איפה את כשאת לא פה?

שאלה אותי מגדלנה

ואני עונה,

בשיר שקראתי הבוקר

בחדר השינה אני מרגישה עייפה בדרך כלל

בחדר העבודה אני מרגישה חשובה בדרך כלל

בחדר האורחים אני מרגישה בודדה בדרך כלל

בחדר המיטות אני מרגישה זונה בדרך כלל

בדרך כלל אני מקפידה להיות בחוץ.

(יאירה גולן-בחדרים)

וואלה.

שתהיה שנה טובה באמת

בשבוע האחרון שקעתי בספר חדש של פרופ' יורם יובל "מה זאת אהבה".

איזה ספר.

תוך שבוע קראתי  אותו פעמיים

בפעם הראשונה בשטף כדי לספוג את הקסם של הספר

ובפעם השנייה כדי לשקוע עמוק בתוך ים המידע שהוא מביא בין קפלי הסיפורים

הספר מספק סוג של הצצה אל הקליניקה של יובל כמטפל. הסיפורים מזכירים קצת את סיפורי הרכילות של עיתון "לאישה" ומבחינה זו הוא מספק מאד את היצר המציצני שחבוי בכל אחד מאיתנו (כך אני מניחה). כתיבתו הקולחת של יובל מאד מושכת לקרוא ולשקוע בתוך הדפים ובסיפורים הכל כך אנושיים.

אין בו תשובות מן המוכן לשאלה "מה זאת אהבה" וגם לא לשאלות, מדוע אנחנו אוהבים את מי שאנחנו אוהבים? למה מתאהבים? האם אפשר להפסיק לאהוב? איך מזהים אהבה? איך יודעים שהאהבה נגמרה? ושלכמותן.

סיפורי אהבה (או היעדר האהבה) מובאים מזוויות שונות. האהבה הנמצאת בין דפיו היא האהבה הלא שגרתית, שבגללה אנשים מגיעים לטיפול. בתוך תיאור הסיפורים, פרושים מונחים מקצועיים ויובל אפילו פורש לפנינו את ההתלבטויות שלו כמטפל - זו זווית מאד מעניינת להיפגש עימה בקריאה.

וכמו שהוא כתב:

"ספר על אהבה הוא ספר על בני אדם, על אנשים,  על רצונותיהם, על חלומותיהם, על חייהם ועל אכזבותיהם..."

וממש במקרה התפרסמה במוסף הספרים של הארץ" כתבה על הספר הזה.

להלן הקישור:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=520767&contrassID=nl&nl=29_12

וכמו שאומרת איריס לעאל מחברת הכתבה בעיתון "הארץ":

"כוחו של הספר נמצא דווקא בכותב: קולו של יובל עולה צלול וחם מהדיאלוגים הכתובים, והוא מתגלה כאדם מהימן ומטפל אחראי לכל אורך המפגש. הוא אינו מהסס להלקות את עצמו על טעויות, לחשוף את חולשותיו, את דעותיו הקדומות, את רגעיו הקטנוניים. יימצאו ודאי ספקנים שיטענו שזו טקטיקה מחושבת ושקופה שנועדה לעורר אמון, אבל אני לא נמנית עמם. כדי שנוכל להתמסר לספר תובע מאתנו יובל, כמו ממטופליו, אמון בסיסי בכוונותיו הטובות. האמון שהצעתי בשמחה למשך שעות הקריאה הושב לי בתומה ללא פגע".

כתיבתו מאד חמה וקולחת והקריאה בספר היתה עבורי שעות של הנאה צרופה

באמת שזה ספר שווה קריאה (ולא, אני לא מקבלת תמלוגים טליק)

ככה בשקט בשקט

בלי להודיע מה כוונותיו

בלי לתת לנו אפשרות להתכונן

בלי שנערכנו לזה

ה ו א    ח  ז ר

מי?

הקאונטר,   כמובן...

ואני שהצהרתי פה כל כך הרבה הצהרות על "למה כן ולמה לא"

התבלבלתי...

כי, אם הצהרתי קודם שלי זה מתאים בלי קאונטר...

וגם הצדקתי את זה בכל מיני הצדקות...

מאיפה גיילוייי השמחה האלה באים?

מה הם אומרים?

והנה הבשורה עצמה, על כל המשתמע ממנה

קראתי אצל  רוח ים על המרפסת שהוצפה בגלל המרזבים הסתומים.

המון גשם בחוץ. ברור שצריך לנקות את המרזבים, לא? מי זוכר את זה בכלל?

אני חשה המון כבוד כלפי אנשים מסודרים, שחיים חיים מסודרים, שמבצעים את המשימות שלהם תמיד בזמן, שיודעים תמיד מה לעשות ומתי – ועושים את זה כמו שצריך..

אלה שבודקים כל חדש את הספחים של פנקס הצ'קים ואת חשבונות הויזה והישראכרט..

לא שאני מזלזלת בזה, חלילה, גם אני הייתי רוצה לעשות את זה ככה. באופן מסודר, זה רק פשוט לא כל כך יוצא לי.

מדמיינת לעצמי את האנשים המסודרים האלה, איך נראה הבית שלהם:

לאנשים האלה, יש ארונות מיוחדים עם קלסרים שבהם כל נייר מסודר במקומו. הכל מתוייק ומעודכן. הם מסוגלים למצוא כל דבר בבית מיד כשהם זקוקים לו. הסדר שולט בכל מקום. מתחת לכיור, במזווה, במחסן, בתא המטען של האוטו...

הם עושים כל דבר בזמן. מכניסים את האוטו למוסך בדיוק כשמגיע זמן הטיפול, משלמים את אגרת הטלוויזיה בדיוק במועד, הפנסים בבית הזה תמיד פועלים כי שם מקפידים לבדוק את הסוללות. הם אפילו יודעים איפה הפנסים נמצאים כשצריך אותם...

במחסן שלהם, בטוח שהכלים תלויים שם בסדר מופתי. כל כלי והמקום שלו.

הם תמיד יודעים למי השאילו איזה ספר

את הביטוח הם מחדשים תמיד בזמן...

יש להם תמיד דפים עם רשימות. חלק מהן מחוקות בקו (אלה שכבר עשו) ואחרות ימחקו בקרוב. הרשימות הארוכות מעוררות אצלי התפעלות. כל כך הרבה משימות? אני שאינני עושה רשימות כאלה, בטוח שכחתי משהו, לא?

אצלם מפתחות המכונית אף פעם לא הולכים לאיבוד, המצבר אף פעם לא נגמר בדיוק בבוקר כשצריך לצאת במהירות ובמיכל יש מספיק דלק כדי להגיע לעבודה בזמן...

אח... כמה שאני מקנאה באנשים האלה, שנראים לי תמיד רגועים ונינוחים, שיודעים בכל רגע נתון מה עליהם לעשות... שולטים כל כך טוב בכל פרט קטן...

אני אינני נמנית עליהם.

והפרטים לא ממש חשובים.

את החשבונות אני משלמת בזמן. פיתחתי טכניקה לא לשכוח וזה עובד.

אצלי, כל יום שמסתיים מבלי שהלך לי איזה נייר לאיבוד, נחשב ליום טוב.

ואם שכחתי משהו, זה בטח לא היה מספיק חשוב כדי לזכור...

וכן, הספרים שלי תמיד מוצאים את דרכם חזרה אלי...