נכנסתי לחדר. הדפים  היו מסודרים על השולחן לפי הסדר, ערימות ערימות, לפי צבעים. הכל מוכן למפגש שעוד מעט יתחיל. המשתתפים כבר מתקבצים. 10 דקות לפני השעה. אני מתבוננת בסקרנות באנשים הנכנסים. אף אחד מהם לא מוכר לי. יש ביניהם שמכירים זה את זה. אפשר לזהות את זה לפי שמחת המפגש והחיוכים. אני מסתכלת על שזה עומד בצד. הוא לא מכיר אף אחד. על אחד הכסאות שבמעגל יושבת בחורה צעירה. גם היא חדשה פה, אני מניחה... אני אוהבת התחלות של סדנאות.

"נרשמו 15 משתתפים" מסרה לי טלי המארגנת. אני סופרת בינתיים יש תשעה. עוד פחות מחמש דקות אנחנו מתחילים. צפצוף חד עולה מתוך התיק שלי. זה מהטלפון. אני מציצה אל הצג. יש עליו סימן של הודעה נכנסת.יש לי זמן להציץ בה? אני מעיפה מבט לשעון. שתי דקות להתחלה. אני פותחת את ההודעה. "אני מצטער" אומרת ההודעה. אני מחסירה פעימה, סוגרת את הטלפון ומכניסה אותו במהירות לתיק. אני מזכירה לעצמי להיות תכליתית.

רוב האנשים כבר התיישבו. בפינת החדר עומדים שלושה ומנהלים שיחה עם קולות של צחוק. "נתחיל?" אני אומרת לעברם והם ממהרים להתיישב. בחדר יש שנים עשר אנשים. טוב שיש מספר זוגי. 'ככה כמו שאתם ישובים אני אתן לכם משימה בזוגות' אני אומרת, מסביר להם את המשימה ומחלקת להם את הדפים האדומים שלקחתי מהשולחן. שקט משתרר בחדר, לאט לאט האוויר מתמלא בקולות משוחחים.

אני מביטה עליהם. הם מרוכזים במשימה שלהם ואני אפופה בתחושת התהום המתפשטת בתוכי. אני מרגישה את זה בבטן. אני מתנערת מן המחשבות ושבה ומזכירה לעצמי, תהיי תכליתית. תכליתית. אני מכחכחת בגרוני קלות. "אוקי" אני אומרת "עכשיו כל אחד יציג את עצמו לפי הסדר, בקצרה, שם תפקיד ומאיפה הוא בא ובנוסף, מחשבה אחת, דבר אחר רעיון אחד, משהו שעלה בעקבות השיחה בזוג".

"הפער בינינו, ביני לבין רינה שעכשיו דיברתי איתה" אומר זה שישוב בכסא הכי קרוב אלי ומצביע על זו שיושבת לידו "זה כמעט כמו תהום..."

כאשר לא שמת לב שאני מסתכלת עליך....

ראיתי שאתה עצוב ומכונס בתוך עצמך ולמדתי שיש דברים שמכאיבים, מבלי שאמרת מילה.

כאשר לא שמת לב שאני מסתכלת עליך....

למדתי שאתה אוהב כשאני מתחשבת בדעתך, בכל פעם שאני שואלת אותך את הפרטים הקטנים האלה, כמו למשל, "מה להכין לך לצהרים?"

כאשר לא שמת לב שאני מסתכלת עליך....

ראיתי אותך שמח כשאני באה אליך להתעניין במה שאתה עושה. שאתה תמיד שמח לספר לי "מה זה בדיוק", ותמיד יש לך סבלנות להסביר לי למרות שאתה אומר לי שאין לך זמן עכשיו.

כאשר אתה לא שם לב שאני מסתכלת עליך...

אני לומדת ממך כל מיני שיעורים כמו, ...איך להגיד "הרבה" רק בחיוך אחד....  איך להסתכל על הדברים אחרת, איך למצוא בכל דבר את החיובי.

כשאתה לא שם לב שאני מסתכלת עליך...

אני לומדת ממך איך להתחשב בך, איך לשתף אותך, אני לומדת את הקצב שלך ואני לומדת לדעת מה חשוב לך.

כשאתה לא שם לב שאני מסתכלת עליך..

אני מבינה שדברים לא כל כך מסתדרים, שאתה כנראה זקוק לי ושעלי לעשות שינוי בתכניות שלי ככה שזה יראה הכי טבעי שאפשר ושלא תחשוב לשניה שזה בגללך.

במעשיך ובאמירותיך אתה משפיע עלי לא פחות ממה שאני משפיעה עליך, למרות שחשבת שאני לא מסתכלת עליך ...

ואז הגענו לקייפטאון  העיר היושבת לחופם של שני אוקיינוסים: ההודי והאטלנטי, שהיא כמעט כעט המקום הכי דרומי ביבשת אפריקה. ישר התאהבתי בעיר הזו. היא מדהימה ביופיה, משלבת בתוכה ישן וחדש, מלאת חיים, ססגונית ומרגשת. הכנסת האורחים של העיר הזו מרגשת לא פחות. אנשים מאירי פנים, שמחים לעזור, לנדב מידע, לייעץ..  זו עיר של עסקים ושל נופש, של הסטוריה וחדשנות. העיר היא אוסף של תזכורות כואבות ועדויות לתקופת האפרטהייד ולאפלייה כלפי האוכלוסייה המקומית שנמשכת גם היום. אמנם המשטר השתנה ולכאורה יש שוויות זכויות אבל אי אפשר להתעלם מהפער שבין האוכלוסיה המקומית ללבים – פער שיקח עוד שנים רבות עד שיסגר, אם בכלל..

העיר מלאה במקומות בילוי, בתי קפה, מסעדות, גנים מרהיבים שווקים וחנויות, והמחירים.. ממש מציאה לעומת הארץ. מעל העיר מתנוסס לו לגובה הר השולחן שנקרא ככה כי נראה כמו שולחן. ההר הזה בדרך כלל עטוף בענן לבן שנראה כמו שמיכה לבנה. בבוקר שלמחרת הגעתנו התעוררנו לשמים צלולים ונקיים מענן. ישר טפסנו על ההר, ברכבל כמובן, וראינו את העיר ואת חופי הים ממבט מעל. מראה עוצר נשימה.

האיצטדיון של קייפטאון שבו יערכו חלק ממשחקי הגביע העולמי שיפתחו בחודש יוני הקרוב

נסענו למדבר. קוראים לו  klein karoo. יש כנראה גם אחד גדול יותר. הנופים השתנו ברגע. הנסיעה מערבה הוסיפה לנו שעה של אור יום. כעת השמש שוקעת אחרי השעה 20:00 וזה מאפשר לנו למשוך את היום עוד קצת (וכל זה עוד לפני בילויי הלילה...) המרחבים האדירים מלאים בקקטוסים מכל הסוגים. חם מאד ביום וקר בלילה. גם פה יש חיות שמתרוצצות חפשי ואפשר לזהות אותן מרחוק. נסענו לחווה של חתולים מכל מיני סוגים, ראינו לאופרד, ליטפנו צ'יטה, כמעט הכיש אותנו נחש.. ואחר כך נסענו לחווה שבה מגדלים יענים. אמרו שאפשר לרכב עליהם אז רכבנו. זה לא דומה לשום דבר אחר. כדי שהיען תהיה רגועה מכסים לה את העיניים. אחרי שישובים עליה מורידים את הכיסוי ואז היא מתחילה לרוץ... כן. זו אני...

האזור שבו אנחנו נוסעים כעת הוא המקום שבו התחילה התיישבות הלבנים באפריקה. השפה המקומית אפריקנס היא שילוב של הולנדית ומילים באנגלית. אנחנו נוסעים במקומות שלהם טאץ' אנגלי. העיר ג'ורג' היא בירת המחוז. בעיירה אודסבורן הלכנו לקנות ביצה של יען ולאכול במסעדה שמגישה מאכלים מבשר יען. האיש מהחנות של הביצים שבמקצוע שלו הוא גם מדבר מהבטן, אמר לנו שבביצה של יען יש 24 חלמונים. האזור מלא גפנים ויקבים, בכל הזדמנות אנחנו עוצרים טועמים קצת, מגרגרים.. וכטוב ליבנו ביין ממשיכים. עצרנו בהרולד, ברובינסון, ובעוד כל מיני שאני לא זוכרת. כל מקום כזה הוא בדרך כלל חוות ולצידן צריפונים של התושבים המקומיים. כל עיירה ושכונת הפחונים הצמודה שלה.כל בית וצוות התחזוקה הפרטי שלו.

אנחנו מתגלגלים לנו מעיירה לעיירה, עוברים את Ronnie sex shop, בדיחה ידועה על כביש 62. סקס אין שם אבל בזכות הגימיק הזה הרבה עוצרים שם לשתות משהו. יש שם הרבה חזיות ותחתונים שהושארו למזכרת... מה שמפתיע בכל הטיול הזה אלה השירותים. בכל מקום נקי. אפילו בתחנות דלק. פשוט אין לי מילים בנושא זה.

איך שאנחנו נכנסים לאוטו בבוקר, אנחנו מתחילים עם הדיסק של משה פרץ. עם הזמן אנחנו כבר יודעים את המילים בעל פה. "אש" אנחנו שרים על הבוקר "בליבי בוערת אש" בהמשך אנחנו עוברים לאייל גולן, את משינה , לפעמים מגוונים בתיסלם או בדיסק המשותף של שלום חנוך ושלמה ארצי. שבועיים אינטנסיביים עם הזמרים האלה גורמים לך לחבב את מה שפעם אף פעם לא שמעת.

עצרנו לתדלוק. ההגה נעשה פתאום קשה. נזילה בלתי מתוכננת של שמן הבהירה לנו שצריך לשנות תכניות. השעה 6 בערב. אנחנו בפתחה של עיירה שכוחת אל בשם barrydyle. אנחנו מסתכלים סביב. כלום אחד גדול. התפצלנו. זוג אחד יצא לבדוק איפה לישון הלילה והאחרים התעסקו בלהתקשר לחברת ההשכרה ולבדוק מה עושים. מהלא מתוכנן הזה יצאה לנו חוויה מקסימה. נפלנו על אשה מאד מיוחדת. ארכיטקטית מסלובניה במקור שבנתה לבד לבד בית מקסים עם טאץ' אמנותי מאד מיוחד. החצר הענקית היתה מלאה עצי פרי ותרנגולות עם אפרוחים שהסתובבו אחרי בבוקר בזמן שצילמתי וחשבו שאני תכף הולכת להאכיל אותן, גיליתי שם כל מיני פינות לשבת ולשכב ולהתערסל והיתה גם בריכת שחיה בחצר שם השתעשענו עד שלא היה לנו כבר כוח. מצאנו בסביבה מסעדה מצויינת ולא יקרה. סיום מוצלח ליום נהדר. בלילה הגיע הרכב החלופי. בארוחת הבוקר המיוחדת מאד שהיה בה אומלט טעים עם כל הירקות שהיו לה בבית, בעלת ה-B&B הציעה לנו טיול עם רחצת בוקר בנהר. אמרנו לעצמנו, למה שלא נלך על זה.. נסענו איתה לטיול קצר בנהר, טבלנו במי הנהר (לא אני.. היה קר מדי) והיה פשוט מקסים.

בילינו במקום הזה שעות מופלאות וממש הצטערנו לעזוב. הרכב החלופי הגיע עם CD דפוק. זה  אומר שמעכשיו והלאה המוזיקה עלינו... אם נשיר יהיה אייל גולן, אם לא נשמע מה שהתחנות המקומיות  מספקות. מצער אבל לא קריטי. אנחנו בדרך לקייפטאון. מתחילים להרגיש את סוף הטיול..
זו האשה שאצלה התארחנו בבארידייל. פסל שלה עומד בכניסה לבית מקדם את פני הבאים בשמחה.