אני מסתכלת על השנה הזו שעברה ומנסה לעשות לעצמי איזה סיכום ביניים

שנת 2005 התחילה אצלי בתחושה שאני נמצאת נקודת הזינוק בתחילתו של מסלול המראה

תחושה מאד חזקה של שביעות רצון אישית, דברים הסתדרו בהתאמה לטובה כמו חלקים בתמונת פאזל גדולה ומורכבת, גם בהיבטים אישיים שונים וגם בתחום המקצועי, בעבודה, בלימודים.

בכתיבה שלי פה, אף פעם לא הייתי חשפנית יתר על המידה של חיי ושל רגשותי. בשנה זו הרשיתי לעצמי יותר. גם לשים קצת תמונות מעברי, לדבר על עצמי בגילוי ובפתיחות...

המון רגעים של אושר הבאתי לכאן, יחד עם זוויות אישיות במחשבות בתחושות נושאים שמעסיקים אותי.

והיו גם רגעים של סערות גדולות שלפעמים איימו להטביע אותי בתוכן

הכתיבה זה משהו שמאד מעסיק אותי וכך גם בשנה האחרונה. רציתי לחקור לעומק את הצורך שלי לכתוב, את מה שזה מחולל אצלי, את היחס שלי למילים ולשפה הכתובה בכלל

הרגשתי שהכתיבה שלי משתפרת והולכת. וזה הביא אותי לקחת את זה צעד אחד קדימה וללכת ללמוד לכתוב באופן קצת יותר מקצועי. אני יכולה להעיד שההתנסות בכתיבה כאן מוציאה ממני היום דברים שלא חשבתי שאי פעם אכתוב, גם בתוכן וגם בצורה.

היום יותר מתמיד אני חושבת על כתיבה כעל כיוון אפשרי בעתיד. הרעיון הזה עוד לא מפותח אצלי דיו אבל ברור לי שפעם, לכשאגדל.. ארצה לעשות עם זה משהו. בינתיים, יש לי כל מיני כיוונים ומחשבות...

הכתיבה שימשה לי לא רק ערוץ כתיבה אלא כלי לתקשורת עם המתבגר שלי

האמהות שלי מאד העסיקה אותי בשנה הזו. הנושא הזה צף ועלה השנה במיוחד ביחסים עם המתבגר שלי. אמיתות הועמדו בספק ונבחנו מחדש. מראות שהוצבו השכם והערב מול עיני, במיוחד  כאלה שלא תמיד היה לי פשוט להתבונן בהן

כל מיני נגיעות שנגעתי במה שעובר עליו, עלינו, העידו שזו שנה לא פשוטה. סערת גיל ההתבגרות הפכה להיות אצלנו צונאמי של ממש. הסערה עוד לא חלפה לה. אנחנו עוד בעין הסערה. בעיצומה

אני מרגישה, שהאמהות שלי נמצאת גם היא בתהליך של שינוי. היא משתנה ואני משתנה יחד איתה. אני מקווה שמתי שהוא בדרך אוכל לאמר שהמתבגר הפך אותי לאמא טובה יותר.  

העיתון "מנטה" מדווח על תוצאות של מחקר קנדי חדש:

עפ"י התוצאות

48% מתוך קבוצת נשים אקדמאיות דיווחו על דחף מיני נמוך

לעומת 31% בעלות השכלה תיכונית

גם הסיכוי לחוות אורגזמה גבוה יותר אצל משכילות פחות,

זה כנראה, המחיר שמשלמות נשים משכילות על עומס יתר ועודף ציפיות.

ואני אומרת שזה המחיר שאנחנו משלמות על זה שרצינו להיות חכמות..

רגע, מה בדיוק אנחנו עושות עם ההשכלה שלנו ברגעים האלה

ניתוח סטטיסטי? מחקר איכותני? כמותי? מתכננות את המחקר הבא?

מה בדיוק?

......אם הינו יודעות את זה מלכתחילה..... שזה המחיר שנשלם...

רגע... אפשר להחזיר את התואר?

הסופגניות האלה

יש בהן משהו כל כך לא מגרה

המראה שלהן כל כך דוחה

כמות הקלוריות מטורפת

כמות השמן הספוגה בהן

אין סיכוי שאכנע לזה

שארצה לטעום

אפילו לא ביס אחד

אין סיכוי

שוקולד

מה לא אמרו עליו. שהוא מתחבר עם כל דבר. עם תשוקה, עם זוגיות, עם רומנטיקה, סקס, חושניות ומה לא.

לאחרונה קראתי כי התשוקה הבסיסית לשוקולד נעוצה בקשר עם אמא בחודשים הראשונים לחיינו.

או נכון יותר בהיעדר קשר כזה או בקשר פגום עם האמא, בשבועות הראשונים לחיינו.

מי שקיימת אצלו תחושה בלתי מרוסנת לשוקולד נולד כנראה לאמא טרודה ומרוכזת בעצמה שלא הצליחה לספק כראוי את צרכיו כילד בחודשים הראשונים לחייו. מחקרים מדווחים על הקשר שבין התאווה לשוקולד לטראומת הנטישה בחודשים הראשונים לחיים. זו לא חייבת להיות היעלמות ממשית של האמא, מבחינת התינוק די בכך שנפסקת ההנקה באופן פתאומי או שיש גמילה מאונס.

ניסויים שנערכו, הוכיחו כי שוקולד ממלא פונקציה חשובה ביחסים הוריים. אנשים שזקוקים נואשות לשוקולד, לרוב יש משהו מאד פגוע אצלם בחוויה האמהית, והצריכה של השוקולד נועדה לחקות את צריכתו החושנית של חלב האם.

התשוקה לשוקולד היא בעצם התשוקה לאמא שמזינה ומאכילה את הילד.

אם האמא לא עשתה את זה כמו שצריך הפיצוי יבוא בצורת פסק זמן, קינדר, טוויסט, קליק וכו'.

כרגיל, אנחנו אשמות

מישהו כבר עושה קופה על החרדות שלנו....

מכל המאכלים שבעולם, למה זה נאמר דווקא על שוקולד?

אני דווקא לא מתה במיוחד על שוקולד. פעם אהבתי והיום כבר לא.

האם זה אומר שטראומת הנטישה נגמרה לי?