אז מה היה לנו השבוע?

אני אף פעם לא יודעת להיות חולה סתם, במשהו כזה שעובר עליך באיזה אחר צהרים ונעלם למחרת בבוקר.

ככה היא באה אלי השבוע. המחלה. כמו בצונאמי, סחפה אותי בסערה גדולה שאי אפשר לעמוד מול עוצמתה. ואני נכנעתי ללא תנאים. מתמסרת לזה עד יעבור זעם

כמה ימים של מציאות שהיא בין הזיה לחלום, התחברות לצרכים הבסיסיים ביותר, להגיד מילה לעולם ושוב רק לישון. רק לישון. רק לישון

וכמו שהיא באה, ככה היא הלכה.

וככה כמו שהיא הלכה היא לקחה איתה 1-2 ק"ג ממני. לא שהיו לי כמה מיותרים קודם אבל נחמד להיכנס ככה לקיץ.

שבוע ימים שלא ביקרתי במכון כושר, לא הלכתי לשחות ולהתעמל. סימן שבאמת הייתי חולה

אח"כ באו הבחירות ועד עכשיו אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני מעיינת בתוצאות לפי ישובים: בכל ישובי הדרוזים ברמת הגולן המפלגה שלקחה בגדול היא ש"ס. במג'דל שמאס – 20%, בבוקעתא   31% במסעדה 41%...  ביהודה ושומרון  אפשר למצוא כמה כופרים פה ושם שהצביעו למפלגת העבודה ואפילו שומו שמיים למר"צ... מפלגת הגימלאים קיבלה הכי הרבה קולות בישובים כמו: גבעתיים, רמת גן, חולון, נס ציונה, פ"ת, קרית אונו, ראשל"צ, אזור..

ובאמצע יום הבחירות היה לנו גם ליקוי חמה. ככה זה נראה אצלנו מהבית

הרבה אירועים לשבוע אחד

תכננתי שהפוסט הזה יכנס לחודש אפריל, נשארתי ערה עד אמצע הלילה (טוב, כמעט)  ואז בא שעון הקיץ והרס הכל...

הוא איש של מחוות גדולות. של ביצועי ראווה, של פרוייקטים, של זיקוקין דינור, של WOW.

של דברים שמשאירים אותך פעורת פה שעות, מתפעלת מעצם הרעיון, מהחשיבה על הפרטים, מגודל תשומת הלב המורעפת.

כל הזמן יש בו הרצון להיות יוצא דופן, להפתיע, להיות מקורי, להיות הכי הכי מיוחד

המון שעות מוקדשות למחוות האלה, לחשיבה על פרטי הפרטים. 

אין דבר שעומד בפניו, אין מחסום שהוא לא יכול לעבור.

"לא" עבורו זה אתגר של ממש

כל שהוא רוצה, זה להשאיר אצלך חותם בל ימחה. שלא תשכחי את זה עוד ימים רבים

הוא נורא רגיש.

הוא רוצה לדעת שהצליח לגרום לך לשמחה, ש"זה עשה לך את זה"

שכל המאמץ הזה הצליח לו, ש"היה נהדר" ובלתי נשכח

ואת?

לפעמים כל הגודל הזה גדול לך מדי.

את רק רוצה את המחוות הקטנות האלה של היומיום, את תשומת הלב הקטנה, את הדאגה לשלומך, את ההתעניינות בך כאדם, את השיחה הזו על סתם ענייני יומיום, את הבנאלי.

לכל זה הוא חסר סבלנות

חד פעמי כן, הוא מוכן לעשות את זה. אבל משהו שצריך אורך נשימה לאורך זמן? – זה כבר לא בשבילו.

השגרה הזו הורגת אותו.

ודווקא שם את צריכה אותו יותר מכל

השעה 13:30 ואני מגיעה לקלפי למלא את חובתי כאזרחית.

בשעה 13:30, הכל נראה עייף למרות שרק אמצע היום, מזג האוויר קריר, המקום נגיש, יש חנייה בשפע. פקידי ועדת הקלפי נראים כבר מותשים. אולי מותשים מהציפיה לכלום. חסר אקשן

בשעה 13:30 אין תור. אפילו לא צריך להידחף, לא צריך לשאול "מי אחרון?"

בשעה 13:30 אני עוד לא יודעת באיזה קלפי אני אמורה להצביע. את הפתקים ששלחו לי איבדתי מזמן.

לראשונה בחיי כבוחרת פוטנציאלית, אין לי מושג למי אני הולכת להצביע. יש לי כיוון אבל לא החלטה. את השניות האחרונות, מאחורי הפרגוד, אני מנצלת כדי לפסול את הרשימות, בשיטת האלימינציה.
בבחירות הקודמות תמיד הייתי מוגבשת, הפעם אני מלאה סימני שאלה. בעיקר אני יודעת במי לא לבחור. לרגע אני חושבת לעצמי שאולי הכי פשוט שאצא מכאן בלי להצביע לאף אחד? גם כך מי שהכי פועל למען המדינה בשנים האחרונות, הם ארגונים מחוץ למערכת הפוליטית אז אולי כדאי להשאיר את הפוליטיקה בצד?
איכשהו הבחירה ב"לא לבחור" היא אף פעם לא אפשרות עבורי. בעיני הבחירה היא אקט מהותי, דרך לאמר את דעתך, גם אם זו דרך של מחאה. הימנעות בעיני היא לא דרך.
אני מציצה מבעד לפרגוד. מזכיר הקלפי איננו. הוא בחוץ מדבר בפלאפון. היו"ר שותה מים מינרליים. מזכירה מס' 2 חותמת על המעטפות ריקות. מזכירה מס' 3 מוחקת בסרגל מפנקס הבוחרים את המצביע הבא שמחכה שאפנה את האזור החסוי. הסדרן בוהה בתקרה.
אני אומרת לעצמי, שבשביל עתיד אחר אני חייבת להצביע. אני לוקחת פתק אחד מתוך הפתקים של המפלגות. מכניסה למעטפה ומכניסה לחריץ  של תיבת הקלפי הכחולה.
5 דקות אחרי שנכנסתי כבר הייתי בחוץ. אחר הכל. אחרי הבדיקה, המחיקה, ההתלבטות, ההחלטה והשלשול של המעטפה.
כשיצאתי החוצה שמתי לב שקר ממש. שלטי תעמולת הבחירות שמסביב התנופפו ברוח העזה עד שהכל נהייה בליל אחד גדול של אותיות ומילים. המון זבל של תעמולת בחירות מסביב. אני מקווה שעד לפרסום תוצאות הבחירות כל הזבל ייאסף.

 שיהיה בהצלחה.

השבוע קבלתי הצעה מפתה והייתי צריכה להחליט אם אני לוקחת אותה. זו היתה הצעה מאד משמחת מסוג אלה של פעם בחיים, שבזמנים כתיקונם הייתי קופצת עליה ב-2 ידיים ובלי לחשוב פעמיים מקבלת אותה. הפעם  ידעתי שאני לא יכולה לקבל את זה ושאני צריכה לסרב. זה היה ממש מעצבן לדעת שאני צריכה לוותר.

כל פעם אני מוצאת את עצמי במצב שבו אני צריכה להחליט.

זה אומר שכאילו יש לי בחירה חופשית בין אלטרנטיבה אחת לשניה ועלי רק להחליט מה מתאים לי יותר וזהו.. אני בודקת את משמעות הדברים מכל הכיוונים ואז מחליטה. יש דברים שבהם קל לי מאד להחליט, שבהם אני יודעת בדיוק מהי ההחלטה הנכונה לי, אבל יש מקומות שבהם זה קשה. 2 האלטרנטיבות טובות. במה לבחור?

בדמיון שלי, התחושה שלי היא שכשאני בוחרת, כאילו מדובר בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות ועלי "רק להחליט ולבחור". זה סוג של אשליה לחשוב שהחלטה היא בחירה.

למה זו אשליה? כי כל פעם שאני מחליטה, בדיוק באותו רגע, אני מאבדת לבלי-שוב את הדבר שלא בחרתי בו. ההזדמנות לבחור היא בעצם גם ההחלטה לאבד. זה בלתי הפיך. אני לא יכולה לחזור ולבחור שוב במה שלא בחרתי.

אז אם ההזדמנות לבחירה מקפלת בתוכה את ההכרח לאבד משהו, זה אומר שלמרות שנדמה לי שאני עומדת לפני בחירה, למעשה אני עומדת בפני החלטה, על כל המשתמע מכך. כי כשאני בוחרת בדבר אחד – באותה העת בדיוק אני גם מחליטה על הדבר שאותו אני עתידה לאבד.

ולחשוב שמדי יום אני עומדת בפני עשרות החלטות כאלה, חלק קלות וחלק ממש ממש מעצבנות....