חורף. אני משרתת בבסיס נידח אי שם בדרום הארץ. עוד כמה שבועות אני משתחררת. הקשר ביני לבין הקצין החתיך הזה שהגיע לבסיס לפני כמה חודשים הולך ומתחמם, אבל עוד לא ברור לגמרי לאן זה הולך. ב-31 בדצמבר הוא יוצא לסיור בקו. אני בחמ"ל ואנחנו מדברים בקשר. בהתחלה זו שיחה מבצעית. לאט לאט השיחה עוברת לפסים מבצעיים מסוג אחר. קר מאד בחוץ. השיחה הולכת ומתחממת תוך שהיא מוגבלת לאמצעי הקשר שבו אנחנו מדברים. לא בדיוק דיבור. יש הרבה רווחים בין המילים. אנחנו לא לבד. כל העולם מאזין לנו. ב-12 בלילה הוא שולח לי נשיקה בקשר. אני שולחת לו בחזרה. תחושת האושר מצליחה לעבור גם את השתיקות ואת מגבלות הקשר של המכשירים  האלחוטיים. בשביל זה לא צריך לדבר. בבוקר כשאנחנו נפגשים לשנינו כבר ברור שדבר נפל בינינו.

מאז אנחנו ביחד. ב-12 בלילה אנחנו ממהרים להשלים את הנשיקה החסרה ההיא מהלילה ההוא.

שתהיה שנה טובה באמת

באתי אליהם לפגישה השבועית. היה נושא, שאלתי שאלות, התפתח דיון, עשינו הכללות, בנינו כמה מודלים, צעדים ראשונים בתכנית עבודה... "יש מצב שתיישמו את מה שבנינו כאן?" אני שואלת בזהירות לפני שנפרדים "בטח" עונים לי שני קולות מהוססים..

לפני שבאתי אליהם הם אף פעם לא נפגשו כקבוצה, כצוות. הם עובדים באותו מקום אבל כל אחד מהם מנהל קבוצה אחרת. הם חושבים שאין שום דבר משותף שיחבר ביניהם. מרגישים את זה מיד. חלקם אומרים לי "מה יש לי ללמוד ממנו? זה בכלל לא אותו נושא" ככה זה עם צוותים חדשים. בהתחלה אפשר להרגיש שהם באים לפגישה כי מישהו 'שלח אותם'. לפעמים הם באים בגללי. הם מאד מנומסים ומשתפים פעולה אבל אני יודעת שאם היו שואלים אותם אם צריך את זה ומה הם מרוויחים מן הפגישות אז הם היו אומרים שזה מיותר.

זו לא תחושה נוחה במיוחד לדעת שאני צריכה לרתום אנשים למשהו שהם לא מאמינים בו. כל פעם אני מחפשת את המקום שבו נמצאות אצלם האנרגיות שיגרמו להם לשתף פעולה. אני עסוקה בשאלה איך משכנעים את הבלתי משוכנעים?

אם הייתי עובדת עם כל אחד בנפרד – זה היה הרבה יותר קל. בצוות זה תמיד סיפור. במיוחד אם זה צוות שקודם בכלל לא היה צוות. איך תיווצר תחושה שזה "שווה", שלעבודת הצוות יש ערך מוסף שלא יכול להיווצר אצל כל אחד לבד? איך מזהים את הערך המוסף הזה? אני תמיד אומרת להם שצוות זה לא בכל מחיר. אם את הערך המוסף שלו ניתן להשיג גם לבד, אז בשביל מה צוות?  צוות זה בעיקר בשביל ה: 1+1 = 3.

לפני שבועיים נוצרה הזדמנות. הם הביאו בעיה כזו שמטרידה את כולם מאד. כל מה שתכננו ועשו  בעבר - לא הביא את התוצאות המקוות. לי זה נפל מהשמים. היה דיון טוב בנושא. בסוף הצעתי שכל אחד מהם יחזור אל הצוות שלו ויחד יגבשו הצעה משלהם. הם הסכימו. ככה חשבתי יהיו לנו לפחות חמש הצעות ונוכל לבנות מזה משהו ממש טוב.

עבר שבוע

רוב חברי הצוות לא כתבו, אפילו לא כטיוטא, את הרעיון שהם העלו. כמו שהרעיון עלה, כך הוא נשאר... בשבוע אחרי זה, אחת המשתתפות הביאה משהו שכתבה לפעם אחרת. זה לא היה דומה למה שהסכמנו עליו. זה היה בכיוון אבל בכלל לא התאים. בכל זאת שיבחתי אותה בגלל שהיא הביאה משהו. השאר.. כל אחד סיפר משהו.. אמרו שלא צריך תכנית, שהם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, הם עושים את זה שנים..

לא ידעתי איך לשכנע אותם שלכתוב זה משהו אחר. לכתוב זה הצעד הראשון בדרך לממש את הדברים. שהכתיבה היא לא רק מילים. היא פעולה שמובילה אחר כך ליישם את הדברים. היא מאפשרת את הבסיס לבחון את הרעיון, המסר, את התכנית ולאור זאת, להתאים לכיוון בו הם מעוניינים.  שמרגע שהדברים כתובים, קל ונוח יותר להתייחס אליהם: לפעול לאורם, להתווכח אתם, לשנות ולהתאים אותם וכן הלאה וכמובן, לעקוב אחר הביצוע שלהם.

ובכל זאת, לא הצלחתי לשכנע אותם לכתוב את התכנית.

במפגש האחרון התנהל ויכול על בשביל מה אנחנו צריכים לכתוב את זה. הם ניסו לשכנע שכבר יש להם את זה כתוב, אמנם בצורה קצת אחרת מזו שהסכמנו עליה...

זה דומה הם אמרו לי גם אחרי שעשינו תרגיל והם אמרו שזה בכלל לא אותו דבר.  

לגשמי ברכה יש כל מיני צדדים. בשישי הזה היינו מתוכננים ללכת קטע נוסף בשביל. התחזיות לא בישרו טובות אמרו שיהיה גשום וסוער. פתאום שמתי לב שאני היחידה שיש לה משהו נגד גשם.. כולם מברכים על הגשם ואני..? אישית קיוויתי שהשבוע אולי החזאים יטעו... הם לא טעו. אחר כך חשבתי שיכול להיות מצב שבצפון גשום ובמרכז לא, כמו שזה קורה לא פעם, אבל גם זה לא הצליח. הידיעות שהגיעו אלינו מהמרכז בישרו על גשם גשם ועוד גשם. בסוף נאלצנו לדחות את תכנית ההליכה משישי לשבת.

הקטע הפעם הולך לאורכו של כביש 6 מתל אפק למצפה מודיעים, על קו התפר שבין חקלאות לנדל"ן, בין חרדים לחילוניים, ובין מי שנוסעים בדרכים הישנות למי שנוסע בכביש חדש ומשופר ומשלם אגרה.

משימת הפייטנות של הקטע הזה הוטלה עלי. התלבטתי מה להביא. איזה היבט בקטע הזה אני רוצה להבליט. ברגע של הברקה הוצעה לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה, ע"י בים שנמצא כעת בחופשת לידה (זמן טוב לרעיונות פוריים...כנראה) ללכת על "נלבישך שלמת בטון ומלט" שמופיע בשירו של נתן אלתרמן ושעוסק בפיתוח הארץ ויישובה. אז, בשנות השלושים, זה היה מפעל חלוצי להתפאר בו. היום זה נראה קצת אחרת. כביש 6, על כל היתרונות שבו, מייצג יותר מכל את הקדמה הדורסת ביד גסה את הטבע והמרחבים הפתוחים.

יש כאלה שמכנים את הפרויקט הזה הכביש הכי חברתי שיש. למה? כי הוא מחבר את דרום הארץ וצפונה למרכז. היום כל תינוק יודע שאפשר להגיע מיקנעם לקרית גת ברבע שעה, למי שמעוניין בכך כמובן ויש גם מעבר מיוחד לצבאים ולשפיריות, ואולי יום אחד אפילו ישאירו להם קעריות מים בצדי הדרך. ולמה לסבול ביישוב מרוחק מחוסר עבודה או ממחסור בסרטים והצגות אם אפשר לעלות על הכביש, להגיע בקלות למרכז, למצוא תעסוקה או לראות מופע, ולחזור הביתה במהירות ובבטיחות. את כביש 6 מלווה התלבטות קבועה: כדאי או לא כדאי לנסוע בכביש 6? זאת השאלה שאני מתלבטת בה כל פעם במיוחד מאז שנחנך הקטע הצפוני החדש.

אחרי נס חנוכה ואחרי שעברנו בשלום זאת מתקפת הסופגניות (לא. לא טעמתי אפילו אחת) זה יהיה נס אם נצליח לעבור את הקטע הזה ללא התפלשות רצינית בבוץ. נראה מחר..

זה התחיל כמו סיפור רגיל, שהתחיל בהריון רגיל, תשעה חודשים שעוברים פחות או יותר במסלול הרגיל: בחילות של בוקר, וגוף שמשתנה, ותחושת אושר שמתפתחת לאט לאט  כלפי היצור הזה שגדל בתוכי (שאחר כך התברר לי שזו בכלל היתה יצורה..), ועליה במשקל, בדיוק במידה המתאימה, והרופאים שכל הזמן אמרו לי שגיל העובר לא תואם את מספר השבועות של ההיריון ולכאורה לא חשבתי שצריך להתרגש מהאמירה הזו..

ובדיוק הגיע ערב חנוכה עמוס במיוחד. מסיבה לילד בגן, הדלקת נרות עם כל המשפחה, ומאכלי החג: לביבות וסופגניות ומרק בצל ואחרי זה מסיבת ריקודים לתוך הלילה עם בטן של הדקה האחרונה של ההריון..

באמצע הלילה התעוררתי וידעתי שזהו. המים ירדו. בדרך, בנסיעה, הצירים הלכו והתגברו ובמעלית כבר לא יכולתי לעמוד וכשהגעתי לחדר הקבלה, המיילדת אמרה שאין זמן ודחפה אותי ישר לחדר הלידה. "תקראי לו שיכנס" אמרתי לה "אין זמן" היא עונה לי "תקראי לו, הוא מחכה" "אין זמן" היא עונה לי, "תקראי לו. בלעדיו אני לא יולדת" צעקתי לה "טוב" היא דחפה אותי פנימה וצעקה לו שיבוא. שנייה  אחרי זה הוא נכנס. "תלחצי, הראש כבר בחוץ" היא צועקת לי. כל תרגילי הלחיצות שידעתי נעלמו לי מהזכרון "תלחצי" היא צועקת עלי "אין לי כוח" אני אומרת לה "תתאמצי, אנחנו תכף גומרים" הוא מעודד אותי ללחוץ. אין ברירה. אני לוחצת "זו בת" אני שומעת את הקול שלה. "שעת לידה ארבע בבוקר משקל 2700" היא צועקת. תחושת אושר מציפה אותי. "תמשיכי ללחוץ" היא אומרת לי "עוד לא גמרנו". אני לוחצת ושוקעת. לוחצת ושוקעת. נעשה לי קר.  קר מאד. הרגליים למעלה כואבות. אי אפשר להוריד אותן. ברקע אני שומעת קולות.

-          אני מבקשת ממך לצאת עכשיו מחדר הלידה. עוד מעט היא תצא לחדר התאוששות.

-          דוקטור, טוב שבאת. יש לנו כאן... שלייה שלא נפרדה

-          תזמינו מיד 3 עירויים ו-3 מנות דם

-          תלחצי... תלחצי.. השלייה עוד לא בחוץ.

-          קר לי. אני אומרת לעצמי.

-          תלחצי... תלחצי.. מישהו לוחץ לי על הבטן. 

ברגע מסויים, אני נותרת עם תחושת הקור והרגליים שעוד קשורות למעלה ומציקות לי.  אני מאבדת כל קשר עם המציאות

........

תחושת הקור לא עזבה אותי גם כשפקחתי את עיני. לידי עמד איש בבגד ירוק, רושם כל מיני דברים בכרטיס. אחר כך הוא בדק את העירויים שהיו מחוברים אלי. אחד בכל יד. כשהוא בדק לי לחץ דם ודופק בדיוק פקחתי עיניים. החדר היה מוצף באור חזק שנכנס דרך החלון. הוא כתב שוב.

-          "מה השעה?" מלמלתי, "קר לי"

-          "צהרים" הוא ענה, לקח שמיכה שהיתה מונחת בצד ושם אותה עלי.

-          "מה קרה לי?" שאלתי.

-          "לא משהו רציני, רק נס חנוכה קטן" הוא אמר, "היית עם רגל אחת בכל עולם"

-          "איפה אני?"

-          "את בחדר התאוששות.

-          איפה כולם?

-          בחוץ.

-          הם יכולים להכנס?

-          לפני שהם יכנסו אני צריך לעשות לך 'קבלה'

הוא שאל שאלות ורשם את התשובות. אחר כך הצמיד ליד שלי צמיד ורוד. בת. בדק אותי עוד קצת, הוציא את המחט של העירוי מיד שמאל ובדק את זו שמצד ימין והלך. בחדר היא כבר חיכתה לי. ישנה. היא נראתה כל כך שלווה. כל המהומה מסביבה לא נגעה לה בכלל. הצצתי אליה. לרגל שלה היה מוצמד צמיד ורוד דומה לזה שהיה לי על היד. השם שלי היה רשום עליו. גם בלי זה ידעתי שהיא שלי. מהמבט הראשון. ידעתי גם שהיא נס חנוכה הקטן שלי.