בפעם הקודמת כשהלכנו במסלול לאורך הים הסתכלתי על הגולשים, אלה שתופסים את הגלים עם גלשן. התבוננתי בהם וראיתי איך הם מתנהגים. כשהם נכנסים למים, הם שוכבים על הגלשן, שוחים לתוך הים ומחפשים את פרק הזמן המתאים לתפוס את הגל. פרק הזמן המושלם לתפיסת הגל הוא של שניות ספורות בלבד. אם מהססים – מפספסים את הגל. אם חותרים לפני הגל - מתרסקים לתוכו. יש כנראה רגע מסוים שבו הגולש מרגיש בתחושת בטן שאומרת לו "עכשיו!" בשניה הזו, הוא חותר במהירות עם הגל, עושה תנועה או שתיים תופס את הגל עולה על הגלשן וגולש איתו אל החוף כשהוא מכוון אותו לפי תנועת הגל. בשניה הזו זה נראה כל כך בקלות... אבל רק כשאתה מתבונן על אלה שלא הצליחו, אתה מבין שזה ממש לא ככה. הגולש שהצליח לעלות על הגל, ניצל את המומנטום.

מומנטום זו נקודת הזמן האידיאלית לפעולה. מומנטום הוא חלון הזדמנויות. הוא משהו חד פעמי כזה שאם תעשה את זה דקה לפני או דקה אחרי זה לא יהיה זה. מומנטום זו נקודת הזמן הזו בבישול שבה חייבים להעביר את הסיר לאש קטנה אחרת הרביכה תהפך לגושי בצק, או זה של שיחת טלפון או פגישה או רעיון מבריק שעלה במוחי שאם לא אבצע אותו כעת - יאבד המומנטום שלהם.

מה שמאפיין את המומנטום זו האינטואיציה. אינטואיציה זו מחשבה הנוצרת במהירות רבה ומופיעה בפתאומיות בצורה של תחושות נסתרות שבאות לידי ביטוי בתוך המחשבה כתמונה או כקול. מבין כל המחשבות שמסתובבות לי בראש כל הזמן, איך אפשר לזהות את המחשבות האלה שטמונות בהן הזדמנויות טובות לקדם את המטרות שלי? התשובה קשורה כנראה לפיתוח המודעות ולהתמקדות במסרים שמתקבלים מהסביבה וגם מהתת המודע שלי. אני קוראת לזה לפתוח את עצמי להקשיב לסביבה. כשאני פתוחה להקשיב לסביבה ולמה שעולה ממה, אני מרגישה שזה מעלה את רמת האינטואיציה שלי ואז גם ההזדמנויות הולכות וגדלות.
גם לזמן ולמקום יש חשיבות. למשל השבוע הצגתי רעיון מסוים במפגש. מישהו הביע התעניינות בנושא ופנה אלי. היה ברור לי שהדברים שהצגתי גרמו לו להתעניין בנושא. כשהוא הוא פונה אלי - נוצר מומנטום. אם אדע לפעול מהר וליצור תקשורת חיובית בינינו אז ניצלתי את המומנטום! אבל אם אני חוזרת הביתה ומתחילה לחשוב" אם כדאי לי להתקשר אליו, או לא?" ובינתיים יחלפו להם כמה ימים אז אני אאבד את המומנטום - כל יום שעובר גורם לאנרגיה שלי ושל המומנטום לדעוך עד שבסוף היא תתמוסס לגמרי.

כשנוצר מומנטום חשוב להחליט לפעול מהר. 'עכשיו' זו המילה הכי מתאימה למצב הזה.
האינטואיציה שלי קלטה הזדמנות? שעון הזמן של המומנטום מתחיל לתקתק...
לפעמים הוא סופר אחורה שעות לפעמים דקות ולפעמים רק שניות !
כל פעולה והזמן המתאים לה. זה דורש לפתח מיומנות של חשיבה והחלטה מהירה.
להחליט מהר, לצאת לדרך. להסתער. כל מומנטום מביא אתו אנרגיה לפעול.
חשוב לנצל את האנרגיה הזאת ולהשתמש בכוח שלה כמו שראיתי אצל הגולש בים, הוא מזהה את הרגע, עולה על הגלשן ומשתמש בכוח הגל שעליו הוא גולש.
אם הוא תופס את הגל ברגע שהוא מגיע...הוא רוכב על המומנטום שנוצר וגולש על הגל עד שזה נמוג... ואז כשהוא מגיע לחוף.. אי אפשר לפספס את חיוך האושר שמרוח על פניו.

הצצה באלבום התמונות היא מסע אל עצמך. אל תחנות בחייך. לימים שאפילו אני עצמי לא זוכרת. הנה אני תינוקת. ההורים שלי נראים מאושרים, אני הולכת לבית הספר, תמונות מהטיול השנתי, מהגיוס לצבא. יש משהו נעים בדפדוף באלבום. אני נזכרת בכל מיני אירועים קטנים. הבית בו גדלתי, התרנגולות. עץ התות שהיה לנו בחצר ושעליו ביליתי שעות. ההורים שלי שכבר מזמן אינם. לפני כמה שבועות סרקתי תמונות של חמותי. שעות של הסריקה הפגישו אותי עם סיפור חייה של מי שאני מכירה כל השנים כחמותי. האמא של הבנזוג שלי. משונה לראות מי שאת מכירה שנים כילדה צעירה בבית הספר, מתאבלת על אביה שמת כשהיתה בת שלוש, בצופים ... פתאום את מבינה שמאחורי הבנאדם שאת מכירה שנים מסתתרת איזו ילדה שבטח מתגעגעת לאמא שלה..

עכשיו אני בדפדוף באלבום שלי. החיים שלי נפרשים לנגד עיני בתמונות. המשימה שלי היא לבחור תמונה מהאלבום ולהתכתב איתה. אני מתלבטת. איך בוחרים.. תמונה אחת או כמה. כמה תחנות או רק אחת.. ואיזו...? קשה.

הנה אני כלה. זה אמור להיות היום המאושר בחיי. אני מסתכלת מנסה לפענח את המבט שבעיני. מה התמונה הזו מספרת ומה היא לא. לחתונה שלי הגעתי אחרי תאונה. חודשיים הייתי נתונה בגבס מהחזה ועד אגן הירכיים. לא רואים בתמונה את המתח שהיייתי שרויה בו עד ימים ספורים לפני החתונה. האם אתחתן עם גבס או בלעדיו? עוד לא היתה לי שמלת כלה. שבוע לפני החתונה היתה לי ביקורת בבית החולים והתופרת הסכימה לחכות עד אז לראות אם ישאירו לי את הגבס או אולי יורידו אותו. היא אמרה לי שתוך שבוע היא תספיק. שבוע לפני החתונה נסעתי לביקורת והרופא החליט להוריד ליא תה הגבס ולשים אותי בתוך מחוך. ככה נתפרה השמלה.

לא רואים בתמונה הזו את תוצאות הביקור ברבנות, ואת מה שעלה בשיחה עם הרב כשהסתבר לו שלא אוכל ללכת למקווה כמו כל בת ישראל כשרה שנכנסת לחופתה, הרב שהיה קצת שיכור לא כל כך הצליח להתרכז ואמר לי לבוא למחרת כי הוא צריך לחשוב מה עושים. למחרת, כשבאתי אליו, הוא הוציא דף מודפס. בתחתית הדף הופיעה השורה "חתימת הכלה" ותאריך. במסמך התחייבתי שלא אקיים יחסי אישות עם האיש שאני נישאת לו עד שלא יורידו לי את הגבס ואטבול במקווה...

אחרי החתונה אני אמורה לעזוב את הבית שבו גדלתי ולעבור לגור בעיר אחרת. רחוק. הכאבים. ההכנות לחתונה. הגבס. השמלה. הפרידה מהבית, מאמא שלי, מאחותי. לאן אני הולכת? הבית שאליו אני עוברת. החיים שאני הולכת לחיות. איך אסתדר? התאונה הזו טרפה לי את כל הקלפים. ברגע אחד נותרתי ללא עבודה שעליה בנינו את העתיד שלנו כסטודנטים. אני מתבוננת היטב בתמונות. שום דבר מזה לא רואים על הפנים שלי. לא רואים את הכאבים שלי, את זה שהיה קשה לי מאד לעמוד ערב שלם ולחגוג ביום השמח הזה. את חוסר הידיעה של מה שיקרה איתי מחר.

אני בוחנת את התמונה. שום דבר מהסערה שמלווה את חיי לא ניכר בה. אני נראית בסדר. השמלה בסדר. גם הפאן. החיים שלי לא כל כך. לא רואים את זה. מבחוץ הכל נראה טוב. גם האושר.