הדחף הבלתי נשלט לרצות אחרים, להיות נחמדה לכולם, לעשות דברים שיגרמו לאחרים להיות מרוצים – זו התנהגות שאפיינה אותי במשך שנים רבות. המוזר הוא שזה בכלל לא גרם לי אושר. מצאתי עצמי במצבים שבהם אני פועלת בצורה מסוימת, ולפעמים גם בניגוד לרצוני, רק מפני שזו הייתה הציפייה ממני. ככה כולם התרגלו. וגם אני התרגלתי לזה. ידעתי שהתנהגות כזו תביא לי רק דברים חיוביים ותרחיק ממני כל דבר שיהיה בו שמץ של ביקורת וחוסר שביעות רצון.

אבל כמו שאמרתי זה לא עשה אותי יותר מאושרת

לקח לי המון זמן "לתפוס את עצמי" להבין שאני מרצה אבל לא מתרצה.

שאני פועלת כמו אוטומט. עושה דברים שאני חושבת שאחרים היו רוצים שיעשו

רק שכולם יהיו מרוצים

המודעות לדרך שבה אני פועלת היתה השלב הראשון

אחר כך בא השלב של להיפטר מן ההתנהגויות האלה

יכולתי להתקדם בזה רק כשלמדתי לשים את הצרכים שלי לפני הצרכים של האחרים, למדתי  להקשיב לעצמי, והפסקתי לעשות תפקידים באופן אוטומטי

אחר כך בא החלק של להיפרד מההתנהגויות שכל כך הייתי רגילה אליהן, שהיו כבר ממש חלק ממני כאילו נולדתי איתן

זה לא היה קל אבל המאמץ היה שווה.בהחלט שווה.

להפתעתי אני מגלה היום סימנים דומים כאלה אצל דור ההמשך...

התנהגות כזו שמרצה העיקר להתחמק מביקורת...

הייתי נדהמת לראות שמשהו מן האווירה הזו ומדפוסי ההתנהגות האלה עבר הלאה, כאילו ינק את זה יחד עם חלב אימו....

עכשיו מהצד, אני רואה את המחירים שמשלמים עבור התנהגות כזו...

עכשיו אני צריכה לעשות גם אצלו פעולות של עקירה....

זה כנראה סוג של עונש.

או במחשבה שניה – אולי זה סוג של תיקון

שתהיה לי הזדמנות נוספת לראות איך זה נראה...

שירים יפנים שאהבתי:

למי מחכה?

למה?

אני מחכה

המילה "מחכה"

פועל עומד כל-כך

                                     "הטעם נהדר!"

                                      אמרת      

                                      ולכן

                                    הששה ביולי הוא

                                    יום השנה לסלט

בימים האלה שזה עוד לא ממש חורף וכבר ממש לא קיץ,

כבר די קריר אבל זה עוד לא מצריך ללבוש שכבות ולהתעטף במעילים

בימים האלה אני אוהבת את ההתעטפות בשאל

שאל זה לא ממש בגד, הוא משהו אחר. משהו שיש לו אמירה ויש לו נוכחות

הוא תמיד מלא תנועה, חמקני, רמזני, שימושי ולא שימושי בעת ובעונה אחת, הוא סוג של בגד וגם סוג של תכשיט

הוא משהו פתוח ומשהו סגור. מביא איתו אלף הצעות ואלף אפשרויות

הוא שומר על עצמאות ואישיות משלו בכל מצב, הוא מעבר לאופנה.

השאל יכול להיות בעת ובעונה הכל: גם צעיף על הכתפיים, וגם מפה, וילון או כיסוי או שמיכה

הוא נעלם בקלות בכל תיק, ובאותה המהירות הוא ניתן לשליפה.

כאילו מעשה קסמים. רגע ישנו ורגע איננו

הוא לא משהו שלובשים. הוא משהו שאני לפעמים זורקת על הכתפיים בנון-שאלנטיות ולפעמים מניחה בצורה מסודרת. העצוב שלו משתנה מרגע לרגע. לפעמים הוא עוטף לגמרי ולפעמים הוא רק קישוט.

יש בו משהו שמשדר רכות בגלל התכונה שלו לעטוף. משהו שמיכתי כזה

אצלי הוא תמיד מתקשר עם חמימות. כשאני עטופה בשאל אני חשה את החמימות המתפשטת בי.

כשאני יוצאת מן הבית, אני תמיד לוקחת איתי איזה שאל בתיק, in case, שאוכל להתעטף....

תכף תכף יגיע החורף והוא ידחק למקום אחר לטובת המעילים