הכלכלי ושיותר לא ניתן לדבר על זה במושגים של "סבבה, טוב לנו ככה". מבחינתי זה טוב וככה צריך להיות אבל אני אף פעם לא יודעת מה דבר כזה יעשה למי שלא מורגל בשיחות כאלה. בינתיים היחסים בין הילדים שלו לגרושתו התערערו מאד והבן הגדול ביקש לעבור לגור עם האבא. אז התברר שיש בבית חדר בשביל לילה-שניים בשבוע אבל לא בשביל פתרון קבוע. כשגם הבן השני העמיד אותו בפני עובדה ועבר לגור איתם – המצב נעשה ממש עדין כי הוא הבין שלילדים שלו אין פתרון ראוי בבית שהם שכרו ביחד.

הימים היו לקראת חגי תשרי כשהיא צלצלה ובקשה לדחות את הפגישה. באותה נשימה אמרה שהם ממשיכים להיות זוג אבל נפרדים במגורים המשותפים ואחרי החגים כל אחד מהם ישכור לו בית בנפרד. גם אני עשיתי התאמה למציאות החדשה. פיצלתי את הליווי והתחלתי להיפגש עם כל אחד מהם בנפרד.

הוא התארגן בבית החדש, שלושה מתוך ארבעת ילדיו עברו לגור איתו בקביעות והרביעית היתה יותר פה מאשר שם. הוא הפסיק לשלם מזונות לגרושתו והתחיל להיות אבא במשרה מלאה, עדיין בחופשת מחלה. אחרי החגים חזר לעבודה במשרה מלאה ולהיות אבא במשרה נוספת. גם היא התארגנה בדירה משלה, עובדת במשהו שלא הלם את כישוריה ובמשכורת ממש נמוכה. שורדת את היומיום בקושי רב. אחרי תקופה קצרה של מגורים בנפרד הם נפרדו גם בזוגיות.

המשכתי ללוות את שניהם בנפרד. איתה היה לי ממש קשה. היא קצת שיתפה פעולה אבל זה לא היה זה. הרבה הפגישות בוטלו, כל פעם מסיבה אחרת. בכל פעם היו לה סיפורים למה לא עשתה את מה שלקחה על עצמה. אחרי תקופה שלא הצלחנו לקבוע פגישה מחדש הפסקתי את הליווי.

איתו הלך יותר טוב. הוא היה יותר מחוייב לתהליך. זה היה מאד קשה אבל הוא לא ויתר. פעם אחת כשהיינו בפגישה היא הגיעה לדירה שלו ואז סיפר לי שהם חזרו להיות זוג. שמחתי בשבילו וגם בשבילה. אחר כך העניינים קצת צלעו גם אצלו ויום אחד צלצל לספר לי שהמחשב הנייד שלו נגנב (עם כל הנתונים) וביקש לקחת פסק זמן מן הליווי.

וככה נפרדתי משניהם מבלי שהספקתי להפרד באמת..

אחרי הפגישה עם המנהל הלכתי להגיד חג שמח לסגן שלו. יש להם חג ותכף הם יוצאים לחופש. את הסגן לא מצאתי. בחדר שלו פגשתי את המנהל הקודם יושב מול המחשב הנייד שלו ומקליד או שסתם משוטט לו במרחבים.

קודם.. קודם... הוא היה המנהל עד בערך דקה לפני פתיחת שנת הלימודים. ביום אחד הפך להיות ממנהל מוערך ונחשב, סוג של עילוי, לסתם מורה מין השורה.

נפילה רצינית.

מה הוא עושה בבוקר כשהוא בא לבית הספר? קודם היה הולך לחדר המנהל. לאן הוא הולך עכשיו? כל פעם שאני באה לשם אני רואה אותו יושב בחדר של הסגן, מהצד השני של השולחן, מנותק מהכל.

איך שגלגל מסתובב לו, אני חושבת.

20 שנה הוא היה המנהל של בי"ס שש-שנתי. הוא נמנה בין מקימיו, היה חלק מהצוות שבנה את בית הספר זכהו בכל הפרסים ובכל התארים שמנהל יכול לחלום עליהם. היו לו הישגים נאים בכל תחום שאפשר: תוצאות בגרות, מוביל בנתוני הגיוס של תלמידיו, אפס אלימות. יחסים טובים עם ההורים. כל מה שאתה חולם שיהיה כשאתה מנהל בית ספר.

זה יפה אבל שום דבר מזה לא עמד לזכותו בשנה הזאת.

כשהחיים זרמו אצלו בבית הספר עוד שנה ועוד שנה בחוץ התחוללה רעידת אדמה של ממש. היו בחירות והשלטון בכפר התחלף. לראשות המועצה הגיע מישהו מקבוצה שאף פעם לא היה בידיה השלטון. מהפכה. חלק מהכרת התודה באה לביטוי בתפקידים למקורבים וג'ובים למי שתמך וסייע לראש המועצה להגיע לתפקיד הנכסף הזה. ראשי הרשויות במקומות כאלה כבר יודעים שמי שרוצה לשרוד לאורך זמן צריך לקיים הבטחות. עכשיו מחפשים איפה זה אפשרי, חוקי ונראה ג'וב טוב.

בבית ספר תיכון שש-שנתי יש פוטנציאל לשתי משרות בכירות: מנהל חטיבת ביניים הוא מינוי של משרד החינוך ומנהל החטיבה העליונה הוא מינוי של הבעלות. במקרה הזה הרשות המקומית היא הבעלות. המהדירים מוסיפים עוד משרה של מנהל שש-שנתי שזה מינוי פוליטי לגמרי.

במקרה הזה, המנהל היה אמנם מנהל של בית ספר שש-שנתי אבל רשמית היה בידו מינוי רק למנהל חטיבת ביניים והמנהל שראה כי טוב לא דאג לעגן את מעמדו באופן חוקי גם כמנהל החטיבה העליונה. העניינים התנהלו ככה במשך שנים, לשביעות רצון כל הצדדים. מכיוון שבית ספר נמצא במתחם שבו שני בניינים ולהם חדר מורים אחד וחצר אחת - כולם היו מרוצים שיש מנהל אחד.

כל זה עד שהתחלף השלטון.

כשהתחלף השלטון, כל מה שראה ראש המועצה החדש ש'טובת הכפר לנגד עיניו' היה ג'ובים. כל הדיבורים על טובת בית הספר לא עמדו מול זכותו כראש הרשות ומול הצורך לקיים הבטחות שפיזר לפני שנבחר. חוקית הוא אולי צדק. מוסרית זה כבר דבר אחר.

השבוע פגשתי את המנהל ההוא בחדר של הסגן. הוא רזה. חיוך מבויש, כמו מישהו שנתפס במצב לא כל כך נוח. כשהיה מנהל דיבר איתי קצובות כי תמיד המתין לו עוד מישהו בדלת. הפעם היתה לו שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה. כשנפרדנו ואיחלתי לו חג שמח לחץ את ידי בחזקה.

אחר כך כתב לי בסמס שאהב מאד את שיחתנו.