אני ממעטת לכתוב בזמן האחרון, וזה ממש מצער אותי. המקום הזה והכתיבה היו בשבילי מקום מפלט מאד משמעותי וכעת אני מבינה שבאיזשהו מקום ויתרתי על זה. אני מנסה לחשוב למה, ובעיקר, במה המרתי את זה. מהו הדבר שנותן לי היום את מה שהכתיבה נתנה לי. אני לא מצליחה לגייס תשובה אחת מוצלחת. העבודה? טובה אבל זה לא מספיק, הקורס שאני לומדת? מרתק אותי. אבל החוויה זמנית. הקבוצה החדשה שאני מנחה?  מרגשת אותי מאד, מהנה אבל גם מציפה קשיים. בקצור אין לי תשובה. אין לי תשובה למקומות האלה שהם המקומות שלי. שבהם אני מרגישה שזה החיבור לעצמי. ובכל פעם שאני מחליטה שהיום אכתוב, צצים אלף דברים שדוחים את זה לאחר כך וכך יוצא שאני לא כותבת בכלל. כי ה'אחר כך' הזה מתמלא בעוד מיליון דברים....

אני מרגישה שעם זה שהפסקתי לכתוב, קצת הלכה לי לאיבוד היכולת להתרגש מהדברים הקטנים, לראות בכל דבר סיפור, היכולת למצות את החוויה עוד ועוד דרך הכתיבה, יכולת החידוד, לשים לב לפרטים הקטנים... ועוד יותר חבל לי. ועם זה שהפסקתי לכתוב, קצת איבדתי את המיומנות הזו. נכון שתגידו לי שזה כמו אופניים, פעם אחת אתה לומד לרכב ואחרי זה לעולם לא תשכח. זה נכון, אבל כל רוכב אופניים מיומן יגיד לך שזה לא אותו דבר לעלות על האופניים שוב אחרי שלא רכבת תקופה ארוכה ולוקח זמן לשוב לאותה מיומנות ואותה רמת שליטה כמו פעם. החידוד הזה הולך לאיבוד. ברמה הטכנית הלמידה נשמרת. אבל לי זה כבר לא מספיק. אחרי שהייתי במקומות טובים אני לא רוצה להיות שוב בנקודת התחלה. ממש לא.

אז הבוקר החלטתי שהפעם אני לא מוותרת. אני כותבת. ואז התעוררה הבעיה, על מה אכתוב?

-          על תוצאות שביתת המורים מהזווית האישית שלי? על זה שהמתבגר לא חזר לבית הספר ולאף אחד לא ממש איכפת במערכת החינוך ה'משובחת' שאליה הוא שייך

-          על הילד הזה שגר איתי בבית וש'גיליתי' בתקופה הזו

-          על הילדה שלי שעומדת בפתחה של חוויה מרגשת ואני מתרגשת איתה

-          על הקבוצה החדשה שאני מנחה. אנחנו באמצע תהליך העבודה וקורים לנו שם דברים מרתקים.

-          על הזוגיות שלי עם א. חברתי להנחייה שיודעת עליות ומורדות לא פשוטים ובכל זאת אנחנו עושות את זה, כמו גדולות

-          על המחשבות שלי עם עצמי: לאן פני מבחינה מקצועית? על פרשת הדרכים הפנימית שבה אני נמצאת

-          על הקורס שאני לומדת שגרם לי לגדול עוד קצת ואולי בעקבות זה באו המחשבות על הצורך שלי בשינוי.

-          על זה שאני רוצה לעשות שינוי אבל מתקשה להיפרד מהעולם הישן והטוב שלי, למרות שאני מבינה שעד שלא אפרד לא אוכל לפתוח דף חדש באמת.

-          על חוג הכתיבה שעוד חודש יתחדש (אינשללה) ואני כבר סופרת את הגעגועים

-          על מכונת הכביסה החדשה שלי, שהחזירה את האופטימיות לחיי...

-          ועל החברה שלי שיש לה קשיים גדולים עם הבת שלה וכשהיא ואני מדברות והיא מספרת לי מה שעובר עליה, אני רואה איפה אני היום, כמה השתניתי ואיזו כברת דרך משמעותית עשיתי עם עצמי ביחסי עם המתבגר שלי.

וזה רק חלק קטן מן הדברים. ויש עוד רבים שלא זכרתי עכשיו, וכל הרשימה הזו, אומרת לי שבאמת נעדרתי מפה המון זמן. לפחות מבחינת התחושה שלי. מבחינתי זה אומר שהגיע הזמן לחזור.

אז אני רוצה להגיד שאני פה. אף פעם לא הלכתי אבל מבחינתי שלי הייתי נוכחת-נעדרת. עכשיו אני רוצה להיות נוכחת שוב. במלוא עוצמתי. בכל הגודל שלי.

נדמה לי שזה סיכום ראוי לסוף השנה, במיוחד שיש בו גם הבטחה לשנה החדשה. לפחות בשבילי.

חיבוק לשבת לכולכם

אף פעם לא הבנתי את ההגיון של מכונת הכביסה שעובדת ימים ושבועות וחודשים כמו סוס ומכבסת בלי הפסקה ובוקר אחד מחליטה לשבוק חיים. איך רגע אחד, המכונה כולה התרוממות רוח והתלהבות בקצב סיבובי מנוע של 1500 סל"ד, היא מתמסרת באופן מוחלט למשימת חייה, ושניה אחת לאחר מכן פשוט אין עם מי לדבר. ולמה דווקא זה צריך להיות ביום שישי, כשאני באמצע ערימות הכביסה, כשעיני כל בני המשפחה נשואות אלי: "אמא אני צריך את הג'ינס הזה דחוף לשבת" "כיבסת לי את החולצה השחורה עם הפס הלבן?", היא מחליטה שדי לה, מבצעת את האקט הטפשי הזה ושובקת חיים.

אני מביטה בה. דממה מהכיוון שלה. אני מסובבת את הכפתור לצד ימין. אין תגובה. אני מסובבת את הכפתור לצד שמאל – אור מנורה חיוור מבליח לשניה ונעלם. וזהו. כל מצעד האורות הססגוני שתמיד גרם לי לכל כך הרבה אושר, נעלם לו מאחורי איזה לוח בקרה אטום. כבר אמרתי שאין עם מי לדבר. פשוט ככה.

התגובה הראשונה שלי ברגע הראשון היא להתעלם. מבחינת הכביסה אני אחרי ה'בום הגדול'. רוב הכביסה כבר מאחורי. מה שנשאר זה לא אסון גדול. סובל דיחוי. למי אין מיליון מגבות ומיליון מצעים? למי אין עשרות תחתונים וטריקואים שצברנו עם השנים? זה לא סוף העולם. בטוח אפשר לחיות כמה ימים בלי מכונה כביסה. רק שאחרי כמה ימים הסתבר לי שיש מקומות בבית שאי אפשר לעבוד דרכם. ערימות הכביסה הצטברו והלכו וכבר לא יכולתי להתעלם מטענות בני הבית על "מה עם הג'ינס" ועל "כבר נגמרו לי התחתונים" כי אחרי הכל גם למלאי יש סוף.. והסוף הזה הוא הרבה יותר קרוב ממה שהיה נדמה לי בהתחלה. וגם לא יכולתי להבטיח שהבעיה תיפתר בקרוב

אסטרטגיית ההתעלמות לא היתה יעילה במיוחד. המכונה לא השתכנעה שכדאי לה לחזור ולעבוד. בני הבית לא קלטו שצריך לעבור למוד של שעת חירום כביסתית. מיום ליום הבעיה הלכה וגדלה. יותר נכון לומר הלכה ותפחה.

אחרי כמה ימים הבנתי שצריך לנקוט פעולה. התחלתי לחפש אופציות כביסה אחרות. להיעזר בשכנים לא בא בחשבון וגם לא בחברות. לא בכמויות האלה שכבר הפכו להיות כמויות מסחריות. חשבתי שבני הבית יגלו קצת התחשבות בגלל ה'מצב חירום' אבל איפה, זה לא הזיז לאיש. למרות ההתראה שלי ש"השבוע אין כביסה" אלה המשיכו להתנהג כאילו 'עסקים כרגיל' ולהחליף כל יום בגדים. 

בגלל שהיתה כבר שעת חירום, החלטתי לכבס כמה דברים ביד ואז בדיוק התחיל הגשם שגרם לי לדחות את התכניות האלה עד שהשמים יתבהרו. בינתיים אין התבהרות.

באמצע השבוע הבנתי שהבעיה לא תיפטר לבד. יום שלם חיפשתי את רותי חברה שלי והזעקתי אותה לישיבת חירום. "הכי טוב לתת את זה לכביסה בקיבוץ הקרוב" היא המליצה. התברר לי שכביסה בקיבוץ זה לא סתם. כביסה בקיבוץ זה לוגיסטיקה שלמה. צריך להירשם, לקבל מספר, לסמן אותו על הבגדים במקום בולט,להפריד צבעים, סינטטי וכותנה לשים את הגרבים ואת התחתונים בשקיות נפרדות לסגור אותן ככה שלא יפתחו בזמן הכביסה, עם סיכת ביטחון כמו שהיינו שמות פעם לתינוקות, ולקשור קשירה כפולה בשרוך – כדי שזה לא יפתח בזמן הכביסה ואחרי כל ההיערכות הזו שלוקחת לא מעט זמן, צריך לנסוע מכבסה ולזרוק את הכביסה בשיטה מיוחדת שלא יתערבבו הצבעוניים עם הלבנים, הסינטטיים עם הכותנה, המצעים עם הבגדים, הגרביים עם התחתונים. בקיצור – מבצע. חברה שלי אמרה שבהזדמנות הזו שהיא זורקת כביסה היא גם קונה לה אוכל הביתה.

בסוף הגיע גם הטכנאי. השיטה לא השתנתה: יום שלם לחכות בבית, מקסימום "הוא יתן לך צלצול חצי שעה לפני שהוא מגיע" אפשר להתרחק מהבית רק ברדיוס של חצי שעה. 20 דקות עבודה. חצי מהן דיבורים על מה הוא ממליץ ומה כדאי. הדיאגנוזה ידועה מראש. הלך המנוע. ו"אם כבר מחליפים מנוע אז כדאי להחליף את המיסבים". 220 שקלים עבור הידיעה שערימות הכביסה, שמצטברות שוב בקצב מעורר תדהמה, לא ימצאו את פתרונן בבית גם בשבוע הקרוב.

השבוע החלטנו לקנות מכונה חדשה... מצד שני גם בקיבוץ נחמד. רק מה, לא הצלחתי להבין איך נכנסים בשער כשהוא כל הזמן סגור.

בארבע בדיוק אנחנו מתיישבות לפתיחה. הפתיחה שייכת כל שבוע למישהי אחרת בקבוצה.

יש איזו טביעת אצבע שמוטבעת על הפעילות שבאופן  מאד ברור היא מספרת על בעליה... נרצה או לא נרצה, זה סוג של חלון ראווה. מופע יחיד של 15 דקות.

מעניין לראות את הקשר בין הפתיחה לזו שעושה אותה.

כל אחת רוצה להיות מעניינת, מיוחדת, מקורית, לא לחזור על מה שכבר נעשה, לעשות משהו שיזכרו אותו, שיהיה משהו מיוחד, כזה שיחרת בזיכרון, שיהיה בו חומר למחשבה, שנחשוב עליו גם אחר כך, להעביר את הרעיון המרכזי בדרך מעניינת, שיהיו פחות מילים ויותר עשייה.

שאנשים יגידו אחר כך שזה היה בעל ערך.

אחר כך יש שיחה ומשוב.

אפילו שלפעמים זה ידוע, תמיד זו הפתעה.

אתמול פתחנו ברוח חנוכה. הדלקנו נרות ושרנו ואחר כך ישבנו על הרצפה שותקות במעגל לאור הנרות שהדלקנו קודם. במרכז הרצפה מישהי הניחה נרות וכשהיא מחזיקה ביד את השמש, אמרה: "קחו לכם כמה דקות עם עצמכם ותחשבו, מה הוא הדבר שמגרש את החושך מחייכם. מה מביא את האור לחיים שלכם" ואז ככה באופן ספונטני כל אחת בתורה, לקחה את הנר-השמש ואחרי שאמרה מה הדבר שמביא אור לחייה, הדליקה נר.

ברגעים האלה שהייתי עם עצמי ותוך שאני מקשיבה לדברי האחרות, הבליחה בי המחשבה שהדבר שמגרש את החושך מחיי זו ידיעה שאני אחראית על כל מה שקורה לי, ושאני לוקחת אחריות על חיי, על כל מה שקורה, על כל מה שמתרחש וגם על מה שלא.

זה לא דבר של מה שבכך. כי ברגע שהעברתי את מרכז הכובד אלי, זה אומר שגמרתי עם הגישה של לחפש מי אשם, לחפש מי לא בסדר, להעביר אחריות לאחרים. אבל באותה הנשימה אני גם לא לוקחת על עצמי אחריות ששייכת לאחרים. (משתדלת לפחות) זה עושה אותי מאד מודעת. קשובה לעצמי. מקשיבה כל הזמן. רגישה לניואנסים.

התוצאה היא שהדברים נעשו יותר פשוטים, פחות מסובכים, פחות מורכבים. האקולוגיה של החיים שלי השתנתה לטובה. יש בהם הרבה אור.

... והדלקתי את הנר.

 לא היתה היכרות מוקדמת בין הנשים שהגיעו. היה משהו מהוסס בכניסה לחדר. העיניים מחפשות מישהו מוכר. הכי מוכרת היא המנחה. מחליפים

משפטים שמתחברים באופן כלשהו לשיחת ההיכרות מלפני כמה ימים. "את רוצה לשתות?"

לפני המפגש הראשון שלחנו להן שאלות לחשוב עליהן וגם ביקשנו מהן שיביאו איתן חפץ אחד באמצעותו יציגו את עצמן לקבוצה. כבר למדתי שהבקשה מראש לחשוב על חפץ כזה היא בקשה לא פשוטה. את חושבת לעצמך "איך אני רוצה שיכירו אותי?" "איזה חפץ הכי מייצג אותי?" "באיזה אופן אני רוצה להביא את עצמי לקבוצה?" יש משהו מטלטל בבקשה הקטנה הזו. יש בו מימד של חשיפה ישר על ההתחלה. אחת לא הביאה. "חשבתי וחשבתי ולא יכולתי להחליט". את ההיכרות עמה עשינו דרך ההתלבטויות על מה להביא.

החשיפה הקטנה הזו הפכה את החדר למקום חמים. בחוץ ירד גשם חזק מלווה ברעש עקשני של אזעקת מכונית שלא פסק לרגע. אנחנו היינו שקועות בתוך עצמנו. מובילות אותן מפעילות לפעילות, מדיאלוג להתכנסות פנימית, כשכל פעם אנחנו מעלות קצת יותר את הרף של הנגיעה במקומות החזקים, בעוצמות, בכוחות. חילצנו אותם מכל סיפור שעלה. על הרקע הזה כל סיפור הפך להיות מפגן של כוח ושל אנרגיה.

היתה שם אחת שכולה רוח תזזית כל פעם מתחילה מתלהבת ונוטשת. ואחרת שמחפשת איך לאזן את חייה שלא תאבד את עצמה בין המשימות של בית ועבודה וזוגיות וקריירה וילדים. ושלישית שחשה לא מסופקת מהחלק המקצועי שבחייה ורביעית שמחפשת את עצמה ורוצה לפרוץ קדימה.

מיכאלה שבאה מכונסת וכאובה ותוך זמן קצר הפכה להיות מושא לקנאת האחרות. "אני רוצה להיות בדיוק כמוך. אני רוצה את הלהט הזה שהיה לך בעיניים כשדברת על מה שאת עושה".

5 נשים. 5 עולמות. צעירות בגיל וצעירות ברוח וגם לא כל כך צעירות אבל פער הגילים הגדול בכלל שינה.

"האם יש משהו שיש למישהי אחרת שהיית רוצה שיהיה לך?" שאלנו לפני סיום והופתענו מהתשובות. כמעט לכל אחת היה משהו שהאחרת רצתה. כמה כוח יש בזה שיש לך משהו שהאחרת חושבת שזה שווה עד שתרצה אותו לעצמה..

בדלת, לפני שסגרנו הכל אמרה לנו מיכאלה: "בדרך כלל אני לא מדברת הרבה. אני מרגישה שהיום דברתי המון" והיתה שם דמעה.

רציתי לחבק אותה אבל לא העזתי. אולי בפעם הבאה אני ארגיש יותר מוכנה עם החיבוק.