לא היה שום דבר יוצא דופן בנסיעה הזו להביא את דואר. בחוץ היה קר ולא התחשק לי לצאת החוצה. שאלתי אותו אם איכפת לו ללכת. הוא הסכים ואני נשארתי ליהנות עוד כמה דקות מהחום של המכונית, מפנטזת על זה שעוד מעט אגיע לחום של הבית אחרי עוד יום ארוך בדרכים.

הוא חזר עם הערימה של המכתבים והניירות של השבוע האחרון שהתיבה היתה דחוסה בהם. ברגע הראשון הכל מתיישר ואז אפשר להעריך את הכמות ואת היחס בין מכתבים לבין ה'זבל' האחר שנדחס בקושי לתיבה. אני אוהבת להציץ בפרסומים האלה. זה נותן לי תחושה של 'מה חדש' באזור. אחרי ההצצה בדרך כלל הכל הולך לפח אבל לפעמים משהו 'תופס את עייני' .

במושב לידי הוא עושה מיון מהיר בין המכתבים לבין הזבל, ואני חושבת לעצמי כמה שהחיים שלנו השתנו. מי שולח היום מכתבים? בעיקר הבנקים. אחד מהבנק. עוד אחד מהבנק. ביטוח לאומי, הוצאת ספרים אחת, מכון אחד, מכתב מחו"ל, בנק אחר, צה"ל.

הפנים שלו האירו בחיוך גדול. הלב שלי התחיל לדפוק. בבת אחת הוא אסף את כל המכתבים והניירות לערימה אחת כמו שהיה קודם. בזריזות פתח את המעטפה כשאני מציצה מהצד בסקרנות, עין אחת על הדרך ועין אחת על מה שהוא עושה. כשכבר אנחנו ממש בחניה של הבית, הוא מוציא את תכולת המעטפה החוצה. "17 בנובמבר 2008" הוא מקריא לי מאושר. "מתי?" שאלתי שוב, "17 בנובמבר" הוא חוזר ואומר לי. הקור של החוץ היכה בי כשיצאנו מהאוטו.

"זה גיוס קרבי" אומרת לי אחותו כשאני מספרת לה בסמס טרנס-אטלנטי את החדשות

"ידעת שזה גיוס קרבי?" שאלתי אותו.

"מה את חושבת?" ענה לי

אני כבר לא בטוחה איזה קול היה חזק יותר. קול האושר שלו או הקול של הדאגה שלי. החום של הבית נראה לי פתאום כל כך זמני. כל כך זמני.

לעצור לרגע מהמרוץ של החיים, לחשוב, להרגיש, לשאול שאלות... לשנות, ולו לרגע, את נקודת המבט שלי ולהתבונן פנימה.

ככה מתחיל שינוי כשאנחנו מוכנים להסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת.

נקודות מבט –  זה כל הסיפור!

 זהו. אתמול בערב סיימנו את הקבוצה שלנו.

למרות שעברה כמעט יממה שלמה , אני עדיין בתוך בליל הרגשות של ההתרגשות של הסיום.

אני עוד רוצה לתת לתת לעצמי להיות בתוך ים הרגשות האלה שחוזר מציף אותי בכל רגע כשאני נזכרת, שבתוכם אני יכולה לזהות תחושות של סיפוק ואושר והתרגשות ואחריות והקלה ושמחה ובלבול ומה יהיה וגם התרוממות רוח..

ובבד בבד, אני מעבירה לי בראש של הסרט של התהליך כולו, של כל אחת מהמשתתפות באופן אישי, הדרך שהיא עשתה, איפה היא היתה ואיפה היא היום וזה מול התהליך הקבוצתי - מה היה שם בקבוצה, טיבו של המסע הקבוצתי הזה, העוצמות שלו.. לחדד לעצמי את כל הדברים האלה שוב ושוב. את הטכניקות, הפעילויות, המסרים, המקומות המשמעותיים, פריצות הדרך, תכנית הפעולה, האתגור לפעולה....

אני מאפשרת לעצמי את הזמן הזה לאסוף לאט לאט את התובנות האלה ולעשות את העיבודים האלה ולהפיק מהם עוד ועוד ועוד

לא קל להיפרד אחרי תקופה ביחד ולכן בחלק הראשון עסקנו בפרידות וסיומים. הלכנו מן ה'חוץ' מן הפרידות בחיים האישיים אל הפרידה מן הקבוצה.

כאב הפרידה היה חזק מאד בחדר. הוא הגיע אלינו דרך סיפורים ודוגמאות על פרידות סופיות (מוות, גירושין, מעבר דירה כשאני ילדה) ותוך הבחנה חד משמעתית ש"פה זה לא נקרא פרידה. אולי פגישות נגמרות אבל אנחנו לא באמת נפרדות".

שאלנו אותן מה היתה הקבוצה עבורן ומשענו ש: "למדתי מכל אחת, פה למדתי להסתכל על דברים אחרת, שאפילו שהסיטואציה דומה - לכל אחד יש את נקודת המבט שלו , לא לקחת כמובן מאליו את מה שאני חושבת ומרגישה, למרות שלא חיפשתי קבוצת תמיכה זו היתה בפירוש קבוצת תמיכה, הקבוצה זה מה שעזר להחזיק אותי בעשיה, מה ששמר אותי במסגרת, לקחתי המון דברים מאנשים אחרים הכרתי עוד נקודת מבט, עבורי זה היה מקום להתייעץ ולדבר.."

ניתן היה לגלות בקלות את מידת העומק של כל אחת בתוך התהליך הקבוצתי, עד כמה כל אחת מהן היתה מושקעת בתהליך האישי והקבוצתי.

חלק מהן הפכו להיות חברות מחוץ לגבולות הקבוצה, פרט לרעיונות שנתנו אחת לשניה היתה פה ממש עזרה הדדית: המעצבת עזרה לבעלת חנות הפרחים לעצב את הקטלוג של החנות, בכל מיני רעיונות שיווקיים, היא סייעה לחברה שלישית לעצב כרטיסי ביקור לעסק החדש שלה. חילופי ידע ונסיון על רקע חברתי ומקצועי.  וכל עניין הגיל והפער הבין-גילי הפך להיות ממש שולי. ההקשבה היתה ממקום מקצועי ללא קשר לגיל. המבוגרות יותר הבינו ששווה להקשיב לצעירות וללמוד מהן.

בחלק השני ניתן מקום למסעות האישיים. כל אחת הציגה את המסע שלה ואת הדרך שעשתה במשך התקופה הזו וקבלה משוב קבלה מהחברות בקבוצה. משוב של יציאה לדרך.

החלק הזה הרחיב והעצים מאד את התחושה של העשיה, של הדרך שהן עשו עשינו ומאד חידד את השינוי שחל בכל אחת מהן.

אני רוצה לציין כמה נקודות שבעיני היו המשמעותיות:

- עניין התחזוקה השבועית במייל - הן ציינו שזה דבר שמאד חיכו לו. המיקוד של מה שהיה במפגש, הסיכום הקצר, החומרים להרחבה, האזכור לפעולה.

- ככל שהתקדמנו במפגשים והן נחשפו, התגלו המקומות של המשותף ביניהן - ומהמקום הזה הן יכלו להציע את עצמן לעזר לאחרות. פה התגלו שותפויות נהדרות ועזרה הדדית שאפילו אנחנו נדהמנו ממנה.

- הקבוצה היוותה מקור בלתי נדלה לרעיונות, שפתחו והרחיבו את המחשבה ואת התחושה שהכל אפשרי

- אחת ציינה שפה היא העזה להביא את עצמה נטו, בלי להתבייש, וזה עזר לה מאד להתגבר על חששות גם בחוץ 

- המיקוד - זה עלה המון, שעשינו להן מיקוד, לא להתפזר לצדדים ולהיות מפוקסות

- ללמוד לקבל את השינויים בברכה ולא להבהל מהם ובעיקר, להשתמש בכישורים וביכולות שנחשפו תוך כדי התהליך כדי להתמודד בהצלחה עם השינויים שבאו להם בלי הודעה מראש

היתה התייחסות אלינו כמנחות. שבכלל לא ניתן היה להרגיש שזו לנו ההתנסות הראשונה. שעשינו עבודה רצינית ומגוונת בהובלת התהליך, שהיה מעניין ומלמד.

ונפרדנו בחיבוקים וההבטחה שנפגש עוד חודשיים 

אחרי שהפגישה נגמרה נשארנו לעמוד עוד 40 דקות ולשוחח על כל מה שבא ועלה והזדמן והרגשתי שהן לא רצו ללכת... גם לי זה היה רגע לא פשוט....

בבוקר הגיעו מיילים שמבהירים שאמנם סיימנו אתמול אבל זו לא פרידה....

 אהבתי מאד את הפוסטים ב-6 מילים. וכל כך למה?

השבוע הנחתי סדנא למנהלים. אחת המטרות היתה לגבש מודל לתהליך נכון של שינוי באמצעות לימוד של סיפור של שינוי שהצליח. הנחת היסוד היתה שאם נצליח לברר בדיוק מה קרה שם בסיפור ההוא, נוכל לגזור ממנו עקרונות שיוכלו לסייע להם לבנות מהלך של הכנסת שינוי חדש בצורה מוצלחת. המשימה הראשונה היתה לחשוב על סיפור של שינוי מוצלח ולהגדיר במשפט אחד את ההצלחה.

מה אומר לכם, מזמן לא ראיתי כאלה התפתלויות. אני מבקשת מאחד המנהלים את הכותרת לסיפור והוא מספר לי חצי שעה סיפורים ולא מצליח להגדיר במשפט אחד את ההצלחה. וככה עוד מנהל ועוד מנהל. (הניסוח חשוב כדי לברר אם מה שהאדם מגדיר כסיפור הצלחה, הוא אכן הצלחה) לקח קצת זמן עד שהצלחנו בכוחות משותפים להגיע לאיזה ניסוח של משפט ברור ומובן לכולם של ההצלחה. חשבתי על כל התהליך הזה, על הקושי שהיה כרוך בזה, על מה זה אומר, על טיב המסרים שהם מעבירים לעובדים שמתחתם?

כשאני נוסעת אני אוהבת להקשיב לתכניות המלל ברדיו. יוצא לי לפעמים להקשיב לתכניות שבהן אנשים מצלצלים כדי לשאול שאלה או להתייעץ. לפעמים השאלה הזו היא סיפור שלם מלא פרטים שגורמים לי לאבד את הרצף של המחשבה, עד שבסוף גם השדרן (ורדה?) מאבד את שלוותו ושואל: "אז מה השאלה?" או "אז מה בעצם את שואלת?" ושוב עונה הנשאלת באוסף של פרטים לא רלוונטיים וכשהשדרנית לוחצת שוב, יוצא משהו כל כך לא ברור שבקושי אפשר לקשור בינו לבין הסיפור עמוס הפרטים שסופר כמה דקות קודם לכן.

כן. זו מלאכה לא פשוטה להעביר מסר בצורה ברורה, בניסוח ברור, מבלי להכביר יותר מדי במילים ולהעמיס בפרטים ובעיקר – שיהיה קצר ויגע בעיקר. בעיני זו ממש אומנות.

ולכן אהבתי את הרעיון הזה של: "אני ב-6 מילים". הוא הבהיר לי שאם שמים מגבלה (במקרה זה של מילים) – זה מצליח. אנשים מצליחים להפיק מעצמם תוצאות ממש טובות כשקיימת מגבלה. זה מחזיר אותי לסדנה שבפתיחה. בהפסקה באה אלי מישהי ושאלה אותי אם זה היה עקרוני להתעקש על ניסוח הכותרת של ההצלחה "ממילא היינו מגלים מהי ההצלחה אחר כך, תוך כדי הסיפור היא אמרה לי". "יתכן" אמרתי לה "אבל יש לי ההרגשה שאם לא היינו יודעים מראש על מה הוא הולך לדבר, חלק מן המנהלים היו מאבדים עניין מרוב עיסוק בפרטים ובקטנות..."