השנה החדשה תכף פה ובין טירוף אחד לשני, אני מוצאת את עצמי שוקעת בהרהורים על השנה שהייתה. יש לי מין תכונה כזו, שכל פעם שמגיע תאריך מיוחד, אני עורכת מן  חשבון נפש קטן, לא ממש דין וחשבון אלא דוח מקוצר. ניסיתי לחשוב מה היה בה בשנת 2008, שעשה אותה שונה בשבילי מכל השנים, ולא מצאתי שום דבר מיוחד שהפיל אותי מהכורסא.

היו לי כבר שנים יותר חד משמעיות. היתה שנה שבה התאהבתי ושנה שבה התחתנתי ושנה שבה הפכתי לאמא ושנה שבה כבר הייתי אמא לשניים. ולגבי השנה הזו, שתכף מסתיימת לה, אני מרגישה שהיא נגמרת בלי שום זיקוקיים מיוחדים, וסליחה אם אני אומרת, שבסך הכל, לי אישית, אני מסייגת, היתה שנה דווקא די נחמדה.

ופתאום לא בא לי לתת לה ללכת לשנת 2008. אני לא רוצה לראות אותה מתמוססת ככה לתוך השנה הבאה, נעלמת יחד עם עוד שנים שהיו ואלה שעוד יבואו, בלי שתישאר לי ממנה איזה מזכרת נוצצת, מיוחדת, אחרת. אז ניסיתי לעשות מה שאני עושה בדרך כלל, לעצור רגע ולהסתכל אחורה. והפעם לא ממקום של להכות על חטא על דברים שלא עשיתי, ולא ממקום של לרצות להספיק עוד ועוד. הפעם אני מסתכלת ממקום של עוד שנה שחלפה..

ופתאום חזרו לי המון רגעים מקסימים מהעבר, מהשנה הזו, שכשהם קרו, הייתי עסוקה בלדהור אל העתיד או לאיזו מטרה בלתי ברורה ולא היה לי זמן לעצור וליהנות מהם, ובמידה מסויימת, החמצתי אותם.

ונזכרתי בהם, ברגעים הנעימים עם המשפחה, בוידיאו קליפ שבו הצטלמנו כולנו והרשינו לעצמנו להשתגע לגמרי והיה כל כך מדליק, וביום ההולדת שחגגנו למתבגר שפתאום הפך לבן 18 בלי שנרגיש, ואח שלו, שזכה באליפות צה"ל למפקדים ב..בישול גורמה.. ועד אז בכלל לא ידעתי שהוא כזה אשף.. (לא. הוא לא למד את זה בבית..) ובכל השמחות המשפחתיות: החתונה, ימי ההולדת, ארוחות החג, ימי הכיף, ורגעי העונג עם החברות שלי, וקבוצת הכתיבה שעם הזמן נהפכה ליותר מסתם קבוצה, היא המקום שבו אני עוצרת לרגע את המרוץ של החיים לכמה שעות ושוקעת בהוויה מיוחדת כל כך שמפליאה אותי כל פעם מחדש. ועל זה שאני מצליחה למרות הכל לשמור על שגרת מכון הכושר (טפו.. טפו..)

זה אולי לא כך נוצץ כמו ששנה שנפרדת אמורה להיות, אבל זה פשוט נעים, כל כך נעים שקל להחמיץ את זה.

ובדקות שלפני השנה הולכת, אני מזכירה לעצמי כמה דברים קטנים שגורמים לאושר: למשל לצחוק, להציץ באלבום של התמונות מפעם, ללטף את ראשו של הילד כשהוא ישן, לשקוע באיזה סרט רומנטי.. וליהנות מהשקט כשהסלולרי כבוי..

מה שנשאר, זה לקוות ששנת 2009 תהיה דומה לזו שעוזבת.. אני לא צריכה יותר.

ואת זה אני מאחלת לכולכם יחד עם נשיקה. תכף 12 בלילה.

·         ככל שאני בטוחה יותר בכישורים המקצועיים שלי אני בטוחה פחות בכישוריי הנשים.

·         עד מתי אני שואלת את עצמי, אעסוק בנשיותי, האם יהיה גיל בו ארגיש שלמה? והאם גם גברים עסוקים בזה כמונו? האם כשהם מגיעים להישגים מקצועיים זוכים להערכה ופרגון, עדיין הם ממשיכים לחשוב כמו איש המערות האם הם גבריים דיים, מחפשים את הכיבוש הבא  כדי להוכיח לעצמם?

·         במשך שנים לא חשבתי שאני אטרקטיבית, בלי קשר בכלל לאם גברים חיזרו אחרי או חשקו בי. לקח לי שנים להבין שאני כן. ההבנה הזו גילתה לי שאני בכלל לא מכירה את עצמי. ההתחברות אל עצמי הביאה אותי לעסוק בנשיות שלי. בשבילי זה היה כמו לגלות עולם חדש. השנים שבהם הייתי עסוקה בלימודים, קרירה, גידול ילדים, הרחיקו אותי מאד מעצמי מהחלק הנשי שבי. דברים נדחקו לקרן זווית, מאז אני חושבת על זה הרבה מאד. האם זה תמיד ככה שאחד בא על חשבון השני?

·         מבחינת העשייה המקצועית שלי אני מרגישה מאד פוריה, אבל איכשהו אני מרגישה שלא זה לא תמיד מספק אותי. יש בי צד בלתי מסופק. שנמצא בחיפוש מתמיד. אני תוהה לאיזה חלק בי הוא שייך: לחלק של ההגשמה העצמית או לחלק הנשי.

·         כל בוקר, בדרך למקלחת, אחרי שכבר התפשטתי אני מגניבה מבט במראות שמסביבי.. למה דווקא המקום הזה שבו אני נחשפת אל עצמי בדרך הכי ישירה שאפשר, למה הוא  מלא במראות? אני מחפשת אחר שינויים. באופן כללי אני מרוצה מדמות האישה שנשקפת אלי במראה. אבל יש הבדל בין להיות מרוצה לבין להיות שלמה. זה לא אותו דבר.

·         אני פוגשת הרבה נשים מדהימות. נשים ללא גיל. לא מזמן שמעתי הרצאה מאישה מדהימה המתקרבת ל-80, היא הייתה רעננה, מעניינת, חיננית. ניסיתי לחשוב האם גם היא מציצה כל בוקר במראה לראות איך היא נראית. או זאת רק אני שחיה בין הגבהים של הסיפוק והערכה העצמית לבין העמקים של הפחד שאני כבר לא אישה אטרקטיבית.

·         אוףףףףףףףףףףףף.  

רציתי להביא לכם את תחילתו של הפרק הראשון מתוך מתוך הספר "אשה" )הוצאת מודן) שכתבה הפסיכולוגית היונגיאנית איירין קלרמונט דה קסטייחו, שנקרא "מפגש" .

"חברה שאלה אותי לפני ימים אחדים משהו שגרם לי לעצור ולחשוב. "האם לא מתיש אותך להקשיב ולדבר עם אנשים כל היום?" עניתי לה כפי שכל אחד עשוי היה לענות "לפעמים זה מתיש מאוד ולפעמים לא".
ואז התחלתי לתהות באלו גורמים תלויה העייפות הזאת. בהחלט לא בגודל ההשקעה שלי. במבט ראשון זה נראה כעומד כמעט ביחס הפוך. לעיתים אדם מתעייף פחות דווקא כאשר הוא מרבה לתרום לשיחה, מאשר הוא מאזין פסיבי.
בעודי בוחנת שיחות ממשיות שניהלתי עם אנשים אחרים, לא רק כאלה שנעשו במהלך שעות העבודה, התחלתי לתפוש שאין זו שאלה של עייפות או העדר עייפות, אלא שאלה של עייפות ורעננות.
ולפתע הכל נעשה כל כך ברור ומובן מאליו, שלא יכולתי לתאר לעצמי מדוע לא ראיתי את זה לפני כן. אנחנו מתעייפים רק כשאנחנו מדברים עם אנשים מבלי שיתרחש מפגש, כאשר אחד מאתנו, או שנינו, מסתתרים מאחורי פרגוד.
בהזדמנויות הנדירות שבהן מאיר מזלנו ומתקיים מפגש עם מישהו, שאלת העייפות כלל אינה עולה על הפרק. שני הצדדים נשארים רעננים, משום שמשהו התרחש. הדבר משול לדלת שנפתחת והחיים מקבלים לפתע משמעות חדשה.
איך קורה שנפגשים לעיתים כה רחוקות? עד כמה שזה נראה משונה, אנחנו מעבירים את חיינו בלי להפגש. בכל יום אנחנו מתערבים בזולת, באוטובוס, בחנויות, בעבודה או בשעות הפנאי, אך נראה כי במהלך ימים או שבועות או חודשים לא נוצר אפילו פעם אחת מפגש כזה שמעביר רטט בין שני אנשים. דבר אינו קורה.
לאחר שאנו מסיימים את עיסוקנו היומיומים אנו שבים הביתה למשפחותינו ושם אנו יכולים בקלות לחלוף זה ליד זה מבלי להפגש כלל, ומבלי שאיש יבחין בעובדה זו.

מפגשים נעשים כמובן ברמות שונות, ישנם מפגשים בגוף וישנם בנפש,  מפגשים בתחום האינטלקט ומפגשים במהלך חברויות בחיי היום יום או במהלך עבודה משותפת. מפגשים יכולים להיות בכל דרגות הקרבה האפשרויות ולאורך זמן. מפגשים יכולים להיות בעוצמה רוחנית מיסטית אך אין פירוש הדבר שקירבה גופנית כשלעצמה או החלפת דעות מהוות בהכרח מפגש הדדי. לעיתי קרובות יש יחסי קרבה אינטימיים ביותר בין בעל לאשה במשך שנים ועדין אין ביניהם מפגש אמיתי. כל אחד עטוף בבידוד משלו.
שכן כדי שיווצר מפגש, נראה שגורם שלישי, שונה, צריך להיות נוכח . אתם יכולים לקרוא לו "אהבה" או "רוח הקודש". יונגיאנים יאמרו שזוהי נוכחותו של "העצמי". אם הדבר ה"אחר" הזה נוכח, חייב להתרחש מפגש.
לגורם הזמן אין כאן השפעה. גם לא לשטחי התעניינות משותפים. לעיתים די במגע יד. אני נזכרת בשיחות שניהלתי עם זרים גמורים שלא אבדו מעולם מטעמן, משום שלהרף עין התרחש מפגש אמיתי"..

זמן ניסים הגיע.
אפשר לעצור לרגע ולתפוס איזה נס אחד או שניים על הדרך.
מזמן למדתי את הפטנט הזה של "כל שתבקש יתממש".
לא תמיד אני זוכרת את זה, אבל כשאני כן – זה מהלך בי קסם כל פעם מחדש.
ניסים נמצאים מסביבי כל הזמן. כמו זה שהיה לי לפני שבוע בסדנא.

הם פה, רק צריך להיות יותר ערניים כדי לצוד אותם.
בכל שניה הם יכולים להגיע! ויש אפילו מצב שהם ממש עכשיו פה, ליד הדלת.
בכדי לפתוח להם את הדלת ולהכניס אותם לחיי אני פשוט צריכה להיות בבית שלי,
להיות בערנות, לשמוע בכלל שהם דופקים ולפתוח להם כמובן.
קראתי ש"ניסים נראים באור",
זמן חנוכה הוא זמן להוציא לאור את כל החלומות.
נס בשבילי זה להיות קשובה ופתוחה לראות את כל מה שקורה מסביבי כל הזמן,
להכניס סוג של איכות חיים אחרת לחיים שלי.
לעצור לרגע בחיים, לפקוח את העיניים ולתת לניסים להיכנס לחיי.