ידעתי שהוא לא אמר לי אמת. הוא ידע שאני יודעת שהוא לא דיבר אמת. שנינו ידענו את זה ובכל זאת התנהגנו כאילו מה שנאמר זו היתה אמת לאמיתה

התלבטתי מה לעשות עם זה, האם להגיד לו שאני יודעת שהוא משקר. מה הייתי מרוויחה מזה שהייתי חושפת את השקר הזה?

הייתי מאד מוטרדת מזה שהוא בחר באפשרות הזו. זו לא דרך אופיינית לו. בדרך כלל הוא אומר אמת, גם אם היא לא תמיד נעימה.

למה בחר הפעם בדרך הזו?

אולי הוא לא רצה לאכזב אותי. היה לו חשוב להצטייר בעיני כאחד שלא מאכזב, שהרי הוא הבטיח..

את התדמית הזו של "אחד שלא מאכזב" בנה במשך תקופה. גם הפעם הוא לא רצה לאכזב, אבל זה לא הצליח לו.

לאכזב את עצמו וגם אותי זה היה עבורו קצת יותר מדי ולכן הוא בחר בדרך ההיא.

הרגשתי שאיכשהו הוא לא היה מאושר מזה.

אני בכלל לא הייתי מאוכזבת. הוא רק לא נתן לי הזדמנות להגיד לו את זה. חבל.

יש לנו עוד על מה לעבוד

פתאום שמתי לב שלא רק שהימים התארכו, גם האור נעשה יותר בהיר. רק לפני כמה שבועות בשעה 4 כבר היה חשוך. אתמול בשעה ארבע היתה לי תחושה של אמצע היום. וכל זה בגלל האור. הלב שלי כל כך התרחב.  זה אומר שהחורף כבר מתקפל ומפנה מקומו לאביב. עד לפעם הבאה...

 * * * * * * * * * * * * * *

חברה שלי הציעה לי לעבור אימון אישי

"רוצה להתאמן"? שאלה אותי

"מה צריך בשביל זה?" שאלתי בחזרה

"כלום. שעה בשבוע לשיחת טלפון" ענתה. "זה הכל?" חזרתי ושאלתי,

"טוב, את כמובן צריכה לבחור לך מטרה ובשבוע הזה לעבוד עליה" השיבה לי

ופתאום מה שנראה לי כל כך פשוט, רק להקצות שעה בשבוע לשיחת טלפון, נראה לי כל כך מורכב. זה אומר חידוד של דברים, התמקדות. אי אפשר לברוח לצדדים, דין וחשבון כל שבוע. בעיקר לעצמי.

בהתחלה הסתייגתי. עם הזמן נראה לי שאני הולכת על זה

הראש שלי כבר בתהליך של אינקובציה...

 ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^

במכון כושר שלנו החליפו את כל הציוד. כל הענתיקות התחלפו במכשירים מ'הדור החדש', הכל מבריק ונוצץ, רב כפתורים ורב אופציות, לכל הליכון הצמידו טלוויזיה עם עשרות ערוצים. לכאורה, חלומו של כל מתאמן

השבוע שמתי לב, שבמעבר מהישן לחדש גם אני החלפתי את ההרגלים שלי

כמה מהר מיהרתי לנטוש את מחוזות הדימיון ואת החלומות שבם נהגתי לשקוע במכון הישן, בתמונות טלוויזיה שרצות לי מול העיניים, ובתכניות שאני לא יודעת את תחילתן ולא אשאר שם מספיק זמן לראות את סופן...

למה? כי זה יותר קל

לחלום ולשקוע בדימיון זו עבודה עצמית קשה, עבודה שאף פעם איננה נגמרת .

הטלוויזיה זה קל – רק לוחצים על השלט...

בסוף השבוע יש זמן לקרוא עיתונים בנחת ולעבור על כל המודעות הקטנות והמעניינות... באחד המקומונים  מצאתי את המכתב הזה שהכותרת שלו משכה אותי. מה למקומון המתעסק בענייני חינוך ופינוי גזם ולמכתב שכותרתו: "עבירות כלפי מקום העבודה"? קראתי.

אם את/ה רוצה להרגיש טוב יותר לגבי מקום העבודה שלכם, כדאי שתקראו את המכתב הזה עד הסוף. למדתי משהו שאני רוצה שכולם ידעו. במשך שנים עבדתי במקום עבודה מסוים. במהלך רוב הזמן הזה ביצעתי נגד מקום העבודה הזה עבירות. עבירה זה משהו לא בסדר שמבצעים כלפי משהו או מישהו, עבירה זה מעשה שאתה אמור לא לעשות, או משהו שאתה אמור לעשות אבל לא עושה. בשני המקרים זאת עבירה. זה יכול להיות גם דברים קטנים שאתה מבצע שהם לא בסדר. אחרי שאת/ה מבצע אותם אתה ממציא "צידוקים" למה זה בסדר לעשות אותם. ביצוע עבירות נגד מקום העבודה שלך גורם לך להרגיש אי נוחות. הרגשתי אי נוחות בנוגע למקום העבודה הזה. ואז אתה מתחיל לא לאהוב אותו. נהיה לך פחות כיף להיות ולעבוד בו מאשר לפני שהתחלת לבצע את העבירות. העבודה במקום העבודה הזה יכולה אפילו להפוך ולהיות בלתי נסבלת. עכשיו, אחרי שנים, אני רואה שביצוע של העבירות האלה כלפי מקום העבודה שלי הזיק לי, פגע בי. ביצוע העבירות גרם לי ליהנות פחות מהעבודה שלי וגרם לי למורת רוח באופן כללי, פגע באושר האישי שלי. וזה ממש לא שווה את זה/

לכן, אם אתם רוצים להרגיש טוב יותר כלפי מקום העבודה שלכם ולהפיק יותר הנאה ממקום העבודה שלכם, אל תבצעו כלפיו עבירות!!

נ.ב. זה נכון בכל תחום – זוגיות (עבירות נגד בן/בת זוג) משפחה, חברים ועוד

בברכה

עובד שחזר למוטב

זה הצית את הדמיון שלי שמיד התחיל לעבוד שעות נוספות. בראש רצו לי כל מיני תרחישים אפשריים, על מה שהוא עשה, על עבירות שפוגעות במקום העבודה.

רגע, יש עבירות שפוגעות בעבודה ויש כאלה שלא? מי קובע? מה קובע?

זה בטח היה משהו שגרם נזקים. מישהו בטוח עלה על זה, אולי היה בירור נוקב. הכחשות, איסוף עובדות עד שהאמת טופחת על הפנים, החרטה, חשבון הנפש.. "זה אני"? להסתכל על עצמך במראה.

מה פתאום שאדם יקום ככה באמצע החיים ויכתוב כזה מכתב, יפרסם אותו בעיתון ויביע חרטה?

מה גרם לו לכתוב את המכתב הזה? האם זה משהו שהגיע אליו בעצמו, חשבון נפש עם עצמו, והמכתב הזה הוא חלק מחשבון הנפש הזה? האם המכתב הוא ההתחלה, האמצע או פעולת הסיכום?

מה משמעות החתימה בסוף "עובד שחזר למוטב"?

איך בכלל חוזרים למוטב? לבד? בתהליך? איך עושים את זה? מה המשמעות של זה בפועל ומה ימנע את הגלישה לשם, לדבר עבירה, בפעם הבאה?

אני מתה לדעת את ההמשך. אני כל כך סקרנית

אני פריקית של שינויים. אני תמיד מחשיבה את עצמי כמי ששינויים זה הריקוד של חיי. אני נעה במחול הזה בקלילות, מחליקה מריקוד אחר לריקוד אחר, מסגנון ריקוד אחד לסגנון ריקוד אחד בטבעיות.

 העיסוק המרכזי של חיי הוא שינויים. לשכנע אנשים ששינוי זה דבר טוב, משהו שיכול לקדם אותם ולקדם את המטרות שלהם. לעזור להם לעבור את המסלול ברמה האישית, לתמוך ולסייע להתגבר על הקשיים הפנימיים והחיצוניים וברמה הפרקטית: לעשות את זה בשלבים, ככה שזה יוביל אותם להצלחה. אני יודעת מראש ששינוי זה דבר קשה ויש כאלה שזה קשה להם במיוחד. זוהי הנחת היסוד שלי.

לפעמים אני מוצאת עצמי מתעוררת מהחלום הטוב הזה כדי לגלות שגם אני תקועה. אוהוהו כמה שאני תקועה.. שגם אצלי יש שינויים שלא רק שאינם עוברים בקלות. לפעמים הם פשוט משתקים אותי.

שבוע שלא היה לי המחשב שלי. התקלקל. כל בר דעת יגיד שאני עושה מזה סיפור שהיו לי תחליפים ראויים ומכובדים: יש לי מחשב אחר, יש לפ-טופ, האינטרנט עבד. לכאורה מה הסיפור? ובכל זאת כל השבוע הזה הייתי משותקת מבחינת הכתיבה, הראש שלי לא עבד, הרעיונות התייבשו, המרץ נעלם וגם חיות הכתיבה נעלמה לה, אפילו התשוקה לכתוב נמוגה.. עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת לאסוף את עצמי ולכתוב גם מה שהייתי צריכה.

זה עורר אותי למחשבה.. לבדוק האם אני באמת כזו כמו שאני חושבת את עצמי, נעה בקלילות משינוי לשינוי, וגיליתי שזה ממש לא ככה, שגם לי יש באגים בתחום.

כשאני מקבלת מתנה, בין אם זה משהו אישי או לא אישי, לוקח לי המון זמן עד שאני מתיידדת איתה ומתחילה להשתמש בה. וזה כך גם כשאני קונה לעצמי. אני זקוקה לזמן הסתגלות.

זמן הסתגלות אצלי הוא סיפור שמשפיע גם במקומות אחרים, בהיכרות עם אנשים חדשים, עם מקומות,  כשאני באה למקום חדש, כשאני נוסעת לטיולים, עד כדי כך שאני מעדיפה בוודאות שהות במקום אחד על פני תיזוז ב-20 מקומות שונים.

ומה זה ה"זמן הסתגלות הזה" אם לא הקושי להסתגל לשינויים?זו רק עטיפה אחרת לאותו דבר...

והמחשב שהתקלקל לי, שהצריך אותי לעבוד בתנאים אחרים באותה סביבת עבודה.. זה חידד לי עד כמה שינויים זה עסק לא פשוט.