אני מוצאת עצמי בכל פעם חוזרת מזווית אחרת  לנושא הזה של יחסי הורים וילדים.

פעם אני ההורה ופעם אני הילדה.

הבוקר קראתי בעיתון על בחור נחמד, מנחה בטלוויזיה, ש'יצא מהארון' אחרי שגילה את עצמו.

בכתבה הוא מספר על רגע הגילוי לאבא שלו:

"עשינו על האש אצל אחי, ונראיתי נורא מוטרד. אבא שאל אותי מה קרה ואמרתי שכלום. ישבנו לבד ליד המדורה, והוא לא עזב אותי. רבת בעבודה? חסר לך כסף? רבת עם השותפה שלך? על הכל אני אומר שלא. ואז הוא מסתכל עלי ושואל 'מה, אתה הומו?' ואבא שלי הוא הבן אדם האחרון שציפיתי שבכלל יעלה את השאלה הזו על דל שפתיו, במיוחד כשאף אחד מהחברים שלי לא ניחש. הנהנתי עם הראש. 'כמה זמן?' הוא שאל. אמרתי לו 'נראה לי שמאז ומתמיד'. '25 שנה אתה שומר את זה בבטן ולא אומר לי?' הוא כמעט השתגע, 'אתה יודע שאתה מטומטם?'. ואני אמרתי 'כי אני יודע שאתה נגד, אתה תמיד יורד עליהם וקורא להם תופעה חריגה ואומר שהם סוטים' והוא אמר 'כן. אבל אתה הבן שלי, זה אחרת'.

בפעם הראשונה בחיים התאהבתי באבא שלי. הוא פשוט חיבק אותי, ואני לא הרפיתי ממנו איזה חצי שעה. וכל המשפחה שלי הסתכלה, כי בחיים לא ראו אותנו ככה".

מאד התרגשתי ממה שקראתי.

יכולתי לראות בעיני רוחי את הרגע הזה. ממש יכולתי להרגיש את החיבוק הזה שלא נגמר.

ולמה?

אני רוצה להאמין שהורים כמעט תמיד יודעים את האמת על הילדים שלהם, גם אם לא תמיד אומרים את זה מפורשות או שלא רוצים להודות בזה, במיוחד אם מדובר בדברים שהם 'לא כל כך'... לפי המסורת הפולנית לעדותיה השונות....

ודבר שני, חשבתי לעצמי שאני מאד מקווה שגם אני אוכל להיות אמא כזו לילדים שלי. מקבלת. ודווקא ברגעים הכי קשים.  מחבקת ללא תנאי.

ושיתאהבו בי אז כל פעם מחדש.

מוקדש לשדות שכל פעם 'זורק' אותי מחדש לנושא הזה

אז מה היה לנו?

שדרה ורודה כלילת יופי

מרבד צהוב של חרציות

עם ריחה המתוק של פריחת האביב

והיה גם תכול הים

וקרירות הבוקר הנעימה

ושקשוק הרכבת וצפירת הקטר

ביחד עם מחשבות שחלפו לי בראש

וצחוק מהלב

ומה עוד היה לנו?

שיחה אחת טובה

מחשבה קצת מטרידה

ידיעה משובבת נפש

וחמימות ההרגשה -

בצינה הקרה של המים

ונביחות של שמחה

כשפתחתי את הדלת

וזהו, נדמה לי,

כל מה שהיה לנו

היום

הכל משתנה. להתחיל מחדש

יכול אדם בנשימתו האחרונה

אבל מה שארע, ארע. והמים

שמזגת לתוך היין, לא תוכל

לשפוך אותם בחזרה.

מה שארע, ארע. המים

שמזגת אל-תוך היין, לא תוכל

לשפוך אותם בחזרה, אבל

הכל משתנה. להתחיל מחדש

יכול אדם בנשימתו האחרונה.

                         (ברטולט ברכט)

"אני לא יכולה להשתנות. בגילי אנשים כבר לא משתנים"

אני מביטה בה תמהה

איך אני יכולה לשכנע אותה שזה לא נכון, שגם היא משתנה כל הזמן.

כולם מסביב משתנים.

היא רואה את זה על אחרים אבל לא על עצמה.

כל הזמן משתנה וכל הזמן אומרת: "קשה להשתנות. בגילי כבר לא משתנים"

ממה היא חוששת?

"אמא בואי רגע, אני חייב להראות לך משהו" הוא קורא לי מחדרו.

אני יושבת בחדר העבודה שלי, משוחחת בטלפון.

"עוד רגע מתוק, אני כבר באה"

אבל שיחת הטלפון שלי נמשכת עוד ועוד. שיחה ששייכת לחלק בי שכלל לא מתעניין בו ובמה שרצה לספר לי ברגע הזה.

כשאני מגיעה לחדרו, הוא מרים אלי מבט לרגע.

יש בו משהו ציני במבט הזה, אני מזהה גם משהו קצת מאוכזב

"כבר לא חשוב" הוא אומר לי וחוזר לשקוע בשלו.