כל ארץ צריכה מקום שאפשר ללכת בו לאיבוד. שיהיו בו מרחבים פתוחים עד אין קץ, שהעין לא תוכל להקיף את קו האופק, שההליכה בהם תתן להולך את התחושה שאלה שטחים בתוליים, שרק מעטים הלכו בהם לפניך, ושתרגיש שהלכת שם לאיבוד.

ללכת לאיבוד זה לא אומר לאבד את עצמך. ללכת לאיבוד זה משהו חיובי, רק פה אפשר לעלות על הר ועל עוד הר להביט סביב סביב ולא לראות כלום, לא מבנה לא עמוד, לא כביש, לא מחנה צבאי. רק נוף ועוד נוף, כמו שהיה פה פעם.

המסלולים שאנחנו הולכים בהם היום יכולים להתהדר בתואר הזה של מקום שאפשר ללכת בו לאיבוד או אולי בכינוי היותר פיוטי 'ארץ בראשית' . בשבילי ארץ בראשית זה אומר שנגמר הפינוק וצריך להתחיל ללכת

יש פה הרבה עליות. לא גמרנו אחת וכבר השניה מבטת אלינו.

הנופים מביאים אותנו עד הקצה. לפעמים זו פסגת האושר ולפעמים פסגת היאוש. הפעם גם נועדנו לשבור את השיניים עם השמות. מה זה בדיוק כרבולת חרירים.. זה אמור להיות שם מזמין ומרגיע או מבחן לאינטליגנציה? חרירים אלה הצחיחים והיבשים ואת הכרבולת אנחנו מכירים כבר מהכרבולת הקודמת. גם שם זה היה בגוון די צחיח. ההבדל בין שם לכאן שאז זה היה ראשוני. הפעם היה ברור לנו לקראת מה אנחנו הולכים.

ויש גם נחל מעוק וגלד שנשמעים כמו מחלת עור ולא כמו שם למסלול הליכה אטרקטיבי..

ומה זה נחל אשבורן? על שם מי הוא נקרא? ידעתם שאשבורן זו מילה בעברית שמשמעה שקע באדמה שמים ניקווים בו? תביאו להראות לי את השקעים האלה עם המים שנתנו לנחל את שמו. אם אני מנסה להעריך איפה המים אני אל בטוחה שאני יכולה. אבל השם הוא שם.

אשבורן עוד אפשר להבין אבל כרכושת?  הצצה במילון מגלה לי שמדובר בחלק במעי הגס או הרקטום בכבודו ובעצמו שדרכו יוצא הכל החוצה. הכרכושת הוא החלק שממנו עושים מעיים ממולאים..או נקניק. למה זכה המקום הזה בגוף שלנו שינציחו אותו ככה? ומה זה אומר על המקום שאליו נגיע? אני מניחה שזה מעיד יותר על נותן השם מאשר על הנחל עצמו. הוא בטח היה במצב רוח מיוחד ברגע נתינת השמות..

הריבועים הקטנים שעל המפה מתגלים כמשהו מתעתע לגמרי. הם מסתירים מאחוריהם ירידות בשיפועים בלתי מתקבלים על הדעת, דרדרות אבנים ועליות מעצבנות, כאלה שלא ממש מתייחסים אליהם אבל אלה בדיוק סוחטים ממך אנחה קטנה כשאלת מגלה אותם מעבר לפינה. אנחה של: 'מה עוד לא גמרנו?' לא. לא גמרנו. יש עוד אחת ועוד גניחות ועוד אנחות עד שנזכה לרדת אל קרירות הנחל ואל הרגע המרגש שבו נדע שכל זה כבר מאחורינו.

גם אם אנחנו הולכים ביחד חלק מן הדרך אנחנו הולכים לבד. יש משהו מיוחד ואחר בהליכה במדבר, בהליכה לבד, משהו שמחדד את החושים. הנוף ממכר ומשכר, האפשר להתמכר לצבעים, לאין קץ, לשקט. טיפוסים עירוניים כמונו יכולים לחוות פה אושר מסוג אחר.הנגיעה בלבד הזה יש בה גם קצת עצב. ללכת לאיבוד, אמרנו? אמרנו. אז זה מה שעשינו

.

שבוע אחרי שהוא ספר לי שהוא הולך לטיפול הוא שלח לי סמס ואמר שהוא רוצה להיפגש. אני מודה שההצעה הזו הפתיעה אותי. ביחסים שלנו אני זו שתמיד מציעה להיפגש והוא זה שתמיד אומר "בהזדמנות" ומזכיר שהוא נורא עמוס ומתחמק ממני בנימוס. אין לי טענות. היחסים בסדר, ההתעניינות בסדר, הפגישות בסדר. הכל בסדר אם אנחנו מקפידים לא לגעת בדברים שהוא לא מסכים שניגע בהם. את אלה אני מכירה לפי הקול שלו ולפי זה שהוא נעשה קצר רוח. אז אני מרגישה את המשהו הזה שחוצץ בינינו.

אחרי שסיפר כבר חיכיתי שיגיד שהוא רוצה שנדבר. שנים שאני מתבדחת על זה שיגיע גם היום שלי שבו יעלו אותי על מיטת הפסיכולוג. עכשיו הרגע הזה הגיע. הפסיכולוגים שולחים את הילד לדבר עם האמא, לברר דברים על מה שהיא עשתה ומה שלא עשתה כשהוא היה ילד.

אז כתבתי לו שאני מסכימה.

מאז עוברת לי בראש הרשימה של כל מה שבטח ירצה לדבר עליו, הנושאים שצצים אצלנו מדי פעם בשיחות טלפון או בשיחות מסביב לשולחן: שלא לחצנו עליו מספיק כשהיה ילד, שויתרנו לו, שלא התעקשנו איתו, שהוא מרגיש מקופח, שאחותו מקבלת יותר ממנו, ובתוך כל זה בטח יצוצו להם קטעי זכרונות שלא היה לי מושג שהם מלווים אותו. חלק מהם אני בכלל לא אזכור..

אחר כך הוא יגיד שהוא לא בא בטענות אלא רק רוצה לדעת.

ואני אשב שם ואשמע אותו מדבר ו'מוציא דברים מהבטן' כדברו, ולנימת קולו יתלווה צלצול של כמו נזיפה, ותוך כדי, כשהוא יגיד לי את המשפט ש'הוא רק אומר לי מה הוא מרגיש', רגשי האשמה הבילד-אין האלה שצמודים אלי קבוע, יחלחלו לי לתוך הורידים ולתוך מחזור הדם ויטפסו לי בתוך הגוף מלמטה למעלה עד שיהיה לי חם או אולי קר.

בהתחלה אני אתגונן ואולי גם אתרגז וגם ארצה להגיב מיד למה שהוא אומר והוא יגיד לי ש'הכי טוב שתתני לי לסיים את דברי ואז אני אקשיב לך'. וכשיגיע תורי אני אחפש את המילים להסביר שיש עוד דרכים להסתכל על הדברים ואספר לו מה שהוא יודע וגם מה שהוא לא, ואסביר משהו על התפקיד שלנו כהורים ועל איך דברים בדרך כלל מתגלגלים. כאילו אני מתנצלת.

הוא יסתכל אלי ואני אחפש בעיניו את המבט הזה שכמו אומר 'אני מבין' וארגיש את הדבר הזה עומד בינינו שוב.