אכילה נכונה. בימים רגילים, כשהכל מתנהל כשורה, זה קל.

אבל איך אפשר להתמיד בזה בימים, בתקופות שהראש והלב והנשמה טרודים בכל מיני משברים?

איך אפשר בימים של לחץ להתעסק בחיתוך סלט קטן קטן ולהכין לעצמי את הדג על המצע הנכון ומהאורז המלא והקמח המלא.. כשהראש לי טרוד בכל מיני דברים?

דווקא בימים שאני לחוצה שאז הכי מתבקש לאכול נכון, דווקא אז אין לי אנרגיה לאכילה נכונה ולחיתוך הקטן קטן של הסלט.. אפילו אין לי חשק להכין לעצמי סנדוויץ' בבוקר.. שלא לדבר על הגזר ושאר ירקות...

כבר כמה שנים שאימצתי לעצמי הרגלי אכילה אחרים. זו לא דיאטה, זה אורח חיים. עשיתי לעצמי רשימה של מה כן ומה לא ומה'לא' אני מתרחקת...

אני כבר יודעת שלחץ וכעס ותסכול וחוסר סיפוק ותחושת בדידות עושה לי רע מאד בהרגלי האכילה שיצרתי לי. זה ברור לי שיש קשר מאד הדוק בין מצב נפש שלי לבין צורת האכילה..

במצב של תסכול וכעס וחוסר סיפוק הרבה יותר קשה לי לשמור על ההרגלים שאימצתי לי. קשה לי לפרגן לעצמי איזה סלט חתוך ולזכור לקנות ירקות ולחתוך ולקלף ולבשל. כל המשימות שהן כל כך קלות בימים שהכל זורם בקלות נעשות קשות במיוחד בימים של תסכול...

תסכול ישר מוציא אותי מהמסלול ואני צריכה לגייס המון כוחות כדי לשמור על הדברים דווקא בימים האלה.

ובכל זאת אני מתאמצת. בשיניים אני מחזיקה את זה. מנסה לבשל את הכעס והתסכול, יחד עם מידת החום המתאימה ולהפוך אותם לכמה שפחות מזיקים, לחתוך אותם לחתיכות קטנות, לחפש את הטעם ולנסות להפיק מזה את היתרונות.

ואז זה יותר קל...

אז גם יותר קל לי לבוא לכל מיני ישיבות, כשהשולחנות עמוסים לעייפה, ולהסתפק רק במה שמתאים לי. לפעמים באמצע המילים אני שולפת איזה יוגורט 1.5%...

ולא לשמוע את הקולות השואלים אותי מה זו הדיאטה הזו? לא יזיק לך אם תאכלי משהו.. תאכלי היום ומחר תעשי דיאטה...

אנשים הם כמו ספר.

בהתחלה זה ספר סגור

ספר סגור תמיד טומן בחובו גם ציפיה וגם הבטחה גדולה. לפני שאני נפגשת עם מישהו שאני לא מכירה, אני מנסה לדמיין לעצמי מי האדם שאותו אפגוש. לפעמים הפגישה נקבעת בהתכתבות בינינו ואז אני מנסה לשים לב למילים, למנגינה שבה המילים נכתבות, לנכתב בשורות ובין השורות…

מחפשת רמזים

אם הפגישה נקבעת בשיחת טלפון אני מנסה לשים לב לקול. יש קולות שנסוכה בהם תחושה של נעימות ושל חמימות, יש  קולות שמחים ויש קולות ששומרים על ארשת פורמלית משהו…

כל דבר כזה יוצר אצלי ציפיה לפגוש את האדם שמאחורי הקול

מן המעט שאני אוספת ועד לפגישה אני כבר בונה לעצמי איזו דמות בראש..

זה לא לבוא מראש עם דעה מגובשת אלא זה שיך לחלק של הציפיה

כמו מערכת היחסים שנוצרת עם הספר. קודם זו הכריכה.

העיצוב, לקרוא את התקציר, להריח את הדפים… לתת לכל החושים לעבוד במלוא עוצמתם, לדפדף בין הדפים… א

ואח"כ באה הפגישה עצמה…

חשבתי לעצמי שאני ברת מזל שהעבודה שלי מפגישה אותי עם המון אנשים חדשים שלא הכרתי קודם.  עם חלק מהם זה זמני. מפגש אחד אולי שניים ולא יותר. עם אחרים זה מתפתח להיות יחסי עבודה לטווחים שונים. לפעמים זה משהו בינוני ולפעמים ארוך.

וזה בדיוק החלק שדומה לפתיחת הספר ולקריאה בו.. בהתחלה זה רק העיון בפרקים ואח"כ הקריאה ממש. פרק פרק.

לאט לאט נחשפים הפרטים הקטנים שיחד יוצרים תמונה אחת גדולה.

וככה זה עם האנשים שאני פוגשת. בהתחלה זה רק כותרות. שם, תפקיד, מאיפה את באה ואח"כ השאר. התוכן האמיתי שמתגלה לפני לאט לאט

המפגשים האלה כל כך מרתקים.

אני נפגשת עם אנשים כל כך איכותיים שזה פשוט תענוג.

עכשיו כשזה כבר בטוח סוף השבוע ממש, אני מרגישה את כל המתח של השבוע הזה בצוואר..

הגוף שלי מתחיל להרגע. רמת האדרנלין שבדמי יורדת לאט לאט... השרירים נעשים נרפים...     

הסערות כבר מאחורי. אני מביטה לאחור .. כל כך הרבה סערות בשבוע אחר.

חתיכת הספק ללא ספק.

קרו לי המון דברים מרגשים.

כמה מהלכים שהייתי שותפה בתקופה האחרונה להנעתם תפסו השבוע תאוצה של ממש. התרגשתי ממש לראות את הברק בעיניים של אנשים שפתאום "נפל להם האסימון" והם הבינו סוף סוף את המשמעות של מה שהם עושים וכמה רחוק זה יכול לקחת אותם.

מישהו אמר לי השבוע משפט: "תשמעי, אם נצליח במהלך זה, זה אומר שאנחנו יכולים להצליח בכל דבר" כמה היה לי מרגש לשמוע את זה... להבין שהוא סוף סוף רואה את הפוטנציאל...

התחברתי מאד גם לחששות שצצו בדרך. הבנתי כמה המקום שלי חשוב. זה לא רק למשוך בחוטים אלא זה בעיקר לעודד אותם ולתמוך בהם להאמין שהם מסוגלים ולהגיד להם שהם לא לבד. לא במילים. במעשים.

פורום המנהלים ההוא יצא לדרך.

ביום שלישי האחרון התקיים המפגש הראשון שהנחייתי.

הכנתי סדנא מאד מיוחדת. לקחתי אותם למסע אישי, למסע מקצועי, לתוך התפקיד שלהם, ומשם לצרכים ולתסכולים ולרצונות. האמירה שיצאה מהחדר היתה כל כך חד משמעית שזה היה פשוט נהדר...

ואני זרמתי ביניהם ככה בטבעיות, מעבירה אותם מפעילות לפעילות, נותנת הנחיות ומקשיבה לקולות, מנווטת את השיחות...

המפגש היה מעולה.

בסיום, אמרו שזה מקום ששווה לבוא אליו. מקום שמעורר לחשיבה.

ועוד כל מיני דברים קטנים טובים, כמו משפטים כאלה שעושים "וואו" בלב שאני זוכרת. כמו זה שאמר לי שהשבוע שפתאום הוא הבין שיש לו עוד המון מה ללמוד

תחושה טובה אופפת אותי היום. מקום טוב להכנס אליו אל השבת

ישבתי היום באיזה מקום ועבדתי. נכנס מישהו שמכיר אותי בערך דקה ורבע. דרכינו הצטלבו פעמים ספורות אבל אף פעם לא החלפנו יותר מ-3 משפטים רצופים.

הציע לי ניתוח אופי. אמרתי, יאללה ניקח. מה יש לי להפסיד?

מקסימום אני אגיד ששום דבר לא נכון...

זה מה שהוא אמר לי:

יש בך מוטיב רגשי מרכזי שהוא כוח מאד חזק אצלך, את מאד רגשנית, את מאד משפחתית, מתחברת לנפש ולרגש אבל יש לך קווים אדומים.

הרציונל שלך והבקרה השכלית לא גוברים על הרגשות. זה צד מאד דומיננטי אצלך

אבל את לא כנועה. יש לך עמוד שדרה חזק

את יכולה לאהוב עד כלות נשמתך אבל אם תחליטי שזה מזיק לך, את מסוגלת לחתוך את זה למרות שהסבל והייסורים שיגרמו לך.  זה מה שעושה אצלך העירבוב בין הרגש לרציונל

את מלאה רגש ואש ונשמה אבל רציו שלך עובד כל הזמן גם.

את אמא טובה, מעניקה, אבל יש לך גבולות. את לא נכנעת לילדים אם זה לא נכון להם. גם שם יש לך קווים אדומים מאד ברורים.

במבנה שלך את אדם אינטימי, לא אדם של שאו ושל קניונים ושל בילויים. את בליינית אינטימית ולא אשה של מקומות בילוי המוניים. אותך מספק בילוי של כוס קפה ושיחה טובה בחברה מצומצמת. את מכירה הרבה אנשים אבל חברים יש לך מעט.

את חברה טובה. חברים הם כל חייך. אם חברה תפנה אליך ב-3 לפנות בוקר את תקומי ותלכי אליה.

יש לך נוכחות חזקה מאד. יודעים שאת קיימת. את לא אשת במות. את לא תבואי ותראי את עצמך, ותעלי על הבמה. אבל כשאת שם - מבחינים בך. אי אפשר להתעלם ממך.

יש לך טביעת עין טובה. את יודעת ליצור תקשורת בינאישית טובה עם אנשים שאת רוצה להגיע אליהם. ומי שלא, את לא סופרת אותו.

את בתקופה של פרשת דרכים אישית. את לא מסופקת.

את לא יודעת אם לפנות ימינה או שמאלה. עוברות לך מחשבות על פרישה מהמערכת הנוכחית, אבל אם היתה ניתנת לך האפשרות לפרוץ קדימה – היית הולכת על זה.

את אוזן טובה לשיחה, את יודעת לשתוק. את מקשיבה אמיתית את נעימה להקשבה ונותנת לצד השני לדבר.

מה יכולתי לאמר?

קניתי כל מילה