בדקה האחרונה של פגישתנו הקודמת היא הודיעה לי שנדלג על שבוע ונפגש רק בעוד שבועיים. ההרגשה שלי באותו רגע היתה שהיא מביאה משהו סגור שאין מה לדון בו. לא הרגשתי נוח עם זה אבל באותו רגע החלטתי לא להגיב. במשך השבוע התכתבנו במייל ונוצרה הזדמנות לפתוח ולשאול אותה על סיבת דחיית פגישתנו הקבועה. "אני מאד עסוקה" היתה תשובתה. קצרה ולא פותחת שיחה.

אחרי שנפגשנו שוב, רציתי מאד לחלוק איתה את הרגשת הקושי שחוויית השיחה ההיא החתומה השאירה בי. חיפשתי הזדמנות להביא לידיעתה מה אני חשתי בשיחה ההיא.

"ההתנהגות הזו שאת נוקטת בה הוא של מי שמתלבטת ימים בינה לבין עצמה ולא אומרת כלום ומושכת זמן כמה שרק אפשר ואז ברגע האחרון באה וזורקת את הדברים בלי שאת מאפשרת לדבר עליהם. זה משהו שמעיד על קושי", אמרתי

היא הסתכלה עלי בעיניים גדולות. "את רוצה לומר שהרגשת הקושי שלי עוברת החוצה בלי שאני מתכוונת לכך? "

"הרי יכולת להגיד את קודם, נכון? בדרך שבה אמרת את זה - זה מעיד על קושי" והוספתי שלזרוק דברים ברגע האחרון, זה אומר שאין אפשרות לדבר עליהם, שהיא נמנעת במכוון מלדבר עליהם. שהיא נמנעת מלהיות במצב שאולי ידרוש ממנה להתעמת. שיתכן שכאשר ישנה אפשרות שהיא תגיע לעימות היא בוחרת בדרך בטוחה, בדרך של הימנעות, זורקת דברים וסוגרת."

היא שתקה שוב. שתיקה ארוכה

אמרתי לה שחשוב שתדע שהימנעות זו בחירה, שהיא בוחרת בהתנהגות הזו. וגם שאלתי אם היא יכולה לזהות מתי היא בוחרת בהתנהגות הזו.

ממש יכולתי לראות איך הגלגלים שלה בראש עובדים. המחשבות שלה עניינו אותי אבל לא רציתי לעבור את הקו הדק הזה בינינו. הרגשתי שאולי אני פולשת לתחום לא לי. הפינה הימנית של דף התכנית שעליה עבדנו התמלאה בצורות גיאומטריות חדות.

אבל מכיוון ששתינו בסיפור וכשאני חושבת על זה לעומק, אני מזהה שהיא עושה את זה לא מעט פעמים, ולא רק כלפי, הרגשתי שחשוב שאשתף אותה במה שאני חווה. "כשזרקת לי בפגישה האחרונה ביבשושיות "עוד שבועיים", שידרת שהעניין סגור וזה לא משהו לפתוח אותו. זה יצר אצלי הרגשה לא נוחה. הקשר בינינו בדרך כלל פתוח והנה את באה אלי ממקום כזה שלא מאפשר לדבר. הכל סגור וחתום. יחד עם ה'סגור וחתום' אני מרגישה את הקושי שלך לפתוח בשיחה, שאת רוצה שארגיש בדיוק כמה קשה לך להביא את עצמך באופן פשוט, גלוי וברור."

היא מוללה את קצה הנייר באצבעות ידיה, מקפלת ופותחת, מקפלת ופותחת.  

"טוב לדעת את זה" אמרה אחרי שניות ארוכות של שתיקה "במקומות של עימות באמת קשה לי ואז אני חושבת שאם אני אגיד דברים ככה ברגע האחרון, סגורים, אז אני אמנע מעצמי את העימות עם אחרים. אבל בעצם את אומרת שאת העימות הזה אני לא מונעת באמת, אני פשוט עושה אותו עם עצמי במשך ימים רבים. לבד. אני לא חוסכת אותו. אני  עושה את זה במקום אחר – במקום הרבה יותר מזיק לעצמי והרבה פחות יעיל בעבודה עם אחרים"

בא לך שנחזור רגע לסיפור שלנו, לרצון שלך לדחות את הפגישה? שאלתי

היא הסכימה ואני המשכתי. נניח שהיית אומרת לי קודם שאת מבקשת שלא נפגש השבוע. מה היה קורה? היינו מבררות את זה יחד, בדרך היית משתפת אותי בתחושת העומס שבה את נתונה לאחרונה ואז היינו מחליטות ביחד מה עושים. איך זה נראה לך?

לא באמת הייתי זקוקה לתשובה. קיוויתי שלפחות איתי היא לא תחזור על זה שוב.

יש לנו הסכמה שאם הוא לא בבית כשאני מתעוררת בבוקר – אז מחכה לי ממנו סמס. השבוע הוא שכח כמה פעמים. בדרך כלל אני מתקשרת אליו לוודא שהכל בסדר. השבוע כשזה קרה יותר מפעמיים, באתי אליו כועסת והזכרתי לו את ההסכם שלנו שהוא לא עומד בו. ותכף ומיד הוא אמר לי שנכון שהשבוע הוא פישל אבל כל הזמן הוא היה בסדר ולמה על זה לא אמרתי לו כלום?

ואז רבנו בסוף השבוע. בשישי קבענו שנאכל ארוחת צהרים ביחד, כל הבוקר עמדתי וטרחתי להכין לו דברים שהוא אוהב – בסוף הוא לא התעורר ובסופו של דבר אכלנו לבד. זה הרגיז אותי. ישר הרגשתי איך כל המחשבות מציפות אותי אלה על חוסר הכבוד ועל חוסר ההתייחסות ונזכרתי בכל המקרים האלה מהעבר (אח.. כמה טוב שיש שלדים בארון שמפעם לפעם אפשר לאוורר אותם ולהציג אותם לראווה) וכבר הרגשתי שיש לי פה קייס רציני. הייתי משוכנעת בזה , עד ש.. עד ש.. פגשתי את אח שלו שישר אמר לי שאני עושה סיפור מכלום. ושזה היה צריך להיות לי ברור שהוא לא יקום ואם נורא חשוב לי שהוא יאכל אתנו ביחד אז למה לא להעביר את ארוחת הצהרים לערב?

לקחתי אוויר.

למחרת מצאתי זמן שהוא לא היה כל כך עסוק ושהחברים שלו לא היו כאן ושאלתי אותו אם מתאים לו שנדבר. הוא אמר שכן. אמרתי לו: "יש עוד 3-4 חודשים עד לגיוס שלך ושאני רוצה שהתקופה הזו תעבור באווירה טובה ושיהיו בינינו יחסים טובים". הצעתי שנבדוק ביחד את המקומות שבהם אנחנו לא כל כך מסתדרים. הוא הסכים. כשהתחלנו לברר ראינו שאין לנו כל כך הרבה מקומות כאלה. אז אמרתי לו שאני לא רוצה לוותר על ארוחות משותפות בסופי שבוע. הוא אמר לי שנראה לו שאם נעביר את הצהרים לערב – הוא יוכל לעמוד בזה.

אז תוך כדי שאנחנו מדברים לנו בעניינים שלנו, הוא סיפר לי שיש לו חברה כבר שבועיים. עכשיו הכל התבהר. תכף הבנתי את כל המצב רוח המשוגע הזה שיש לו בזמן האחרון ואת זה שבבוקר כשהייתי קמה ראיתי אותו יושב במרפסת עטוף במעיל דובון ופותר תשבצים והוא קורא לי: "או, טוב שנזכרת לבוא, אני צריך אותך. יש לי כמה הגדרות שאני לא יודע" ואני בבעיה מה לעשות קודם, להתארגן לעבודה או לעזור לו לפתור את התשבץ. ואני מתפתה לעזור לו עד שצינת הבוקר מבריחה אותי חזרה לחדר ומזכירה לי שעלי להתארגן ומהר.

וכשגמרנו לדבר, התחבקנו ארוכות ובלב אמרתי לעצמי שאני בטוח עושה את השיחות האלה בשביל החיבוקים שאחר כך. אני מכורה להם.

כבר כמה ימים שאיריס מחפשת אותי בטלפון בשעות שבהם אני לא מצליחה לענות. בחיי שרציתי לחזור אליה. בשבת בערב סוף סוף דברנו והיא שאלה אותי אם אני יכולה להתנדב לעבוד בקלפי ביום הבחירות. "בטח" אמרתי. זה בשביל המצפון שלי, אחרי שהבטחתי לסייע בתקופת ההכנות לבחירות ולא עשיתי כלום. הם היו נחמדים וויתרו לי בתמורה לזה שאסכים שישמו את שמי ותמונתי כמי שתומכת ברשימה. למה לא, אמרתי לעצמי, בטח יהיה נחמד. סיפורים, בדיחות, לפגוש אנשים שמזמן לא פגשתי, להכיר אנשים שמאחורי השמות. אני צריכה להביא משהו? שאלתי תביאי עט. אמרה איריס. סבבה.

אחרי שהסכמתי מוניתי באופן רשמי לסגנית יו"ר ועדת הקלפי בקלפי מס' 6. קבלתי כתב מינוי (טופס 2ב') חתום כדת וכדין ע"י נציגו של שר הפנים. היו לי המון שאלות אבל לא היה את מי לשאול. כולם אמרו לי "אחר כך" ואחר כך אמרו לי שכשאבוא לקלפי יסבירו לי. אותי עניין אותי לדעת מה עושה "סגנית יו"ר ועדת הקלפי",? ומי זה יו"ר הקלפי, ומה עושה המזכירה שעלפיה יקום וישק כל דבר. המשקיפים. מה התפקיד שלהם. פתאום זה נהיה רציני וכל התמונות של הכיף התגמדו. נו, טוב. כבר התחייבתי ואמרתי לעצמי בלב שגרוע זה בטח לא יהיה.

בשתיים וחצי התייצבתי בקלפי שנשלחתי אליו. בחדר היתה דממה. כל אחד עסוק בשלו. זה קורא עיתון, זו מסמנת בדף, אחד יצא לעשן. ההיא סופרת. המשקיפים יושבים בצד וכל הזמן רושמים (מה הם רושמים?). מפחיד. דבר ראשון בקשו ממני שאציג את כתב המינוי ולהזדהות. בלי זה אף אחד לא מדבר איתי. הראיתי את הדף ובתמורה הראו לי את הכסא שעליו אני יושבת. המזכירה הסבירה לי את מהות עבודתי: להעביר את תעודות הזהות שמציג כל מי שבא לבחור ממנה אל יו"ר הקלפי. בדרך אני צריכה לסמן במרקר אדום בדף מלא מספרים את המספר הסידורי של הנכנס להצביע. זו עבודתי ב-8 שעות הקרובות עד שיסגרו את הקלפיות בשעה 22:00. ג'יזס. אפילו לא הבאתי ספר. אסור לדבר בטלפון בקלפי לא לקבל שיחות ולא להתקשר. מפעם לפעם עלי להיכנס לאזור הקלפי (לא לבד!!) ולבדוק את מצב פתקאות ההצבעה: שכולן באותו גובה, שאף אחד לא עשה קשקושים על הפתקאות, שלאף רשימה לא חסרות פתקאות. 8 שעות. אחרי שעה התחיל אקשן. המזכירה הודיעה שאני והיו"ר צריכים לחתום על מעטפות ההצבעה. נשמתי לרווחה. סוף סוף אני אוכל להשתמש בעט שהבאתי מהבית. בזמן שאנחנו חותמים, נכנס מישהו שואל אם אנחנו רוצים סנדוויצ'ים. אמרנו "יאללה תביא" היו"ר גמר לחתום על החלק שלו קודם והתחיל להציע לי עצות איך לחתום יותר ביעילות. למה צריך פה יעילות כשיש 8 שעות לשרוף? אבל בגלל שלא בא לי לקלקל איתו את היחסים (אחרי הכל ישבנו כסא ליד כסא) אז הקשבתי בשקט ואמרתי לו תודה והמשכתי בשלי.

ב- 3 השעות הראשונות מתוך ה-8 שהיו, נכנסו בממוצע 10 אנשים כל שעה. בשעה 5 היתה התעוררות קלה שהלכה והתגברה לקראת השעה 6. בשעה 7 התחיל לחץ ואנשים בחוץ התחילו לקטר שאין להם זמן לחכות. באמצע עלינו על בחור צעיר אחד שבא במיוחד מתל אביב כדי להצביע עם רשיון נהיגה שתוקפו פג לפני חצי שנה. בשמונה וחצי הרוחות נרגעו. בשעה תשע איפסנו כולנו את השעונים (הוראות של ועדת הבחירות) עוד קצת עוד קצת ובשעה 22:00 נעלנו את הדלת והתכנסנו כמו איזה כת סודית מסביב לקלפי בצבע כחול, מבקשים לדעת איזה הפתעות מחכות לנו בתוכה.

סחטיין על מי ששם אותי ב"המלצות העורכים".
כבוד. אף פעם לא הייתי שם.

 לא חשבתי על זה בכלל. עד להודעת הסמס: "יום רבין היום. אנא נסו לשלב במפגש היום מסר לחשיבות החינוך כמקדם אחריות ומעורבות חברתית"  בבת אחת נזרקתי לערב ההוא. כבר כתבתי על זה פעם. גרתי אז בחו"ל. בערב ההוא כשרבין נרצח היתה אצלי ארוחת ערב גדולה. מוצאי שבת. כל אותו סוף שבוע שקדתי על הכנת הארוחה.. בתקופה הזו באירופה כבר די קר. מסיקים את הבתים. האורחים כבר היו הגיעו האווירה היתה נעימה, היין שנמזג לכוסות כבר התחיל לתת את אותותיו, עוזי עם אוסף הבדיחות שלו. אלי התיישב על הכורסא במרכז החדר וסיפר קוריוזים על אנשים שפגש בעבודתו כקונסול, לגדי היו ספורים מהביקור האחרון של אחד השרים. אני עמדתי במטבח מכינה את המרק להגשה. בדיוק כשכבר התיישבו מסביב לשולחן התחילו הטלפונים מהארץ. שיחות מבולבלות, עדכונים ראשונים. אף אחד עוד לא ידע כלום, מעט תקווה. שעות נענו בין שולחן האוכל לבין הטלוויזיה, בין שיחות הטלפון מהארץ לפרשנויות שהתפתחו בחדר, מנסים להיאחז בכל פירור של מידע שהגיע. אבל כולם יודעים שבחוץ לארץ תמיד יודעים את החדשות יותר מהר ממה שהן מתפרסמות בארץ, ואנחנו הבנו מהר מאד שזה סיפור עם סוף לא טוב. סיוט בטעם של ארוחת ערב עשויה היטב. ישבנו עוד קצת זמן, והאורחים התפזרו. לא היו אז טלפונים סלולריים כמו היום והילדים שחזרו מבילויי השבת נפלו ישר לתוך ההלם הזה.

יום ראשון שלמחרת היה יום חופש מעבודה. כל היום ההוא ליוו אותנו התמונות מהארץ והחדשות והעדכונים והטלפנים ומועקה שהלכה וגדלה יחד עם הידיעה שזהו.. כשהבוקר התחמם יצאנו כמנהגנו עם הקטנצ'יק החוצה אל הגן הציבורי תחושת הבדידות שם היתה עוד יותר גדולה. הגעגוע להיות בשעות כאלה במקום אחר היה מאד גדול.

למחרת כאילו עניינים כרגיל. אני הלכתי לעבודה בשגרירות. הקטנצ'יק הלך לגן הילדים חזרו לבית הספר. חזרנו לשגרה. הילדים שהגיעו לביה"ס נדהמו לגלות שאף אחד לא מתעסק במה שקרה בסוף השבוע. קצת מילות תנחומים מחברים ששמעו וזהו. יש שיעורים יש מערכת. לומדים. עוד שיעור ועוד שיעור ועוד ואף אחד לא מתייחס למה שקרה. בשלב כלשהו הם התארגנו והלכו למנהל ביה"ס והודיעו לו שהם לא מסוגלים ללמוד ושזה לא בסדר שאף אחד מביה"ס לא חשב שצריך ולדבר איתם על מה שעבר עליהם בסוף השבוע. מנהל ביה"ס קרא ליועצת והורה לה לכנס את כל הילדים הישראלים ולדבר איתם על מה שקרה. בעקבות היום הזה יזמו שם פעילויות נוספות לאותו שבוע ובמשך תקופה אף דאגו לאסוף את הילדים מידי פעם ולשוחח איתם. הם לא הרשו לעצמם להתעלם.

... עברו מאז לא מעט שנים. הגוש השחור הגדול נמצא אצלי בבטן מאז לא התפוגג. אני חיה איתו. כשנדמה לי שהוא נעלם משהו מזכיר לי שהוא לא. כמו הודעת הסמס היום. אני כבר חושבת איך נשלב את הדבור על זה בפעילות שתכננו היום. שאנשים יראו שהכל קשור גם אם נדמה שזה לא ככה.