מהו חבר? הנה אומר לך

חבר הוא אדם אשר איתו תעז להיות אתה עצמך

נשמתך תוכל להתערטל במחיצתו

הוא לא יצווה עליך ללבוש דבר על גופך, רק יבקש שתהיה אתה עצמך

הוא לא ירצה כי תהיה טוב או רע יותר

במחיצתו תחוש כאסיר אשר יצא זכאי בדין

אינך צריך להיות על המשמר. תוכל לומר את כל אשר תחשוב, כל עוד אתה הוא באמת

הוא מבין את כל הניגודים באופייך שבגללם שופטים אותך האחרים שלא כדין 

במחיצתו נושם אתה חופשי ומשוחרר

תוכל להתוודות על מעשי ההבל הקטנים שלך, על השנאה והקנאה וניצוצות הרשע,

הנבזיות והשטויות שלך, וכשתחשוף אותם מולו הם יעלמו,

ימוגו באוקיינוס הלבן הזה של נאמנותו

הוא מבין

אינך חייב להיות זהיר

אתה יכול להשמיצו, להזניחו, לסבול אותו

ומה שטוב מכל, אתה יכול לשתוק איתו

אין זה משנה

הוא מחבב אותך, הוא כאש אשר תחדור לעצמות

הוא מבין

כן, הוא מבין

אתה יכול לבכות איתו, לחטוא איתו

לצחוק איתו, להתפלל איתו

ועל הכל- יותר מכל- הוא רואה, מכיר וגם אוהב אותך

חבר? מהו חבר?

רק זה, אני חוזר, אשר איתו תעז להיות אתה עצמך.

(מהו חבר?/ ריימונד בראן)

 "אני יודע שהפחד הוא שעצר אותי בעבר. אני יודע שלא העזתי. שלא העזתי לצאת למסע. שלא העזתי להסתכל פנימה. שלא העזתי "להפליג" עם הדמיון, שלא העזתי לראות את מה שפחדתי לראות. היו לי חששות, היסוסים, התלבטויות. גם אני חשבתי שזה שטויות וביטלתי את כל העניין. אחר כך פחדתי ונמנעתי. לימים הייתי סקרן יותר, מעז יותר. למדתי להרגיע את עצמי בכך שתמיד אוכל לשמור לעצמי מידה של שליטה על המצב. שאיני חייב להמשיך אם אינני רוצה. שתמיד אפשר לעשות אחורה פנה, שתמיד אפשר להפסיק ולהתחרט, שאם אפגוש משהו שארצה להסתיר, שלא ארצה לשתף, אוכל תמיד להגיד לעצמי שהכול רק בדמיון שלי, ואני לא חייב לספר לאיש.

בעבר, כאשר הפחד שלט בי, לא פתחתי דלתות, לא עליתי על גשרים, לא עברתי גלים סוערים, לא פגשתי דברים ולא כתבתי סיפורים. היום אני והפחד החלפנו תפקידים. במקום שהוא ישלוט בי, אני שולט בו. לא לגמרי, אבל יותר מבעבר. לא נפרדתי ממנו לגמרי אבל עכשיו אני נעזר בו כאיתות המהבהב "זהירות". ואני מעז יותר.

(לקוח מתוך:  עמוס צור – להיות פרפר, כוחו המרפא של הדימיון)

גם אני הייתי שם.

הפחד כיוון אותי, הנחה אותי, משל בי, ושלט בי שליטה ללא מיצרים.

חשבתי שלמדתי לעקוף אותו, להתעלם ממנו, "לעשות עצמי" כאילו אינו קיים.

וזה היה השקר הגדול של חיי.

התנהגתי כאילו יש לי שליטה מוחלטת על המצב.

אבל הפחד הוא יצור ערמומי. הוא היה קיים בי מבלי שהרגשתי, הוא פעל מבלי ששמתי לב..

לימים למדתי להתיידד עימו ולהפוך אותו לבן-ברית.

יחד איתו, למדתי לפתוח דלתות, לטפס על גשרים, לעבור גלים סוערים, לצלוח נהרות, לכתוב דברים וגם להגיד אותם בקול רם.

גם היום לא נפרדתי ממנו לגמרי.

יחד איתו אני מעזה יותר.

הרבה יותר..

הרבה הרבה יותר

את בית הורי עזבתי לאחר השנה הראשונה באוניברסיטה כשנישאתי.

הדבר הזה הביא איתו שינויים רבים אחרים:

עזבתי את הרחוב והשכונה שבה גדלתי.

עברתי לעיר אחרת, לאוניברסיטה אחרת, לחוג אחר…

נפרדתי מהחברים שעמם גדלתי מהגן, למדנו ביסודי, והלכנו לאותו תיכון

הלכנו לתנועה, בילינו במסיבות יום שישי ביחד והתגייסנו לצבא.

בחופשות, כשהייתי מגיעה הביתה, פעם בשבועיים-שלושה,

היינו נפגשים ומספרים סיפורים במדים..

עם הזמן המפגשים הלכו והתמעטו ונותרו רק הקשרים עם הקרובים באמת.

את כל אלה החליפה מציאות חדשה, בעיר אחרת.

חיים אחרים.

אני באה לבקר שם לעיתים קרובות, את אימי ואת אחותי

ותמיד, תמיד עם צליל של געגוע בלב אל משהו קסום…

משהו שאיש מלבדי לא יכול להבין

השבוע שוב ביקרתי שם.

הרחוב – אותו רחוב

השכנים – אותם שכנים

אפילו מקומות המסתור שם שיחקנו מחבואים, תופסת וקלאס נותרו כשהיו…

היום משחקים שם ילדים אחרים.

פגשתי אנשים שעמם גדלתי, והם חלק מן הזכרונות שלי:

חיזור ראשון, נשיקה ראשונה, אהבה ראשונה, החבר הראשון….

בזיכרון שלי הם נשארו נטועים ביום ובמקום שבו עזבתי,

השבוע הם נראו כל כך שונים…

בזיכרון שלי הזמן נעצר ביום שבו עזבתי

במציאות,

גדלנו, התבגרנו, נוספו לנו שנים וקמטים וילדים וסיפורים…

ברגע הראשון זה נראה לי מאד משונה

לא מתחבר לסרט שיש לי בראש

אחר כך הבנתי שזה הסרט שלי

כולם השתנו, המקום השתנה, הרחוב השתנה

כנראה שגם אני השתניתי..