ככל שאנחנו מתרחקים מהבית כך יורד מספר שעות השינה לפני היציאה. עכשיו אני מתעוררת ב-0230 ותוך חצי שעה כבר בדרך. בשעה 0500 אנחנו משוטטים בין תחנות דלק נדחות לאורך כביש 6 ובכבישי הדרום, מחפשים מקום פתוח להתעורר בו, ללגום קפה ראשון של בוקר ובעיקר בעיקר לעשות פיפי.

וככל שהמרחק גדל רשימת הציוד עולה. פעם זה היה אוכל ומים, עכשיו זה פנס + סוללות להחלפה, וערכת עזרה ראשונה - משולש לקיבוע, תחבושת, פלסטרים , יוד, כדורים נגד כאב, ומומלץ לקחת מעיל קל /סוודר + קצת אוכל בתרמיל, למקרה שנאלץ להמתין לג'יפים / ניתקע בנחל עפרן + כפפות גינה / אסבסט בגלל הטיפוסים.

המסלולים הפכו ממסלולי משפחות למסלולים למיטבי לכת.

קטע 34 לפנינו ממצד יורקעם למעלה צין. לפני חודש חצינו את המכתש הקטן. הפעם נלך על המצוק של המכתש הגדול. בספרות של השביל הקטע הזה נחשב לקשה. למיטיבי לכת. כל החודש רצו בינינו מיילים על מה שהולך להיות. מכל עבר זרם המידע מצד 'יש כאלה שהיו' ויש כאלה ששמעו. לקינו בתסמונת "פאניקת השביל". הפאניקה חוגגת אצלנו.

ביום בהיר אחד הגיעה מצגת מתמי, בדיוק המסלול הקרוב שלנו. המצגת מלווה קבוצת צועדים בקטע הזה. רואים בה את המסלול, את השיפועים ואת המעלה ואת המדרונות. הנוף מדהים ביופיו. אני מתבוננת במצגת ביסודיות. מחפשת לראות איך הם מרגישים. מחפשת את עקבות הקושי, את סימני הפאניקה, רמזים ללחץ. מסתכלת על הפנים של ההולכים, מחפשת את עקבות הדאגה ולא מוצאת כלום. אני מעבירה את המצגת שוב ושוב אולי פספסתי משהו. הם נראים ממש שמחים. אני מעריכה שהגיל הממוצע של המצולמים שם הוא 60. לא פחות. אף אחד מהם לא נראה לחוץ, דאוג, שבור, או לוקה בתסמונת הלם השביל. כלום.

מה קרה לנו? אולי זו תסמונת המרחק שבה ככל שאנחנו מרחיקים מן הבית כך עולה כמות הציוד שאנחנו מביאים, וגם כמות האוכל מתגברת, אולי פתאום יתקוף אותנו רעב יוצא דופן אם נתקע בחשכת ליל באיזה מפנה של ערוץ, המסלול נראה פתאום יותר מאיים ויותר מפחיד, מפלס החרדה עולה.

מאיפה הבהלה הזו, אני מנסה להבין. איך זה שאנחנו שיש מאחורינו קילומטראז' מכובד ביותר של הליכה, שכבר צעדנו יותר מ-600 ק"מ בכל מיני מסלולים בדרגות קושי שונות – והנה בא מסלול שמוגדר כקשה ויש אנחנו נלחצים? אולי זה ביטוי ל-home sick, לגעגוע לבית, שבגלל שכל קטע מרחיק אותנו עוד קצת ועוד קצת מהבית אז זה עושה אותנו יותר דאוגים?

ולזה נוספות דאגות משנה אחרות: האם נספיק לצאת מערוץ הנחל לפני שתיפול עלינו החשיכה? בקיצור, כל החודש יש לנו תעסוקה, חישובי זמן ומרחק ואוכל ומים ושפועים ועליות וסולמות וחבלים..

 בשבת אחר הצהרים כשנשב בתחנת הדלק של כביש 6 דרום בחזרה הביתה ונאכל קרטיב לימון, בטוח נצחק על עצמנו...

ילד אני קוראת לו. מול העיניים שלי התרחש לו בחודשים האחרונים איזה פלא בלתי מוסבר. הילד הזה הפך לאיש. משהו בו הבשיל. חוסר השקט שהיה משדר באופן קבוע וחוסר שביעות הרצון הכמעט בילד-אין בתוכו התחלפו במשהו אחר. הוא הפך יותר שמח, יותר מרוצה, יותר משתף פעולה, פחות מגיב שלילי לכל דבר. לא שהדברים נעשו יותר טובים. ממש לא. זה הוא שהיה מוכן לאפשר לעצמו לראות אותם דברים באור אחר וכמו שזה נראה, מסתבר שהכל משפיע. גם הזווית של אלומת האור...

אחרי תקופה ארוכה הציעו לו לצאת לקורס. זו היתה הצעה ממש מכובדת. לא היה ברור אם ילך על זה. בעבר כל הצעה כזו היה דוחה על הסף. הפעם הוא הסכים והתחיל תהליך של ראיונות ושל הכנות. פה ושם היו גם רגעי משבר אבל הוא לא ויתר. הוא זיהה בזה הזדמנות למצוא דרך לעזור את היחידה שלו – משהו שהוא מאד רצה. ופתאום כבמטה קסם המרחק כבר לא היווה בעיה, ולנסוע ברכבת זו היתה בכלל חוויה, ולקום מוקדם זה לא סיפור ולהישאר שבת בבסיס זה לא כזה נורא ועם הקור אפשר להסתדר אם מתלבשים עוד קצת ודברים שפעם היו סוף העולם הפכו להיות אוסף של חוויות נחמדות..

למי שמסתכלת מהצד כמוני, היה די ברור שזו בכלל לא תקופה קלה אבל בקושי היה משהו מאד אופטימי. ובעיקר בעיקר התחושה שהפעם הוא בא לשם כדי לסיים, מהמקום של מי שלא מוותר. לפני כמה שבועות הוא ספר לי הוא החליט לחזור ליחידה שאותה כל כך רצה לעזוב קודם. מה קרה? שאלתי. מהמרחק, מהקורס, מהמפגש עם החבר'ה הוא כנראה הבין דברים, וגילה שהוא מתגעגע לחזור..

בעוד כמה שעות נפגוש אותו על מגרש המסדרים. בחוץ מזג אוויר ממש גרוע. בצפון מבול בדרום אמרו שיהיה אובך. בטח גם יהיה קר. "זה נורא רחוק, לא צריך שתבואו" הוא אמר לי "בשביל לראות אותך היום, הייתי נוסעת עד סוף העולם " אמרתי לו.

כְּשֶׁאֲנִי מְאֹהֶבֶת אֲנִי דְּחוּסָה כְּעָנָן

עֲמוּס גְּשָׁמִים,

מַגִּיר מָטָר.

כְּשֶׁאֲנִי מְאֹהֶבֶת

אֲנִי כָּל דָּבָר

שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת בְּדַעַת אִישׁ.

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

בְּפָנִים תְּמֵהוֹת:

מַה יָּכוֹל לִקְרוֹת לִי

שֶׁלֹּא קָרָה לִי עוֹד?

אֲנִי תְּלוּיָה מֵעַל עָנָן

מִבְּלִי לִפֹּל.

בְּלִי כְּנָפַיִם, בְּלִי מָקוֹר.

פַּעַם, כְּשֶׁהָיִיתִי מְאֹהֶבֶת

כְּבָר לֹא הִרְגַּשְׁתִּי

חֹם אוֹ  קֹר.

(דליה רביקוביץ - מחבואים)

לקראת חג האהבה, שורות של דליה רביקוביץ, שידעה משהו על התאהבויות גדולות. כאן מתוך השיר "מחבואים" המזכיר לא במקרה את השיר המוקדם שלה "כישופים", שגם בו היא היתה כל מיני דברים מתחלפים ("היום אני גבעה/מחר אני ים"). וגם בו היא כנראה היתה מאוהבת. 

מתוך "כל השירים עד כה" (הקיבוץ המאוחד).   

במזג אויר סוער כמו זה שיש כאן השבוע, לא באמת משנה מה לובשים – הבגדים ממילא נכנעים לרוחות הפראיות ומתכופפים ממצד לצד ללא שליטה. אפשר להישאר בבית ולחכות שהכל ירגע, או  'ללכת' עם מזג האוויר הזה. לזרום איתו כמו שזה מתבקש.

החורף אצלנו לא סובל יותר מדי ממצבי רוח משתנים. לא קר מדי, לא חם מדי. בינוני כזה אפילו פושר. השבוע היה קר מאד. בתוספת הרוחות זה היה ממש מזג אוויר של אירופה. אני מפנטזת על מעיל כבד אבל מוותרת עליו. יותר נוח להסתובב עם משהו קצר שמאפשר לצאת ולהיכנס לאוטו בקלות. עם זה אני מסתדרת בקלות.

אני אומרת לעצמי שלא צריך לקחת את החורף יותר מדי ברצינות. זוהי עונה שאין בה יותר מדי דרמות ובגלל זה היא מושלמת ללבוש לא דרמטי. מספיק לזרוק איזה סוודר ומעיל ולצאת החוצה, ואולי אפילו לקחת מטריה למרות שזו כבר באמת הגזמה כי מה כבר יכול לקרות? מקסימום ארטב קצת או שמכונית מזדמנת תשפריץ מים על המגפיים החדשים שקניתי. כי זה מה שקורה כשיוצאים מהבית במזג אוויר כזה.

החורף הוא שיבוש סדר. צריך להוסיף שכבות על שכבות על שכבות עד שמגיעים לעצם העניין. בדיוק מהסיבה הזאת המין, למשל, בחורף הופך אטרקטיבי יותר. בגלל עצם השכבות. בגלל תנועת השכבות שדורשת להסיר ואחר כך לכסות.

החורף גם מאפשר ליצור מראה בלתי נשכח, בכל הקשור בללבוש את הדבר הנכון. זה הזמן לקחת את הלבוש הבסיסי ולהוסיף עליו את הדבר הקטן הזה שיהפוך אותו מבלתי נראה לבלתי נשכח. צעיף קטן או חגורה דקיקה או צמיד יכולים לחולל מהפכה במראה החיצוני.

כי ככה זה עם החורף. דווקא הדברים שלא שמים לב אליהם הם אלה שמשנים. דווקא הקטנוני הזה יוצר את התמונה הבלתי נשכחת שאחר כך נלך איתה במחשבות עוד שעות ארוכות. הפרטים הכמעט בלתי נראים הופכים להיות חשובים יותר מאלה שבולטים לעין. רק למי ששם לב, כמובן.